"אני לא אחגוג פסח, כי אין חירות כשהם שם": אשתו של החטוף האשקלוני אלכס לובנוב על חג בלעדיו

"בהתחלה הייתי יותר אופטימית", אומרת מיכל לובנוב, אשתו של החטוף אלכס לובנוב, שנמצא כבר חצי שנה חטוף בעזה.

היום יחול חג הפסח, החג הראשון שהיא תצטרך להעביר בלעדיו. אבל היא לא מתכוונת לחגוג. "בדרך כלל בפסח אנחנו חוגגים עם המשפחה ושרים שירים עם אוכל טעים, אווירת חג לכל דבר. השנה זה לא חג, זה כאב בלתי נסבל. אני לא אחגוג את פסח כי זה חג החירות, ואין בו חירות, החטופים עדיין שם".

מיכל ואלכס הכירו לפני עשר שנים, כשעבדו יחד במסעדת פישנזון במרינה. "אני הייתי מלצרית והוא היה טבח. והתאהבנו מיד". סיפרה. הם התחתנו, הביאו לעולם ילד – טום, ואת בנם השני ילדה מיכל בחודש שעבר, כשאלכס בשבי. "יום הברית היה היום הכי קשה השני שלי מאז ה-7.10. העובדה שאלכס לא החזיק אותו, היה לי מאוד קשה עם זה", סיפרה. "הספקנו לדבר על שמות לפני ה-7.10 ונתתי לילד את השם ששנינו מאוד אהבנו. קאי".

מיכל ואלכס לובנוב עם בנם טום

את חודשי ההיריון האחרונים מיכל העבירה בחרדה ודאגה אינסופית, אך הקפידה לשמור על שפיות, למען הילדים. "עבדתי על להרגיע את עצמי כדי שההיריון יעבור בצורה תקינה ותיעדתי את הכל בשביל אלכס, כדי שיחזור ויראה הכל". 

ואיך את מתמודדת עם הילד שלכם, שלבטח שואל איפה אבא?
"טום בן שנתיים וחצי, והוא ואלכס היו הכי קשורים בעולם. היה ביניהם קשר מדהים, הם היו מטיילים, אלכס היה אוסף אותו מהגן והם היו עושים טיולי ג'יפים ביחד. הוא אבא הכי פעיל שיש. אבל הילד לא כל כך מבין את הסיטואציה. הוא כמובן מרגיש בחוסר של אבא, מחפש את אבא, שואל איפה אבא ונורא קשה לתווך לו שאבא לא כאן. אבל אנחנו גורמים לו כל הזמן להיות בתעסוקה. עכשיו אחרי שילדתי, אני רוצה להתמסר אלי הילדים ולחיות בשבילם, אני המקום הבטוח שלהם ואני לא עוזבת אותם כי הם צריכים אותי.

"אני רוצה שהעם שלנו לא ישכח אותם לרגע, ואני רוצה לתת לילדים שלי אמון במדינה. אני רוצה שהבנים שלי ידעו שהמדינה עשתה הכל כדי להחזיר את אבא הביתה כדי שיהיה להם ולי מתישהו שוב אמון במדינה. אלכס אהב את המדינה. הוא אדם שמאוד אוהב לעזור. הוא מתנדב בארגון ידידים, הוא תמיד הראשון לעזור, הוא כתף תומכת לכולם. יש לו לב ענק, וזה לא נתפס מה שקרה לו".

מיכל לובנוב עם ילדיה קאי וטום. צילום: ליבנת ברעם

"חשבתי שיחזירו אותם הרבה יותר מהר"

את שיחתה האחרונה עם אלכס מיכל זוכרת היטב. אלכס, שניהל בר משקאות במסיבה ברעים, התקשר ודאג להרגיע שהכל בסדר איתו כשהכל התחיל, כבר מהשעה 6 וחצי. "הוא שידר לי שהכל בסדר, הוא דאג שנדע שהוא בסדר ושהוא יחזור בקרוב. הוא אמר שהוא מתחבא והוא לא יכול לדבר, ובשעה 9:00 הוא כבר לא ענה לטלפון, ואין דבר כזה שבעלי לא עונה לטלפון שלי. שם כבר הבנתי שמשהו לא תקין. במשך 18 ימים הוא היה נעדר, לא שמעו ולא ראו אותו בשום מקום. אבל רק אחרי 18 ימים הודיעו לי שהוא חטוף".

הרגשת הקלה שהוא לא נרצח?
"חשבתי שאני ארגיש הקלה אבל לא הרגשתי הקלה כי להיות בשבי זה לא מתנה. אבל אני כן אופטימית מזה שהוא חי, זו ההקלה היחידה".

תיארת לעצמך שזה ימשך כל כך הרבה זמן?
"חשבתי שיחזירו אותם הרבה יותר מהר. לא שיערתי לעולם שהמדינה שלנו תמשוך את זה לכזאת כמות של ימים וזמן ארוך, ואני מאוד מאוכזבת. אני תמיד מאמינה ואופטימית שהוא יחזור אבל פחות אופטימית מההתנהלות של המדינה".

אלכס לובנוב, חטוף בעזה

"המאבק לא אגרסיבי מספיק. צריך להשבית את המשק"

את הפעילות למען החזרת החטופים בישראל מרכז בעיקר "מטה משפחות החטופים", הוא זה שעומד מאחורי הקמפיינים הגדולים, ההפגנות המרכזיות, הצעדות וכדומה. "הייתי שותפה למטה המאבק", אומרת מיכל, "אבל אחרי הלידה לקחתי צעד אחורה כדי להיות כל כולי עם הילדים והלוואי ויכולתי לעשות יותר".

משום מה מטה משפחות החטופים חוטף ביקורות משני הצדדים על המאבק, מצד אחד יש מי שטוען שהמאבק שלהם אגרסיבי מדי ומהצד השני יש מי שטוענים שהם לא עושים מספיק.

מיכל סבורה שצריך לעשות הרבה יותר, "אני מרגישה שהמאבק לא אגרסיבי מספיק. אני מרגישה ששתקנו מספיק והגיע הזמן להיות אגרסיביים יותר" היא אומרת, "לא ממקומי להציע רעיונות לשלבים הבאים של המאבק אבל אני חושבת שהמשק צריך להצטרף אלינו ולהיות יחד איתנו במאבק הזה. צריך להשבית אותו בשביל להשבית את המדינה שתזדעזע מזה שיש 133 חטופים בעזה. המדינה אולי רוצה לעשות הכל בשביל להחזיר אותם, אבל השורה התחתונה היא שהם לא כאן, ואם הם לא כאן זה אומר שהממשלה לא עושה את כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר אותם. עובדתית היא לא עושה הכל".

אלכס לובנוב, חטוף בעזה

"צריך להוציא את הנשים משם באופן מידי"

מדי פעם עולה לדיון הציבורי המחיר שצריכה או לא צריכה הממשלה לשלם על מנת להשיב לישראל את כל החטופים שבידי החמאס. הדיון הזה קורע את העם וקורע את הלב. הסיסמה שחוזרת על עצמה מתחילת המלחמה היא "כולם תמורת כולם", הכוונה לשחרור כל המחבלים הפלסטינים שבידי ישראל תמורת השבת כל החטופים. יש גם את הקולות שקוראים להגביר את הלחץ על חמאס כי זה מה שיביא לשחרור, אך כמו שזה נראה, לחץ של ממש כבר אין הרבה זמן בעזה.

מיכל, לא מדברת על מחיר ספציפי שצריך לשלם, אבל מבינה שאין ברירה וצריך לשלם מחיר גדול וכואב, "אני חושבת שצריך לשלם מחירים גבוהים. אין מחיר לאלכס ואין מחיר לשום חטוף, צריך להוציא אותם בכל מחיר. וזה ברור שחמאס מונע מאיתנו המון עסקאות, והפרטנר שלנו למשא ומתן הוא לא הגיוני ומאוד אכזרי, ולא רק הממשלה אשמה בזה שהם עדיין שם. פשוט צריך להתפשר ולהתפשר".

את מיכל, כמו את שאר משפחות החטופים, מלווה המדינה מאז ה-7.10, באמצעות נציגים שונים, אך עד כה אף אחד משרי הממשלה או חברי הכנסת לא יצר עמה קשר לשאול לשלומה. החשש שלה הוא שהמדינה והעם ישכחו מזה ויחיו לצד המצב הזה והנושא יעלם מהסדר הציבורי אט אט.

את מרגישה שלגברים החטופים ניתנת פחות תשומת לב ציבורית מאשר לנשים החטופות?
"אין ספק שנושא הנשים רגיש יותר בגלל ההתעללות המינית והאפשרות להיכנס להריון לא רצוי. זה רגיש ואין ספק שצריך להוציא אותן באופן מיידי. אבל הגברים לא סובלים פחות פגיעות פיזיות ואולי גם מיניות. לא יודעים מי בחיים ומי לא, וצריך להוציא את כולם. אין זמן לעשות קטגוריות, פשוט להוציא את כולם".

אלכס לובנוב, חטוף בעזה

רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"