עשרות שנות פעילותה של חני קאופר כעובדת סוציאלית בבית החולים ברזילי באשקלון וכמנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית במרכז הרפואי, לא הכינו אותה לשרשרת האירועים שזעזעו מדינה שלמה ב-7.10.2023.
"התעוררתי בשש וחצי מבומים עמומים, והיה ברור שמדובר בדבר לא מוכר", נזכרת קאופר, תושבת המושב שפיר הסמוך לקריית מלאכי, "התחלתי לנבור אחר מידע ברשתות החברתיות ופתאום קראתי על התרחשויות בגבול עזה, ואמרתי לבני הבית שאני הולכת להתארגן ליציאה לבית החולים וההתארגנות היתה כמו לקרב. חיכיתי לקריאה כי מרכז המידע הוא חלק משרשרת החיול של מצבי אירוע רב נפגעים. הטלפון מבית החולים הגיע בסופו של דבר בשבע וחצי בבוקר, אחרי שהספקתי לראות את סרטון הטנדר הלבן המפורסם משדרות. חשכו עיניי ויצאתי לדרך".
חני קאופר. צילום: דוברות ברזילי
השירות הסוציאלי, שבראשו עומדת קאופר, מונה 38 עובדים סוציאליים שפועלים במסגרת מרפאות בקהילה ברפואה הכללית ובבריאות הנפש. העובדים מפוזרים ברחבי האזור במרפאות בקרית גת, בשדרות וכמובן מערך שלם של מענה בבית החולים ברזילי עצמו גם בתחום הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. לצד זאת, ניתן למצוא את העובדים הסוציאליים גם במחלקות האשפוז, במרכז השיקום, במחלקות הפנימיות וגם במכון להתפתחות הילד שנפגע ישירות מירי מעזה במהלך מלחמת חרבות הברזל.
"בדרך לבית החולים התחלתי עם שרשרת הקריאה של העובדים", מתארת קאופר, "אילנית כהן – המזכירה של השירות הסוציאלי הספיקה להקדים אותי ופרסה באופן מלא את מרכז המידע עוד לפני שהגעתי בהתאם לנוהל שאנחנו פועלים לפיו. במצבים כאלה של אירוע רב נפגעים אנחנו מתרגלים מצב שבו כל עובד יידע להתחיל את פריסת המוקד ורשימת הציוד. הפריסה בוצעה בבניין השיקום לצד פתיחת מרכז מידע טלפוני נוסף. קרוב ל-15 שנה שמרכזי מידע של אר"ן (אירוע רב נפגעים) לא נפתחו, ולא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים".
מקבלים את הפצועים בשביעי באוקטובר. צילום: דוברות ברזילי
ובאיזה שלב המשפחות של הנעדרים והנרצחים החלו להציף את בית החולים?
"פרסנו את הכל והעובדים הגיעו תחת אזעקות וירי של טילים. ואז קלטנו שהמשפחות לא מגיעות אלינו למרכז למרות שחדר המיון היה מוצף. בשבריר שנייה החלטתי לנסות להעתיק את מרכז המידע קרוב ככל האפשר לאירועים במיון, ובכלל שיישב בקומפלקס החדש של בית החולים. התלבשנו על שני מסופים פנויים והתחלנו לעבוד".
"לא התכוננו לכמות כזו של אלמונים"
תפקידו של מרכז המידע בחירום הוא לתווך בין המשפחות שמחפשות אחר מידע לבין הגורמים המטפלים בבית החולים, אלא שבמקרה הטרגי של ה-7.10 הבין צוות העובדים הסוציאליים בהובלתה של קאופר שעליהם להתמודד עם נושא רגיש וחריג, שכמעט ולא נדרשו לו בשנים האחרונות.
חני קאופרעם ד"ר רון לובל, מנהל מערך החירום. צילום: דוברות ברזילי
"חלק מהותי מהאירוע הוא האלמונים", מגלה קאופר, "לרוב כמות האלמונים לא אמורה להיות כל כך גדולה, אבל באותו היום רוב העבודה שלנו עסקה באלמונים. ובהמוניהם. לא הבנו ולא התכוננו לכמות כזו. גם מרכז המידע שלנו קיבל מאות שיחות, לקח פרטים מזהים מבני משפחה שחיפשו אחר יקיריהם ולא ידעו מה קרה להם. הכל כדי לנסות ולעשות הצלבה בין התמונות שיש לנו מהמשפחות, לבין פרט מזהה כזה או אחר שיכול להעיד על כיוון לזיהוי. רק שתבין, היו לנו מאות טפסים כאלה אל מול 20 תמונות של נפגעים במקרה הטוב".
מה אומרים למשפחות במצב שכזה?
"אנשים התנפלו עלינו, ניסו לעקוף אותנו ולבוא מאחורי הדלפק כדי להסתכל על המסוף של המחשב. אנשים כעסו, היו מתוסכלים, מבוהלים. שמענו צרחות אימה של אנשים שדרשו כאן ועכשיו לנסות ולראות תמונות. ניסינו לדבר אל ליבם, והבהרנו להם שאנחנו עושים את כל מה שאפשר כדי לאתר את בן המשפחה שלהם אבל זה היה בלתי אפשרי. לא היה לנו את הכוח לכך כי מדובר במאות משפחות. אנשים הלכו ממקום למקום, מסורוקה אלינו וההיפך, התחננו, ביקשו שאקח תמונה של בן המשפחה שלהם. שאשאיר אצלי כדי שאם הוא יזוהה שאצור איתם קשר. היו מקרים שהחזקנו כבר בעדות על נפטר אבל לא יכולנו למסור הודעה על פטירה, ואז השהנו את הפנייה לבן המשפחה עד שלא תהיה התאמה מלאה. אנשים כעסו עלינו מאד אבל לא היה מקום לשיפוטיות ולשום תגובה מצדנו. יש אנשים, בני משפחה, שחרוטים בזיכרוני עד היום. אני רואה אותם בהוויה שלי, בזמן שאני הולכת או ברגע של שקט. היה קושי בכך שלא יכולנו להושיע, אפילו ברמה של מידע בסיסי ביותר. היו גם לא מעט מקרים של אנשים שבני משפחתם נרצחו, אבל לא יכולנו להגיד להם את זה ולגאול אותם מהייסורים של החיפוש ואי הוודאות".
מרכז המידע למשפחות. צילום: דוברות ברזילי
המצב הלא פשוט בשטח חייב את צוות העובדים הסוציאליים לשינויים ולגמישות תוך כדי תנועה, ואחד מהם היתה ההחלטה לאייש את מרכז המידע הטלפוני במשך 24 שעות שבעה ימים בשבוע למשך חודשיים. מרכז המידע למשפחות עבד אפילו חודש וחצי יותר מכך. בנוסף המחשבה מעתה והלאה היא לדאוג לתיעוד מדויק יותר של הגופות שמגיעות לבית החולים, שכן במהלך אותה שבת שחורה היו מתים שלא עברו דרך חדר המיון ולכן גם לא היו בידי צוות מרכז המידע הצילומים שבזכותם בני משפחתם היו יכולים לזהותם.
מרכז המידע למשפחות. צילום: דוברות ברזילי
"דבר נוסף חשוב שמרכז המידע יהיה ממוגן, שכן היו עובדים שעבדו בחירום וירי טילים ללא מיגון", מסכמת קאופר, "וגם לדאוג לכך שמרכז המידע למשפחות יהיה בסמוך מאוד להתרחשויות".
"אמא יורים עליי! ואז דממה"
מי שהיתה חלק מההתרחשויות הטרגיות היא בת שבע אילוז, אחת העובדות הוותיקות של המחלקה לעבודה סוציאלית בברזילי. אליה, בנה של אילוז, תושבת אשקלון, נרצח במסיבה ברעים. במקביל, עובדת נוספת היתה נצורה בשדרות כשבנה פצוע אנוש בכרם שלום, ועובדות אחרות היו נצורות בממ"ד בנתיב העשרה ובבארי.
בת שבע אילוז ובנה אליה ז"ל
"רק לאחרונה ביקרתי לראשונה ברעים", מגלה אילוז, "זה היה שבוע שהציף אותי מבחינה רגשית. פעם ראשונה להיות במקום שבו נגדעו חייו של הבן שלי, במקום שהוא נרצח. היה לי קשה להגיע לשם. ממש קשה. לקח לי שלושה חודשים להגיע לשם בגלל המחשבה שעכשיו אני באה אחרי שטיהרו את השטח, אבל בזמן אמת לא הייתי שם".
באותו בוקר טרגי אילוז שלחה הודעה לקאופר שהבן שלה בגדר "נעדר" בשיחה טלפונית עמה כשהוא תחת ירי מסתתר בשטח המסיבה, אז היא עוד הבינה שהמנהלת הישירה שלה עסוקה בהיסטריה של הקמת מרכז המידע ולא מעכלת את המצב לאשורו. גם קאופר מודה היום, בדיעבד, שלא הבינה לגמרי את מה שאילוז אמרה לה ושהיא מסרבת לחזור להקלטות הקוליות מאותו בוקר, כדי שלא תדע כמה "לא היתה פנויה לתכנים והיתה אטומה לדברים אחרים" כלשונה.
בת שבע אילוז. צילום: דוברות ברזילי
"קלטתי שיש בלאגן", מודה אילוז, "ועכשיו כשחני תיארה את מה שהיה בברזילי זה החזיר אותי לסורוקה, לשעות שהעברתי שם. מ-11 בבוקר ועד לצהרים שלמחרת. לא רציתי לצאת עד שלא ידעתי בוודאות שהוא לא שם. כמה בלאגן היה שם, כאוס. אמבולנסים רבים שעברו שם. קצת סגרתי את הפינה הזו של ההמתנה אצלי בראש, כי הייתי תקועה עם העובדה שהייתי איתו בזמן שירו בו. כל שלוש השעות האחרונות של חייו הייתי איתו על הקו. כל הזמן היתה לי התחושה שאולי הייתי יכולה להציל את אליה אם הייתי אומרת לו אולי שיעשה את עצמו מת, כמו ששמעתי אב אחד שאמר לבת שלו".
בראיונות שלך אמרת שטרם חלמת עליו. זה כבר קרה?
"לצערי עדיין לא. היה לי קטע בחלום שראיתי את הדמות שלו והתעוררתי מהר. אני משוועת לכך שהוא יבוא וידבר איתי, ויגיד לי שהייתי בסדר. אני בדרך כלל אישה עם תושייה והייתי בהלם באותו הבוקר. לא יודעת כמה הייתי יעילה בשלוש השעות האלה. אני כל הזמן מבקשת ממנו סליחה, גם כשהייתי עכשיו ברעים. סליחה שלא הצלתי אותו ושהיה צריך לעבור את זה. אתה יודע כמה פעמים הוא שלח לי מיקום שלו ולא הצלחתי לעשות בזה שימוש? אני עכשיו לא יודעת מה טוב ומה גרוע יותר. פגשתי בני משפחה שאמרו שכיף לי, כי לפחות אני יודעת מה קרה לבן שלי. להם יש בת משפחה שעד היום הם לא יודעים מה עלה בגורלה".
אליה אליהו אילוז הוא בן הזקונים של בת שבע. אביו, מיכאל, נפטר כשהיה בן שנתיים וארבעה חודשים.
אליה אילוז ז"ל
באותו בוקר הטילים פגעו ברכבה של אמו, שלא הצליחה לצאת מביתה וניהלה משם חמ"ל כדי לנסות להציל את בנה.
"התקשרתי לפיקוד הדרום, לפיקוד העורף, למשטרה. ממש חוסר אונים", מודה אילוז, "אין למה לפנות. זה מטורף. וככל שהאירוע ממשיך אני מבינה את סדר הגודל שלו יותר ויותר, כשבמקביל הבן שלי שולח לי סרטונים ותמונות. הזמן עבר ולא הצלחתי לעזור לו, ובדיעבד הבנתי בהיסטוריה של השיחה שהיו ניתוקים מצדו. הצלחתי לדבר איתו עד השנייה האחרונה, גם בזמן שירו בו. הוא צרח 'אמא, יורים עליי!'. ואחרי זה דממה. מאז כל הזמן אני בתחושת אשמה מאוד חזקה כמה הייתי יעילה? כמה זה אכזרי שהבן שלי זועק לעזרה ואני לא יכולה לעשות כלום מעבר לקו. לפעמים אני מדמיינת שאני לוקחת ג'יפ ונוסעת אליו ולהציל אותו".
אליה אילוז ז"ל
כעובדת סוציאלית שהיתה בצד השני, המבשר. כבר הרצת בראש איך הכל יתנהל מעתה והלאה?
"הרבה שנים הייתי עו"ס במיון ואני מכירה את כל הדמויות בסורוקה. פגשתי את העובדים וביקשתי שימצאו לי את אליה. רק היום אני משחזרת כמה בלאגן היה שם. לא מקנאה בהם. חשבתי שהקשרים שלי יעזרו לי, אבל בזמן אמת לא הבנתי מה הלך שם. לא הייתי מחוברת לתקשורת בכלל. לא קלטתי עד הסוף מה קורה ולא הבנתי למה לא מצליחים לאתר אותו. היום אני מגיעה לעבודה בברזילי ואחרי לילות קשים אני מקבלת פה אנרגיה. להיות פה עם הצוות זו תחושה שלהיות עם משפחה זה להיות עם המשפחה שלי. העבודה שלי מול המטופלים והנתינה מאוד מטעינים אותי.
"מה שהניע אותי לשוב לעבודה לאחר חודש ימים כשאני עדיין באבלי הכבד, היא המשמעות שבעבודה שלי אני מסייעת למטופלים בתהליכי ההחלמה שלהם. רבים מהמטופלים המתינו לשובי לעבודה ולא יכולתי לאכזב אותם. עם שובי הבנתי יותר את המשמעות שהעבודה והנתינה מוענקים לי".
בשיתוף המרכז הרפואי ברזילי
