רוח האדם אינה ניתנת להגדרה, לאיפיון ולכימות אך היא רוחשת בתוככי כל אחד מאתנו ובאה לידי ביטוי ברגעים מסוימים בחיינו. בשבת של השביעי באוקטובר הרוח נשברה. היא נשברה לשמע קריאות העזרה שלא נענו מתוך הממ"דים ומהמראות הקשים שהציפו את מסדרונות בית החולים ברזילי. מול רוח שבורה מה נשאר לאדם?
החל מהשבת ההיא בבוקר, הרוח החלה לנשב בין כותלי בית החולים בשל שני דברים: היעוד של מקצועות הרפואה והמקצועיות של אנשי הצוות. היעוד זרק אותנו מהמיטה לרוץ לבית החולים והמקצועיות אפשרה לתת מענה לפצועים, למרות הרוח השבורה. ברגעים שכאלה מי שאתה כאדם וכמקצוען מתחיל לעבוד על אוטומט. ובתוך כל זה, הנפש השבורה מתחילה את תהליך ההחלמה שלה.
זה התחיל בשבת ההיא בניתוח להצלת ראיה של ילד בן שמונה וחצי מנתיב העשרה, שראה את אביו נרצח מול עיניו ושמע שאחיו נרצח בחוף זיקים וממשיך עת אנו מטפלים כעת בחיילים שלנו ומנתחים אותם במטרה להציל את מאור עיניהם. ובאופן פלאי, הרוח של הצוותים הרפואיים והרוח של החיילים שמגיעים פצועים מצליחה לייצר מכפיל כח לרוח, לרוח האדם המשתקמת.
ד"ר אייל אלוני. צילום: דוברות ברזילי
רוח האדם ששוכנת בתוככי כל אחד מאתנו אינה עומדת לבדה. יש רגעים בחיים כפי שהיה בשבת ההיא, שמגלים לך שהייעוד שלקחת על עצמך כרופא, לדאוג לאדם האחר וההבנה שדרושה למידה מתמדת וקשה, במשך כל החיים, על מנת להיות מקצוען הם הנדרשים על מנת שהרוח תדע לעשות RESTART ולא תפסיק לנשוב גם ברגעים הקשיים ביותר.
מוקדש לכל האנשים שהרוח נשאה אותם לעשיה למען האחר.
