מגזין

שנה קשה עברה על תושבי המועצה האזורית חוף אשקלון מאז הטבח שהתרחש לפני שנה בדיוק, בחג שמחת תורה. שנה שבה איבדו רבים מחבריהם, כאשר חלק גדול מהם נאלצו לעקור מבתיהם, ורבים מהם עדיין לא שבו. בראיון מיוחד לציון שנה לטבח, משחזר ראש המועצה, איתמר רביבו, את מאורעות השבת השחורה בה יצא בעצמו להילחם ולחלץ פצועים: "פעלתי על אוטומט, התושבים בצרה והייתי צריך להיות שם בשבילם", על התרעותיו לצבא: "כל פעם היו סיבות ותירוצים שצריך לחכות", על ניהול מערכת בחירות בשיאה של מלחמה: "זו לא תקופה אידיאלית לבחירות", על התושבים שלא יחזרו: "הסיפורים שלהם מזכירים את סיפורי השואה, אני מבין את החשש והכאב", ועל תושב אחד שדווקא כן החליט לגור כאן: "בני גנץ עבר ליד מרדכי, הוא מגיע לחדר אוכל והנוכחות שלו נותנת תחושה טובה". וגם: האזינו לשיחות הדרמטיות בין רביבו לקב"ט המועצה בבוקר הטבח

שנה אחרי שאיבד את בנו טל במתקפת הטרור של חמאס, מספר אביו סא"ל במיל' אלון קרן על השנה הקשה ללא בנו, ועל אתגרי החיים שנכפו עליו ועל משפחתו מאז, כמשפחה שפונתה מביתה בעוטף עזה לשנה שלמה, בזמן שהיא מתאבלת על בנה: "הייתי צריך לארח אנשים בשבעה כשאני בעצמי מתארח בבית שאינו שלי", על הרצון שלהם לבחור בחיים למרות הכאב: "יש לנו עוד שתי בנות, אחיות שכולות, שצריכות אותנו", ועל הדרך בה החליטו להנציח את זכרו של טל ז"ל: "בחרנו בהנצחה חיה ומתמשכת שתציג את החיים הקצרים אך המלאים שהיו לו", כשבמקביל הוא יוצא לקמפיין גיוס המונים להקמת מכינה קדם צבאית לזכרו, בשיתוף עם בית הספר המוכר באשקלון לכושר וערכים של רס"ן איזו מויסה, שקורא לכל מי שיכול לתרום: "אנחנו צריכים לגייס מיליון וחצי ש"ח תוך שלושה שבועות, כדי שהמכינה תצא לפועל"

עדי אוחנה ז"ל יצא מעבודתו בתחנת הכוח רוטנברג ב-7.10 ונורה למוות לאחר שנחשד כמחבל. עד היום משפחתו טרם קיבלה הודעה רשמית על נסיבות האירוע. בראיון ל'כאן דרום' מספרת תמי, אחותו של עדי ז"ל, על השנה הקשה שעוברת המשפחה: "אמא שלי רק מחכה לרגע להצטרף אליו", על השאלות שנותרו ללא מענה: "אנחנו יודעים מה קרה שם רק משמועות ובמשך שנה שלמה מתעלמים מאיתנו", וגם משחזרת את אירועי השבת שחורה, את ההודעה על מותו שהגיעה במקרה ועל הקושי לחגוג את החגים בלעדיו

הוא עצר באמצע טיול ארוך באוסטרליה, והגיע לארץ להילחם יחד עם הפלוגה שלו לאחר אירועי ה-7.10. במשך שמונה חודשים מאז הוא יצא ונכנס לעזה, למרות בקשת משפחתו שישתחרר ממילואים, אבל האהבה והמסירות שלו למדינה, יחד עם הנאמנות שלו לצוות לא אפשרו לו להניח להם להילחם לבד. לפני שבועיים הוא נפל בעת הלחימה, כשהוא רק בן 23. כעת מספרים הוריו, לרה וליאור מטודי, על הצער הכבד מלכתו, על הרצון להנציח אותו עם השירים שכתב, ועל התקווה שהמוות שלו לא היה לחינם: "הוא רצה שלדור הבא יהיה שקט"

עד שהתגייס לצה"ל, היה אורי אשכנזי נחמיה ז"ל ילד רגיל לחלוטין, שגדל והתגורר עם משפחתו באשקלון, שאהב לשחק כדורגל, להתאמן, לבלות עם חברים וליהנות. "עד שהוא התגייס לצבא. פתאום הוא הפך ללוחם ולגיבור", מספר אחיו הבכור, שלו, בראיון מעורר השראה ל"כאן דרום". הוא גם משחזר את הרגע הקשה של הבשורה שאחיו בן ה-19 נפל בעזה, "ראיתי את אבא בוכה על הרצפה, ושלושה קצינים לידו, והבנתי לבד", ומספר על הצוואה שהותיר לו אחיו: "במוות שלו הוא ציווה לי, למשפחה ולעם ישראל חיים"

נדב כהן מאשקלון, כתב כבר שני ספרים, אחד מהם ספר ילדים עם בנו, והשבוע הוא הוציא שיר חדש – פרי שיתוף פעולה מיוחד עם בתו הקטנה. מה מיוחד בשיר הזה? מדובר בתמלול של שיחת טלפון שלהם שהתקיימה בינו לבינה על רקע מלחמת חרבות ברזל והלחץ שבו היו שרויים ילדיו בין עקירה מביתם באשקלון לניהול חיי שגרה

הביקורים הרבים בבית הסבתא באשקלון, הטרגדיה המשפחתית והאימונים במועדון ההיאבקות המקומי – עמית אלאור המדליסטית האולימפית, אמנם ייצגה את ארה"ב באולימיפיאדה אבל ריגשה את כולנו כשהזכירה רבות את שורשיה האשקלוניים ואת בני המשפחה בישראל. אז שוחחנו עם בן משפחה מישראל ועם האיש שאימן אותה באשקלון, "מבחינתנו היא כמו שחקנית שלנו לכל דבר", הוא אומר

דקלה ואבי ברששת, הוריה של ליאן ז"ל שנפטרה לאחרונה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, מספרים בראיון ל'כאן דרום' על השנים בהם נלחמו לצידה של ליאן כדי לנצח את המחלה, עד הרגע בו בישרו להם הרופאים שזה הסוף. על גילוי המחלה: "לא היו לה תסמינים מיוחדים, בהתחלה חשבנו שהיא פשוט לא רוצה ללכת לבית הספר", על הרופאים שלא ידעו מה לעשות: "הלכנו לרבנים להתייעצויות, לרופאים ולמנתחים, כל אחד ייעץ משהו אחר", על ייסורי המחלה והטיפולים: "היא סבלה הרבה, אבל נלחמה בגבורה", על האמונה בעצמה: "היו לה תוכניות להתחתן ולהביא ילדים", ועל הימים האחרונים לפני שהלכה לעולמה.

כאשר הוא בלב עזה, עם החיילים שלו, פתאום טיל נ"ט חולף במרחק אפס ממנו ומתפוצץ והרסיסים פוצעים אותו בכל חלקי גופו. כעת, כשהוא במחלקת השיקום במרכז הרפואי ברזילי, מספר רס"ם אמיר ז'אנו ל"כאן דרום" מה עובר על פצוע מלחמה: "נשאר כאב עמוק מאוד בנפש, שלפעמים גובר יותר על הכאב הפיזי", על רגעי הפציעה: "ראיתי את המוות מול העיניים, הכל היה דם", על המפגש עם ילדיו בביה"ח: "הם התפרקו מבכי", ועל ההשלכות של הפציעה על חייו: "נשארתי עם מגבלות בריאותיות אבל את צה"ל אני לא עוזב"

במשך 26 שנים עבד גיל סבג ז"ל בתחנת הכוח רוטנברג של חברת החשמל באשקלון, עד שלפני שלושה שבועות הוא נהרג בתאונת עבודה כאשר התחשמל ופלג גופו העליון נכווה קשות. אשתו טלי והילדים מתמודדים כעת עם ההלם הגדול ממותו הטראגי, ובראיון ל'כאן דרום' היא מספרת על הרגע הראשון שראתה אותו אחרי התאונה: "לא הצלחתי לזהות אותו. אמרתי לרופא שהם טועים, זה לא הוא. אז אמרו לי לזהות אותו לפי הרגליים". על הימים האחרונים איתו בבית החולים: "הייתה לנו תקווה מאוד גדולה שהוא יצא מזה", ועל האהבה הגדולה שנקטעה בשיא, רגע לאחר שחגגו 25 שנות נישואין: "שעה לפני התאונה הוא עוד שלח לי לאן כדאי לצאת לנופש"

סא"ל במיל' שי פדה, תושב מרכז שפירא ומנהל הלחימה בפיקוד דרום, היה בחמ"ל הפיקוד בבוקר השבת השחורה. כעת הוא מדבר על ההפתעה הגדולה: "לא לקחנו בחשבון שפורצים משלושים ומשהו נקודות בגדר", דוחה את הטענות לתגובה איטית: "כוחות אויר, ים, יבשה, כולם קפצו", ומסביר את העיכוב בחילוץ התושבים: "כשאתה נכנס לישוב שיש בו 200 בתים – אז לסרוק בית אחד לוקח שעות". וגם מה אמר לו תא"ל עופר וינטר לאחר שהתבשר על סיום תפקידו

לקראת יום האחים והאחיות הבינלאומי שיחול בשבוע הבא, בחרנו להביא לכם את סיפורם האישי של שתי אחיות ואח מאשקלון, על רקע מלחמת חרבות ברזל: האח מביה"ח ברזילי שיצא להילחם בעזה, אחות אחראית במרפאת בריאות האישה באשקלון שתמכה נפשית בנשים למרות החרדה האישית שלה, ואחות במוקד טלפוני שפונתה עם ילדיה והמשיכה לתת שירות גם מרחוק

היא משחקת כדורגל מגיל 7, והיום, בגיל 16 וחצי היא יודעת שזה מה שהיא רוצה לעשות בחיים, גם אם זה בא על חשבון ציונים ולימודים. הכירו את זיו רוט-חזן, מקיבוץ נגבה, מי שסומנה כאחד הכישרונות העולים בתחום ומי שרוצה לשנות לכם את כל מה שאתם חושבים על כדורגל נשים. בראיון מיוחד היא מספרת על החיים כאישה בענף שכולם רואים אותו כגברי, על הדרך הקשה להתפרנס מהמקצוע בארץ, על התנאים שבהן משחקות כדורגלניות בישראל בהשוואה לקבוצות הגברים, ועל החלום לשחק בחו"ל

כבר 198 ימים שאלכס לובנוב מאשקלון בשבי חמאס, מאז ה-7.10, אז נחטף ממסיבת הנובה. אשתו מיכל, שהספיקה ללדת את ילדם השני מאז, בלעדיו, מספרת בראיון ל'כאן דרום' על החודשים הארוכים בציפייה להודעה שבעלה בדרך הביתה, על אזלת היד של המדינה בעסקת חטופים שלא מתקדמת, על מאבק מטה משפחות החטופים שצריך לטענתה להגביר הילוך, ועל חג הפסח הראשון שהיא תאלץ לעשות ללא אלכס: "אני לא אחגוג את פסח כי זה חג החירות, ואין בו חירות, החטופים עדיין שם"

היא הייתה אישה הרפתקנית ומלאת חיים, טיילה בכל העולם, עד שכבר לא יכלה לעשות זאת. בגיל 67 חלתה יונה יעקובי מאשקלון במחלה תורשתית שפורצת בעיקר אצל בני העדה התימנית. עקב חוסר מודעות למחלה, אבחון שגוי גרם ליונה לקבל טיפול שגוי, ובמקום לעצור את התקדמות המחלה, מצבה החמיר והיא עברה לשבת בכיסא גלגלים. כעת היא מנסה לשבור את קשר השתיקה שיש סביב המחלה, "בהתחלה התביישתי שיראו את האישה התוססת והגזעית שאני בכיסא גלגלים, אבל אז הבנתי שלא רצחתי ולא גנבתי. זו מחלה שצריך להתמודד איתה, והגיע הזמן שכולם ישמעו עליה"

בבוקר השביעי באוקטובר יצא סנ"צ אבי עמר, תושב עוצם להגן על הדרום, כלוחם ביחידת יואב. הוא רץ בין הזירות בשדרות, סעד, כפר עזה ולכל מקום הוא הגיע ובגבורה עצומה נלחם וחיסל מחבלים עד שהצבא הגיע ואז המשיך ליעד הבא. התמונה שלו מחבק חייל שחטף הלם קרב בכפר עזה ריגשה רבים. הוא הגיע לקיבוץ בארי ושם נפל בקרבות הקשים. כעת, בתו סתיו, מספרת על האבא ש"באמת היה הכי חזק בגן", שמעולם לא הרים את הקול שלו, שחיבק את החבר הראשון שלה, שהגיע לכל אסיפת הורים ושגם ברגעיו האחרונים הציל חיים. פרק אחד מתוך הספר "יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים"

רינת שכן-טוב מאשקלון מגדלת 11 ילדים, אך אף אחד מהם אינו שלה, היא עושה זאת במסגרת תפקידה כאם בית במעון משפחתי של ארגון "אור שלום". הילדים אינם גדלים בביתה הפרטי והיא מקבלת שכר, תמיכה וליווי מהארגון. בראיון היא מספרת על העבודה הלא שגרתית, על האתגרים והחששות שבאים עם התפקיד, ועל הסיפוק התמידי בלראות את ההצלחות של ילדים שהוצאו מבית הוריהם הביולוגיים, וכעת מקבלים משפחה ובית חם, בזכות הורי המעון. אז אם אתם הורים בנפשכם ויש לכם תשוקה אמיתית לגידול ילדים, אולי התפקיד הזה בשבילכם

הרצח האכזרי של רס"מ אריק מרציאנו ב-7 באוקטובר הונצח במצלמות וזעזע את המדינה. חמישה חודשים לאחר מכן, מספרת בתו קוראל בראיון ל'כאן דרום' על התמונה הקשה של אביה שקיבלה בוואטסאפ, על הבריחה משדרות דרך מראות קשים, על ההתאקלמות באשקלון ובעיקר על ההתמודדות של אימרי בן ה-7 עם החיים ללא האב שהיה כל העולם שלו וגם על החדר החדש של אימרי שעוצב בהתנדבות על ידי מעצבות מוכשרות