1.
הייתי התכשיט של אבא שלי. הוא תמיד נורא השוויץ בי, הוא תמיד היה מביא אותי, גם בתור ילדה קטנה, לכל מפגש עם חברים, לכל טיול סוסים שהולכים רק החבר'ה, כאילו רק גברים, הייתי שם איתו, והוא היה מביא אותי ליחידה שלו במשטרה, ותמיד היה מתגאה בי, הוא היה שחום כזה, עם עיניים מאוד מאוד כחולות, אבל לא סתם כחולות, עיניים שאפשר לטבוע בהן, עיניים שהן שקט, שהן שמחה, שהן חיים. ואני כבר כילדה הייתי בלונדינית בהירה, עם עיניים כחולות, בדיוק כמו שלו. ותמיד הוא היה מביא אותי ומשוויץ בי, "כן, זאת הבת שלי, דומה לי אהה, דומה לי! יצאה בול כמו אבא שלה!".
אני הבת הבכורה של אבא, אנחנו שישה אחים, בקרוב נהיה שבעה, ההורים שלי גרושים. ואבא שלי התחתן עוד פעמיים אחר כך. ואשתו הנוכחית, אלמנתו, עומדת ללדת בקרוב. ממש ממש בקרוב. תמיד כשאנשים שומעים את הסיפור המשפחתי שלי, זה נראה לכולם מסובך, אבל אבא שלי דאג שכולם יהיו בקשר טוב, ושכולם יסתדרו, ויאהבו, זה היה מפעל חייו, שנהיה משפחה. וגם בינו לבין אימא שלי היה תמיד קשר מיוחד, גם אחרי שהם התגרשו החברות שלהם לא נפגעה. זה לא מובן מאליו.
"תמיד היה מתגאה בי". אבי עמר ז"ל ובתו סתיו
וכשהייתי בבית ספר, הוא תמיד היה מגיע, תמיד הקפיד להגיע, דווקא בגלל שהוא ואימא שלי היו גרושים, הוא תמיד היה בא לכל האסיפות הורים. אני זוכרת שפעם היה יום כזה שהזמינו את כל האבות לשפץ ולצבוע את הגן, היה לו תפקיד קטן – לצבוע את הגדר של החצר, אבל אבא שלי החליט לבנות שם פרגולה! הוא הגיע עם הכלי עבודה שלו, והתחיל לעבוד שם בטירוף, לתקן את המתקנים, וכל האבות מסתכלים עליו כאילו הלו אתה מוציא אותנו לא טוב! וזה בדיוק הוא. הוא היה גבר בכל חדר שהוא נכנס אליו.
2.
נכון יש תמיד בגן תחרות כזאת, אבא שלי הכי חזק, אבא שלי יותר חזק, אז אבא שלי באמת היה הכי חזק בגן. תמיד תמיד תמיד, בכל מקום שהייתי, תמיד ידעתי שיש לי אבא כזה, גיבור וחזק, ממש הרגשתי שאני מוגנת בכל מקום שאני הולכת בו, כי יש לי את אבא שלי, הוא הכי חזק, לא מתרגש מכלום, לא משנה מה עברתי ולאן הגעתי ואיזה תקופות חוויתי, תמיד הוא היה שם בשבילי, תמיד הוא נתן לי את ההרגשה הזאת שהכול בסדר, הכול טוב, אני איתך.
והוא אף פעם לא הרים את הקול. אני לא זוכרת אותו צועק בחיים שלי! לא מלחץ, לא אם באתי לרוץ לכביש ונפלתי, וגם לא אם עשיתי משהו שהכעיס אותו. הוא בחיים לא צעק, וכשהייתי בתיכון התחלתי ככה להיעלב ממנו, "אבא, למה אתה לא צועק עליי, למה אתה לא, כאילו, תכעס עליי!", והוא היה צוחק ואומר לי, "אבל למה, את ממש בסדר". הוא תמיד אמר שהוא לא צריך להרים את הקול שלו כדי להראות לי את הדרך הנכונה.
ואני זוכרת, כשהבאתי את החבר שלי הביתה בפעם הראשונה, אני הבת הבכורה שמביאה חבר הביתה, והחבר שלי רעד מפחד! הוא פחד להסתכל לאבא שלי בעיניים, כאילו, הלו לאן הבאת אותי, איך אני יכול לעמוד מול הבן אדם הזה, הייתה לו נוכחות גברית כזאת, חזקה כזאת, אבל אבא שלי, ברגע שהוא הבין שהוא ילד טוב, ושהוא דואג לי, הוא אהב אותו כמו בן, הוא חיבק אותו וצחק איתו, וכל הזמן היה אומר, איפה יש עוד אנשים כמו איתי, אני רוצה כזה לכל הבנות שלי!
"צבר ישראלי". סנ"צ אבי עמר ז"ל
אבא שלי היה צבר ישראלי, דמות ישראלית, בכל אספקט שלו. אני זוכרת אותו תמיד עם סנדלי שורש או יחף. סליחה! אבא שלי קבוע יחף, הולך יחף, הייתה לו כאילו עוד סוליה ברגל, הוא היה הולך על משטחים הזויים, קוצים, חם, רותח, שלג, הוא לא הרגיש כלום. וכל הזמן היו לו כל מיני שריטות בידיים, ברגליים, והוא לא שם לב, הייתי פוגשת אותו, היו לו חתכים מדממים, והוא לא היה מרגיש אותם, ואני כזה, "מה זה, אבא, מה קרה לך, בוא אני אחבוש לך", והוא כזה "אה, זה, לא ראיתי אפילו". הוא היה באמת גיבור. כמו פעם כשחושבים על גיבורים. כזה גיבור הוא היה.
3.
יום שבת השבעה באוקטובר. קמתי מוקדם באותה שבת כי קבענו כל המשפחה לחגוג לי יום הולדת באותו היום. התאריך שלי בכלל בספטמבר, אבל לא הצלחנו לאסוף את כל המשפחה, והיה לי, וגם לו, מאוד מאוד חשוב שזה יהיה כל האחים ביחד. כולם יחד. זה כבר לא קרה כמובן. בשש וחצי בבוקר התחילו אזעקות, וכבר אז הוא שלח בקבוצה תמונה שלו על מדים, עם הודעה – אני קופץ! הוא תמיד קפץ לאנשהו. כל פעם שהיה משהו, אירוע ביטחוני, היינו מקבלים הודעה, אני בדרך! בדרך לאן אתה אבא.
בינתיים התחילו לרוץ שמועות, על כל מיני בלגנים בשדרות ואני, במקום לכתוב לו בקבוצה "תשמור על עצמך" כמו כולם, פשוט התקשרתי אליו, ואבא שלי ענה לי, הוא תמיד היה עונה לי לשיחות, אבל בדיעבד אני מבינה שזה ממש הזוי שהוא ענה, כי היו שם כבר יריות ברקע, הוא היה אז באמצע קרב, בשדרות, היה שם באמת מרחץ דמים מזעזע, כמויות של מחבלים, כמויות מטורפות, ובאמצע הקרב הוא עונה לי! ואני שואלת אותו מה קורה, מתחילה לדבר, לקשקש כזה, ואבא שלי עוצר אותי ואומר לי, "סתוי, אני אחזור אלייך אחר כך בסדר". ופה חשדתי. אבא שלי אף פעם לא היה עסוק מדיי כדי לדבר איתי. הוא תמיד היה עוצר הכול באותו רגע, ומקשיב לי. ואני אומרת לו, "בסדר אבא תשמור על עצמך, אנחנו נפגשים היום ביום הולדת", ואבא שלי אמר לי, "אני אוהב אותך, שומר על עצמי, ניפגש".
"הוא היה באמת גיבור". סנ"צ אבי עמר ז"ל
וזה מה שקרה, זה מה שהבנו שקרה, אבא שלי קפץ דבר ראשון לזירה בשדרות, בהתחלה הבינו במשטרה שזאת הזירה המרכזית, והוא פשוט הגיע להילחם שם ביחד עם מפקד המחוז, המפקד שלו. והיה שם בלגן מטורף, היו לכודים בתוך התחנת משטרה, והיו שם צלפים, היה צלף שהוריד איזה שישה שוטרים בדרך, כולם היו בחוליה של אבא שלי, הם נהרגו מולו, והוא המשיך להסתער. ותוך כדי שהוא נלחם שם, מגיעות ידיעות על בני ערובה בבתים, מגיעות ידיעות על טבח בקיבוצים, מגיעות ידיעות על המסיבה, ואנשים מתקשרים למשטרה ושולחים מיקום, והוא מבין שזה המצב, והוא אומר, "אני לא נשאר פה", שומעים אותו בקשר, שוב ושוב, "אני הולך להציל אזרחים", ומפקד המחוז מנסה להרגיע אותו – "נשלח לשם כוחות אחרים, אתה בכיר, בוא תיקח לי את הגזרה פה בשדרות", ואבא שלי מתעקש "לא לא, הגזרה כאן בשליטה, אני צריך להציל אזרחים".
4.
וזהו, בשלב הזה הוא התחיל לעבור בין הקיבוצים, בין היישובים, ובכל מקום שהוא מגיע, יש לו מישהו ששלח לו מיקום, מישהו שהוא בא להציל. ובשלב מסוים הוא הגיע לכפר עזה, ובכפר עזה גם הוא נלחם, ביחד עם כתר צורן, חבר שלו מהיחידה. הם נלחמו עד שהצבא הגיע. צריך להבין שהמשטרה הייתה חומה אנושית באותו יום. זה מה שהם עשו. היה להם קל יותר להגיע ראשונים, אז בזמן שהצבא נהדף, השוטרים הגיעו כתגבורת לכל מקום ופשוט נלחמו. גיבורים.
וכשהם נלחמו כל השוטרים שלו היו צמאים, הוא הבין שהם צמאים, והם לא ידעו מאיפה להביא מים, ואבא שלי אמר, "אין בעיה אין בעיה, עלי", הוא הרים טלפון למנהל של התחנת דלק, הוא הכיר אותו איכשהו, ואמר לו, "תוציא את כל השישיות מים שיש לך!" ובתוך כמה דקות הוא חזר אליהם עם מלא מים, וכל השוטרים שם בהלם, "מה זה, מאיפה זה", ואבא שלי צוחק, "זה עליי!", וכמובן שהיה לו קריטי לשלם למנהל של התחנת דלק, הוא העביר לו כסף כדי לשלם לו על המים, באמצע שדה הקרב, זה אבא שלי! זה אבא שלי!
ושם, בכפר עזה, מישהו גם צילם את התמונה המפורסמת, תמונה שהוא מחזיק חייל, מחבק חייל, זאת התמונה האחרונה שלו גם. מה הסיפור של התמונה, היה שם חייל אחד, ילד, שחטף הלם קרב, הוא ראה את כל הגופות, את כל הבתים השרופים, הוא ראה את מה שהיה ופשוט חטף הלם, הוא נכנס לאיזה מצב, וכולם שם עמדו מסביב, ולא ידעו מה לעשות איתו, מישהו לקח ממנו את הנשק, ומישהו הוריד לו את הווסט, וכולם כזה עמדו סביבו, לא ידעו איך להגיב, ואבא שלי קלט את זה, הוא הלך לחייל, ולקח אותו הצידה, והסתתר איתו בין כמה רכבים, והתכופף אליו וחיבק אותו, ובמקרה מישהו שהיה שם, ראה את החיבוק שלו, וצילם אותם, וככה יש לנו את התמונה הזאת, את התמונה המדהימה הזאת של החיבוק.
"זה החיבוק אני מכירה". סנ"צ אבי עמר ז"ל והחייל בכפר עזה
והחיבוק הזה, ממש אפשר לראות איך האצבעות שלו תופסות אותו, זה החיבוק שאני מכירה, זה החיבוק שאני אומרת שבתוכו אתה לא יכול לפחד מכלום. זה החיבוק שהוא היה נותן לי במצבים הכי קשים שלי, אז הוא מחבק את החייל הזה, כאילו הוא הבן שלו. הוא מצליח להרגיע אותו. הוא מצליח לייצר סביבו בועה שבה הוא מוגן, וזה מה שהוא ידע לעשות הכי טוב. כי אבא שלי, אם אתה מרגיש שהוא לצידך, שהוא איתך, אתה יודע שלא יכול לקרות לך כלום.
5.
מכפר עזה הוא חוזר לשדרות, הייתה לו שם קריאה של איזה משפחה, משדרות הוא נוסע לסעד, ומסעד הוא מגיע לבארי, ואת הכול הוא עושה ברכב הפרטי שלו, לא ממוגן, שום דבר. והוא מגיע לכביש, איפה שהמסיבה הייתה, וכל הדרך רכבים שרופים, וגופות, היה איתו עוד שוטר ברכב, והוא צילם את אבא שלי נוסע ביד אחת, ויורה באקדח שלו ביד השנייה, כמו איזה רמבו.
הם הסתובבו שם שעות, בעוטף, הוא והחבר'ה שלו, ובכל מקום שהם הגיעו הם ניהלו קרב, והבריחו את המחבלים, הם הרגו ביום הזה עשרות מחבלים, עשרות, הבחור שהיה איתו באוטו מספר שבאותו בוקר בכל פעם שהם הרגו מחבלים, אבא שלי היה עוצר את הרכב, אוסף את הנשקים שלהם, מפרק אותם, וזורק אותם בבגאז', כדי שהכלי הזה לא יגיע למחבל אחר. איך הבן אדם יודע לפרק קלצ'ניקוב, אין לי מושג, הוא יודע. וכשמצאו את הרכב שלו, אחרי הכול, הם ראו שכל הבגאז' מלא עד אפס מקום בנשקים של מחבלים.
כשהם הגיעו לבארי השוטר שהיה שם אמר לו, "אבי, אנחנו נמות פה! תחכה!", והוא מבין בקשר מהמפקד שלו שיש כוחות של יחידה מיוחדת של המשטרה, שאמורים להיכנס, אז הוא מחכה בכניסה, וכל חמש דקות הוא מתקשר אל הכוח שבדרך, כדי לבדוק איפה הם, וכשהיחידה מגיעה, עם רכבים משוריינים, הוא מבקש להיכנס איתם, והשוטרים אומרים לו, "אין מקום", והוא מסתכל עליהם והם מבינים שהם עושים לו עכשיו מקום. והשוטר שהיה שם איתו ברכב, רואה אותו נכנס ואומר לו "אבי, אנחנו נמות פה, יש לנו משפחות, זו מלכודת מוות", ואבא שלי אמר "אתה תשמור על עצמך, חכה לי פה, אני נכנס".
6.
המשימה שלהם הייתה בשלב הראשון להיכנס לקיבוץ, ולעבור דרך כל הגדר כדי להבין כמה מחבלים יש, המידע שלהם היה על שלושים מחבלים. היו שם מעל שלוש מאות. הם נוסעים לתוך הקיבוץ, וכבר בכניסה הם נתקלים במחבלים שיורים עליהם, והם פשוט מתקדמים, עוברים אותם, וממשיכים לנסוע. אחר כך הם מגיעים לחלק בגדר, לפרצה שיש בגדר, בצד שקרוב לעזה. הם רואים את הפתח, ורואים את המחבלים בורחים, בורחים מהם כנראה, ובשלב מסוים הם ראו כמה מחבלים שחוזרים ונכנסים פנימה, אז הם עצרו, והסתובבו אליהם כדי להילחם בהם, כדי לירות עליהם, אבל בזמן שהם עצרו שם, הם חטפו פגיעה ישירה של אר־פי־ג'י. והרכב היה ממוגן קליעים, אבל לא ממוגן טילים. והג'יפ של אבא שלי חוטף את המכה ראשון.
ממה שהבנתי אבא שלי נהרג מיד. היה לי חשוב להבין את זה, להיכנס ממש לפרטים, כדי להבין שהוא לא סבל, לדעת שהוא נהרג במקום. חשוב לי גם לומר, אבא שלי נהרג בשיא הקרב, בשיא האדרנלין, הוא לא ראה את זה מגיע, הוא לא הספיק לפחד, לא כאב לו, הוא נהרג בשיא הקרב אחרי שהוא נתקל בעשרות מחבלים והצליח לעבור אותם ולחסל אותם, הוא נהרג בזמן שהוא מבצע את המשימה שבשבילה הוא קם בבוקר כבר שנים – להגן על אזרחים.
הצבא השתלט על בארי רק ביום שלישי. היו שם שלושה ימים של קרבות. וגם אז, לא קיבלנו מידע על אבא שלי. שמענו שמועות שהייתה תקרית עם ג'יפים של המשטרה. אבל לא ידענו כלום. יום אחר כך התקשרתי למשטרה, ניסיתי להבין מה המצב, לקבל פרטים, ושם הבנתי שהוא מוגדר כרגע 'נעדר', וביום שישי בלילה, בשלוש בבוקר, שבוע שלם אחרי השבעה באוקטובר, דופקת משלחת של שוטרים בבית, והקצין עומד בדלת, והוא כולו רועד, אומר לי, "אביך זוהה באמצעות די־אנ־איי" ואני אומרת לו, "תגיד לי אם הוא מת, אני צריכה שתגיד לי את המילים האלה, הוא מת", והוא אומר לי את זה, ואני מתיישבת, לא בוכה, לא מוציאה מילה. מתיישבת, שותה מים, והם מסתכלים, מחכים לראות את התגובה שלי, ואני מרימה אליהם עיניים, ואני אומרת להם, "הייתי קצינת נפגעים, אני מכולם יודעת שיש חיים אחרי זה, ושאנחנו נהיה בסדר, תודה שהגעתם, תודה שאמרתם לי את זה בצורה כזאת מכובדת", ואני מחבקת אותם כשהם הולכים. וזהו.
7.
בשנה האחרונה פתאום התחלנו לדבר על החתונה שלי, ועל הילדים שלי, זה עוד רחוק אבל הוא כל הזמן העלה את זה. דיבר על זה. ופעם ממש הייתה לנו שיחה פתוחה, ואני אמרתי לו, "וואי אבא, איך זה נראה בכלל, סבא וסבתא גרושים, מה זה אומר בכלל, זו המצאה של הדור שלכם, אני מפחדת שהילדים שלי לא יחוו אותך כמו שאני חווה אותך", ואבא שלי צחק, "איי שטויות, על מה את מדברת, אין דבר כזה! הם יבואו כל שבת ופזית", שזאת אשתו, "תכין להם אוכל, וניקח אותם לטיולים, ונבנה איתם פרגולות, ונעשה איתם שטויות, בדיוק כמו שהיה איתך!".
הוא ממש הבטיח לי להיות הסבא הכי טוב שיש, הוא הבטיח לי שהוא תמיד יהיה שם בשביל הילדים שלי, כמו שהוא היה תמיד בשבילי, ואני התרגשתי כל כך ושמחתי שגם הם יגדלו ככה, מול האיש הגיבור הזה, כמו שאני גדלתי. אני שמחתי שהילדים שלי ירגישו את מה שאני הרגשתי, את מה שהשוטרים שלו הרגישו, את מה שהחייל בכפר עזה הרגיש. אני שמחתי בשביל הילדים שלי שגם הם ילכו בעולם עם התחושה הזאת, שיש איש אחד, גיבור וחזק ששומר עליהם בכל מקום כל הזמן.
"משהו ממנו עדיין פה איתי". אבי עמר ז"ל ובתו סתיו
כמה שבועות אחרי ההלוויה חזרתי לשם, למקום שבו הוא נפל. המפקדת שלי שהיא במקור מקיבוץ בארי לקחה אותי לשם, היא הראתה לי את המקום שבו הוא נהרג. ממש בפינה של הקיבוץ. ממה שהבנתי הג'יפים שלהם בערו שם, הם נשארו לבעור המון זמן, המון זמן, כי צה"ל לא התקרב לשם, וזה כאילו ייצר מין חומת אש מסביב לשני הבתים שהיו שם בפינה. והמפקדת שלי, היא הראתה לי את הבתים האלה, והיא אמרה לי, שמכל הבתים שבכביש ההיקפי של הקיבוץ, כמעט ולא שרדו אנשים, אבל בשני הבתים האלה, כל האנשים שהיו איכשהו ניצלו. כנראה שהם לא התקרבו בגלל הג'יפים, המחבלים, ככה שבעצם אפילו באקט האחרון שלו בחיים אבא שלי הצליח להציל אנשים.
באותו לילה, כשדפקו בדלת והודיעו לנו שהוא כבר לא איתנו, הלכתי לשטוף פנים. וכשהרמתי את המבט, למראה, פתאום ראיתי אותו, מתבונן בי. בעצם מה שראיתי היה את העיניים שלי. את העיניים שלנו. אבל באותו הרגע, אני חושבת שהבנתי שמשהו ממנו עדיין פה איתי, מלווה אותי. והחלטתי באותו הרגע, שבכל פעם שאני אתגעגע אליו, בכל פעם שאני ארצה שהוא יהיה כאן איתי, אני אלך למראה ואתבונן בה, ואחפש אותו בתוכי.
הסיפור הזה הוא פרק אחד מהספר "יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים" מאת: יאיר אגמון ואוריה מבורך, הוצאת קורן ירושלים – ספרי מגיד.
הספר הזה פרויקט מונולוגים ספרותי, שאפתני ומרגש, שמעניק לקוראיו היכרות עם ארבעים גיבורים שהיו באמת. המונולוגים מגיעים כולם מאותן 24 שעות שהחלו בבוקר ה-7 באוקטובר, היום הקשה והמר ביותר בתולדות מדינת ישראל. בתוך הכאב והתופת, קמו ועלו לנו גיבורים וגיבורות. סיפוריהם הבלתי נתפסים של הגיבורים, אישיותם ותובנותיהם, מהווים קול צלול, מנחם ומחבק, שאנו כה זקוקים לו בימים אלו, וגם בדורות הבאים.
כריכת הספר יום אחד באוקטובר
ארבעים דמויות של גיבורים, גברים, נשים, דתיים, לא דתיים, אזרחים, חיילים, יהודים, לא-יהודים, ואפילו ילדים, לוקחים חלק בפסיפס הגבורה הזה. הגבורה שבספר היא גבורה במובן רחב ונדיב- לצד סיפורים על לוחמים ולוחמות שחיסלו מחבלים, נמצאים גם סיפורי גבורה מסוג אחר; קשיש שמתיישב על כורסה ומקריב את חייו כדי להציל את משפחתו. מתמודד נפש ששורד חמישה ימים בשג'אעייה. מיילדת שהופכת את הבית שלה לבית חולים שדה. ילדה שמנסה להציל את משפחתה. מתנדב זק"א שמתעקש לשמור על כבוד החללים. מתנדב "איחוד הצלה" שדואג שמכתב האהבה שמצא בכיסו של החייל ההרוג, יגיע ליעדו, ועוד ועוד.
הסיפורים מבוססים על ראיונות שהתקיימו במיוחד עבור הספר. בעריכתם הקפידו יאיר אגמון ואוריה מבורך להפוך כל מונולוג לפרוזה תיעודית. הם השתמשו במילים של הגיבורים, בשפה שלהם, בעולם הפנימי שלהם והשתדלו לגעת ביד רכה בחושך, בעצב וגם באור, ביופי ובשגב האנושי שפעמו שם, באותו היום. הם השתדלו לספר סיפור על בני אדם שביום עצוב אחד הפכו לגיבורים. כל הטקסטים הועברו לאישורם של גיבורי הספר, שדייקו והכווינו את סיפורם.
יאיר אגמון הוא סופר ('הטרמפיסטים', 'ספר האקסיות') ובמאי קולנוע, בעל טור שבועי ב'מקור ראשון' וזוכה פרס היצירה לסופרים עבריים (2022). זהו ספרו השביעי.
אוריה מבורך היא סופרת, מרצה ליהדות ופילוסופיה, ועורכת ראשית בהוצאת מגיד (מבית קורן). ספרה 'מה את מבקשת – ספר על אהבה וגוף' היה לרב מכר. זהו ספרה השני.
328 עמ' | מחיר קטלוגי: 98 שקל | מחיר באתר ההוצאה: 72 שקל, חלק מהכנסות הספר דרך רכישה באתר ייתרמו לשיקום יישובי הנגב המערבי.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
