ה"תשאיר": עינב קורן מציעה תוספת למנהג ה"תשליך"

אין הרבה מנהגים בעולם היהודי שמשותפים לכלל התפוצות, אבל מנהג ה”תשליך” בראש השנה נפוץ כבר יותר מ-700 שנה בקרב ספרדים ואשכנזים, אורתודוקסים ורפורמים, מהודו ועד בכלל.

על פניו נראה שיש כאן סטארט-אפ יהודי, הזדמנות חד שנתית להיפטר מכל העוונות שצברנו משנה לשנה ולהשליך אותם הרחק למצולות הנהר או הים. לאורך שפת הים מתקבצים המשליכים ביום החג, מתפללים ומרוקנים את החטאים מהכיסים. זה מחזה מיוחד, בעיקר עבורנו, שרגילים למצוא בחוף הים נופי קו ביקיני ושיזוף עם רחש גלים ומטקות.

אחד המקורות שמייחסים לטקס ה”תשליך” הוא מצוות “שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל”, שהייתה נהוגה ביום הכיפורים בימי בית המקדש. “שעיר לעזאזל” הוא בעצם תיש שלרוע מזלו נבחר לשאת באופן סמלי את חטאי הציבור ונשלח לעזאזל (אל תתבלבלו עם הרצועה שמדרומנו – עזה), הכוונה למדבר מרוחק, בדומה למצולות הים.

אם כן, מנהג ה"תשליך" הוא גרסת דור 5 מעודכנת לאותו “שעיר לעזאזל”. בכל מקרה, השדרוג מוכיח את עצמו כי “שעיר לעזאזל” לא היה עובר היום מטעמי צער בעלי חיים. ובכלל, עזים תועות בימינו מוצאות את דרכן לחנויות הנוחות של תחנות הדלק.

עינב קורן

ה"תשליך” הפך מזמן מטקס אישי לרב משתתפים וכולל היום גברים ונשים שפוקדים את חופי הים בראש השנה. יש נחמה גדולה בהזדמנות להיפטר משלל כוונות ומעשים רעים שאף אחד מאיתנו לא חף מהם. עם זאת, לתחושתי בעשורים האחרונים אימצנו מדי כחברה את הזדמנות ה"תשליך” השנתית. מנהג ה"תשליך” זוכה לעדנה רבה כי הוא עונה על הצורך שלנו, אנשי הקִדמה, כשמרבית חיינו מתנהלים דרך המסך ונוטים לפתרונות מהירים בלחיצת כפתור… סליחה, החלקת האצבע.

חשבון הנפש המצטבר במכולת של החיים כבר לא יכול להסתפק ב”תרשום לי”, ובוודאי לא יכול להיפדות ביום אחד. אנחנו ממהרים מדי להשליך חפצים (למעט האגרנים שבינינו – חלק זה לא מיועד לכם). לא פלא שמשנה לשנה האדם הממוצע מייצר כמויות הולכות וגדלות של זבל.

רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"

בנוסף, תרבות “טקסי ההדחה” שתרמו תכניות הריאליטי למציאות חיינו הפכה אותנו למדיחים ומדירים כל מי שלא נראה לנו. שלא לדבר על שיעור הגירושין שרק הולך וגדל ויחסי האמון הולכים וקטנים. גם אחריות אנחנו משליכים. בכל משבר או אסון, שלא נדע, ישנה תחושה שכולם בעלי סמכות, אבל אף אחד לא נוטל אחריות, משליכים אותה זה לזה כמו גחל בוער.

לבסוף, משליכים רפש אחד על השני – תופעה שאנו מחנכים את ילדינו להימנע ממנה תרתי משמע כבר מיומם הראשון בגן. שרים יחד “ואהבת לרעך כמוך” וגאים בהם כל אימת שהם נוהגים בכבוד ונימוס. אבל השיימינג ברשת חוגג, נבחרי הציבור שלנו בכנסת משליכים אחד על השני עקיצות ארסיות, השמצות, קללות ואפילו כוסות מים.

שיימינג. אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב/ingimage

ואפילו בשנת הבחירות לרשויות המקומיות אנו עדים להשלכת רפש של מועמד אחד על האחר, כשבד בבד זה מתהדר בסיסמאות ריקות של “אהבת חינם” בפייסבוק. חמורה לא פחות בעיניי היא הנטייה הרווחת לא לשאת בהשלכות של אמירות ומעשים, גם במקרה הפרטי, אבל בעיקר במסגרת אחריות ציבורית. לקהות מנהיגותית שכזו לא יעזור תיש שעיר תועה במדבר, לא עלייה לקברות צדיקים ובטח שלא מצולות הים התיכון.

שלא תטעו, איני חושבת שצריך לוותר על טקס ה"תשליך”, כפי שכבר ציינתי, אני מוצאת בו נחמה רבה ומאמץ מיוחד להכיר בכך שיש לנו בכל זאת מה להשליך ולהרחיק מעלינו. במסגרת גישת חיינו המשדרגת הייתי רוצה להציע תוספת חגיגית למנהג ה"תשליך”, כזו שתשפר את חוויית המשתמש שלנו לאין שיעור: ה"תשאיר”. לפני שאנחנו ממהרים להשליך, רצוי שנבחן בינינו לבין עצמנו מה ראוי שנשאיר, מה חשוב בחיינו מספיק כדי שנשמור עליו, מה אפשר וכדאי להשאיר ואולי לעדכן ולשפר. בואו נשאיר גם קצת מהחולשות שלנו, אבל לא כמכשול אלא כתזכורת מתמדת לזה שכולנו מועדים ליפול. הן ישמרו עלינו ענווים, ובבוא העת המודעות לחולשה תאפשר לנו גם לשאת בהשלכות מעשינו וליטול אחריות.

מיוחד לראש השנה:

אז בבואכם לשפת הים בראש השנה הקרוב עם פירורי לחם בכיסנו להשליך כמיטב המנהג הביאו גם בקבוק קטן ומלאו בו מי ים שיסמלו את מה שאנחנו משאירים עמנו בשנה הקרובה.