הרגע שבו משפחתו של אימרי מרציאנו בן ה-7, הייתה צריכה לספר לו על מותו של אביו, היה אולי הרגע שניסו להימנע ממנו יותר מכל.
הם חששו שזה ירסק את נפשו שגם כך שברירית ועדינה מאוד, גם בגלל גילו הצעיר וגם בגלל טראומת עבר. אך בתוך כל העצב התגלה ילד פלא, שיכול להחזיק כאב בצורה ראויה להשראה. ילד שכנראה מבין קצת יותר מבני גילו, שהוא צריך להיות חזק בשביל כולם. לא רק אימרי מבין זאת, אלא גם אימו ואחיו הבוגרים, שמנסים לצייר עבורו מציאות פחות מאיימת מזו שהוא חיה בה.
אריק מרציאנו ז"ל
הם היו אלה ששמרו עליו מהמציאות הזו באותו בוקר ארור של ה-7 באוקטובר, בביתם בעיר שדרות, כשאביו, רס"מ אריק מרציאנו, לוחם האש והגיבור הגדול שלו, נרצח על ידי מחבלי חמאס.
פחות מיממה לאחר מכן הם פונו לאשקלון – משם אימו במקור, ושם הם גרים עד היום. מתוך דירתם השכורה בעיר שהפכה לביתם החדש, מספרת קוראל – האחות הבכורה של אימרי, על הרגעים העצובים ביותר מאותם אירועים טראומטיים של בוקר ה-7.10, שלקחו מהם את היקר להם מכל, אביהם, רס"מ אריק מרציאנו ז"ל, ועל ההתמודדות של הילד הקטן במשפחה, אימרי, בעיר חדשה, בית ספר חדש, וחדר שעוצב על ידי מעצבות פנים שהתנדבו להחזיר לו את הביטחון במקום בטוח וטוב.
"אבא עוד היה איתנו בבית באותו בוקר בשעה 6 וחצי, כשהחלו האזעקות. הוא כבר היה על מדים, והתארגן לצאת למשמרת בתחנת הכיבוי, שם עבד כמעט שלושים שנה", מספרת קוראל. "הוא ניסה לצאת כמה פעמים אבל האזעקות הכניסו אותו לממ"ד בכל פעם מחדש, עד הפוגה של כמה דקות שבמהלכה הוא יצא. הוא מיהר להחליף קצין חקירות אחר ולא רצה לאחר לו".
ידעתם שיש מחבלים בשדרות?
"לא ידענו מה קורה בחוץ. שמענו מטח של רקטות, כמו שקורה מדי פעם, וחשבנו שזה מסתכם בזה. לא ידענו שיש מחבלים. אחרי 10 דקות יצאנו מהממ"ד, וראינו שאבא שכח את התיק שלו כנראה מהלחץ. זה לא אופייני לו כי הוא מסודר ברמות. ב-6:48 הוא שלח לי הודעה שהוא הגיע לתחנה, ובשעה 7:04 כתבתי לו שהוא שכח את התיק ושיחזור לקחת אותו. אבא יצא עם האוטו שלו והיה צריך להחליף לרכב חקירות, כי בנוסף לכבאי הוא גם היה חוקר שריפות. בדרך שלו הביתה עם רכב החקירות, במרחק 3 דקות נסיעה מהבית, מחבלים חיכו לו. הם ירו על הרכב שלו עם אר.פי ג'י. אחרי כמה דקות הם התקדמו ליעד אחר, אבל אז הם כנראה ראו אותו מנסה לצאת מהרכב, אך הרגליים שלו כשלו, והם חזרו אליו. הם עשו לו וידוא הריגה. ירו לו בראש ובחזה. וגם זה לא הספיק להם. אחד המחבלים רץ לעברו, שלף סכין, התכופף ובמשך 10 שניות לפחות וידא הריגה שוב".
לרגעים הקשים האלה נחשפה קוראל בסרטון וידאו ממצלמות העיר שדרות, המתעד את רצח אביה:
אתם ברגעים אלו בממ"ד?
"בשעות האלה היינו בממ"ד. כשאימרי שומע אזעקות הוא רץ לממ"ד ולא יוצא ממנו. הוא מוכר כנפגע פעולות איבה מאירוע שהיה בשנת 2019 בזמן הופעה של איתי לוי ועדן חסון. יש לו פוסט טראומה מאז, והוא זוכר את האירוע הזה לפרטי פרטים. אחרי אותו אירוע, כששמעו 'צבע אדום' בשדרות, הוא היה מתאבן, היה צריך להרים אותו לממ"ד כי הוא לא יכול היה לזוז. אבל עם השנים הממ"ד בבית היה המקום הבטוח שלו, אז באותו בוקר, אימרי לא היה מוכן לצאת מהממ"ד, ואני הייתי איתו", משחזרת קוראל.
"אחי שליו, חייל בן 19, שמע תוך כדי יריות וקריאות בערבית בחוץ", היא ממשיכה, "במקביל קיבלנו תמונות לוואטסאפ של מחבלים על טנדרים ברחבי העיר. סגרנו מהר את כל הדלתות והחלונות בבית וניסינו לתפוס את אבא שלי בטלפון, והוא לא ענה שעות, ואז התחיל 'הסרט' שלנו בראש. ניסינו גם לתאר תרחישים אופטימיים, חשבנו שאולי הוא נכנס לתחנה ומתחבא שם ושכח את הטלפון באוטו, או תופס מחסה יחד עם שאר הכבאים שהתחבאו בבניין מגורים. בתחנת המשטרה לא ענו לנו כי השתלטו על התחנה, ואנחנו היינו חסרי אונים בבית. פרסמתי הודעה בפייסבוק על אבא שנעדר וחיכיתי שמישהו יתן קצה חוט. אמא שלי, אני, אחי שליו, ואימרי, בתוך סיטואציה של בהלה, ודאגה מטורפת לאבא, כשבמקביל אנחנו משדרים קור רוח עבור אימרי, כדי שלא יכנס ללחץ".
הפוסט שפרסמה קוראל לחיפוש אביה ב-7.10
"הראיתי לאמא את התמונה ואמרתי 'בבקשה תגידי שזה לא אבא'"
"אחי רון היה במיאמי, הוא עובד כמעצב שיער של סלבריטאים. הוא גר שם כמה חודשים יחד עם בת הזוג שלו, גם היא משדרות", מספרת קוראל, "היא שלחה לי תמונה וביקשה שלא אשלח אותה לרון אחי, ואמרה שהיא מוחקת אותה מהטלפון כדי שלא יראה את זה. את התמונה שלחה לה חברה, תושבת שדרות, שברחה מהעיר, ובדרך ראתה רכב על הכביש, לידו כבאי שוכב בתוך שלולית של דם. פתחתי את התמונה כשהייתי בממ"ד עם אימרי. ניסיתי לא לשדר לו לחץ ואמרתי לו שאני הולכת רגע להתפנות. הוא אמר לי לחזור מהר כדי שלא יישאר לבד, ובינתיים הלכתי למטבח, עדיין מנסה לשמור על קור רוח ולדבר בשקט. הראיתי לאמא את התמונה ואמרתי לה 'בבקשה תגידי לי שזה לא אבא', ופשוט נפלתי על הרצפה, הרגשתי שכל הדם נופל לי.
"אחי שליו ראה את התמונה ובלי לחשוב פעמיים יצא החוצה לחפש את המקום שבו צולמה התמונה, מבלי לחשוב על המחבלים בחוץ. הוא הלך וחזר אחרי זמן מה, עם פנים נפולות. הוא סיפר שהוא דילג מעל גופות והגיע לאזור שבו אבא היה. הוא ראה אותו מוטל על הכביש בתוך שלולית של דם, ואנשי הביטחון לא נתנו לו להתקרב. הוא אמר להם שזה אבא שלו, והם אמרו לו שלא כדאי לו לראות. הוא עמד שם, ללא יכולת להתקרב אליו, ללא יכולת לעזור לו. אני לא יכולה לתאר אפילו מה זה לראות את המחזה הזה מול העיניים. כששליו חזר, אימרי הבין שקרה משהו. הוא התחיל לרעוד בממ"ד, להקיא, ושאל איפה אבא, ואם מצאו את אבא, ואנחנו כמובן לא יכולנו לספר לו שאבא מת, ככה בפתאומיות, כדי לא ליצור אצלו עוד טראומה. ככה העברנו את השעות, מנסים לעצור את עצמינו מלהתפרק לידו, ולצייר מצב שהכל טוב. זה מצב הזוי. מאוד קשה. הייתי על אוטומט".
מתי עדכנו אתכם רשמית על מותו של אבא?
"רק בשעה 3 וחצי לפנות בוקר, אמא שלי קיבלה טלפון מהרב של כיבוי האש. הוא אמר לה שהוא נמצא במחנה שורה, לשם הביאו את כל הנרצחים לובשי המדים. הוא אמר שגם אבא הגיע לשם, ושקצין החקירות שאותו אבא אמור היה להחליף באותו בוקר, היה זה שזיהה אותו. אחרי הטלפון הזה קיבלנו טלפון מראש עיריית שדרות שהודיע רשמית, ומהסגן שלו שהתקשר גם, וביקשנו מהם שיבואו לחלץ אותנו מהר כי אנחנו לבד ולא יודעים מה לעשות. תוך זמן קצר הגיעו חיילים מיחידת מגל"ן עם רכב משוריין ולקחו אותנו לאשקלון. התארגנו מהר ולקחנו את כל הדברים שלנו, לקחנו דברים לאימרי, צעצועים וחפצים אישיים. ונסעו במהירות מטורפת לבית אחותה של אמא שלי".
אריק מרציאנו ז"ל ואימרי
איך תיווכתם את החילוץ הזה לאימרי?
"הוא ידע שיש מחבלים בעיר. אמרנו לו שהחיילים שומרים עלינו ושניסע לבית של אחות של אמא. במהלך הנסיעה אמרו לנו להוריד ראשים כי יש מחבלים על הגגות, ובדרך ראינו מכוניות נטושות על הכביש, הפוכות ושבורות, מראות קשים. הגענו לבית של אחות של אמא שלי בסביבות השעה 6 בבוקר. בזמן הזה התקשרנו לאחי במיאמי וסיפרנו לו שהוא צריך לחזור הביתה כי אבא נרצח. מביטוח לאומי אירגנו לו מקום יחד עם בת הזוג שלו על טיסת חירום של אלעל יחד עם כל המגויסים לצווי 8. גיסה של בת הזוג שלו נרצח גם הוא באותו בוקר, וזו הייתה טיסה מאוד קשה ועצובה עבור כל מי שהיה בה. הוא נחת בשעה 8 בבוקר, עדכנו את בית העלמין בשדרות שניתן לקיים את ההלוויה, ובשעה 14:30, אבא שלי נקבר, עם מעט מאוד אנשים שהורשו להגיע: אנחנו האחים, בן הזוג שלי, אמא שלי ושתי אחיות שלה כדי שיחזיקו אותה כי היה לה מאוד קשה, כמה כבאים, והמשפחה של אבא – סבתא שלי ואחים שלו. אימרי כמובן לא היה. כל החברים של אבא שלי לא היו, כל המשפחה שלו פונתה לאילת, וזו הייתה הלוויה מאוד מצומצמת ומוזרה. להלוויה של אבא שלי היו צריכים להגיע אלפים שהכירו אותו. הוא היה אדם מדהים ומאוד אהוב".
איך הצלחתם לספר לאימרי על מות אביו?
"הפסיכולוגית של מרכז החוסן אמרה לנו בדיוק איך לספר לו ואת כל השלבים שצריך לבצע. אני ואמא שלי לקחנו אותו לדשא שמאחורי הבית שבו ישבנו שבעה. ואמרנו לו באלו המילים: 'נכון שאבא נעדר וחיפשנו אותו ולא ידענו איפה הוא? אז מצאנו אותו', ואימרי שאל איפה הוא. 'אמא שלי השתתקה. ואני לקחתי את היוזמה ואמרתי לו שאבא מת. שהמחבלים הרגו אותו ושהוא לא יחזור יותר'. אימרי שמע את זה ופתאום חיבק אותנו חזק חזק, היה בוגר מאוד ואמר לנו 'אל תהיו עצובים, זה יכול לקרות לכל אחד'. היה לו קשה לראות אותנו בוכים. הוא היה עצוב וחיבק ולא עזב. הוא לא בכה בכלל באותם רגעים, אבל שלושה חודשים לאחר מכן, כשאחי רון חזר למיאמי, אימרי הבין שהוא הולך, ובשדה הוא עבר התמוטטות קשה, בכה, כאב והתעלף. היה לו נורא קשה עם פרידה נוספת שוב. אחי רון היה דמות בוגרת ואבהית בשבילו".
אריק מרציאנו ז"ל
הוא שואל שאלות? מבקש לדעת פרטים?
"הוא שואל המון שאלות בלילה לפני השינה, ונותן פתרונות ותרחישים של מה היה קורה אם. 'מה היה קורה אם אבא היה ליצן – כי הוא היה איש מצחיק, אם הוא היה ליצן אז הוא לא היה יוצא בשבת ולא מת' הוא אומר. הוא ילד חכם מאוד. הוא גם שאל עם איזה אקדח ירו באבא, גדול או קטן. אז אמרנו לו קטן, והוא מתאר שאם זה היה אקדח קטן אז כאב לאבא פחות. אבל הוא שמע בשיחות שלנו שאמרנו שאבא נהרג מטיל אר.פי.ג'י, הוא מכיר את המושג הזה ממשחקי מחשב, והוא שואל על זה שאלות. שואל למה אמרנו לו שהוא נהרג מאקדח קטן. הוא מתחיל להרכיב פאזל לאט לאט".
אריק ואביטל
אריק ז"ל עם ילדיו קוראל ואימרי ואשתו אביטל בחו"ל
אריק ז"ל מבלה עם המשפחה בחו"ל
"אמא רצתה לתת לכל אחד את הפינה שלו בבית באשקלון"
המעבר לאשקלון היה טבעי עבור המשפחה, ועבור אימרי, העיר לא הייתה זרה. אביטל, אם המשפחה, גדלה בעיר ועבדה בה, בחנות 'פרבורגר אילן' באלי כהן, אותה הקים אביה, ושם עובדים כל בני המשפחה. "החברים של אבא מהכבאות הלכו לבית שלנו בשדרות, פירקו הכל – ארונות, מיטות, רהיטים, והביאו הכל אלינו לדירה באשקלון. אנחנו עדיין בקשר איתם והם מגיעים אלינו פעם בשבוע לאשקלון, מתקשרים לשאול לשלומינו ודואגים לנו. הם המשפחה הכי מדהימה שאבא השאיר לנו ואנחנו מכירים להם תודה על כך".
לוחמי האש מעבירים את תכולת הבית בשדרות לדירה באשקלון
בעוד שבועיים אימרי יחגוג את יום הולדת 8 שלו, בעיר חדשה, בביה"ס חדש וחברים חדשים. אבל כילד בפוסט טראומה, אימו אביטל ניסתה לייצר עבורו את המקום הבטוח ביותר שיש. "לאבד בעל זה הדבר הכי קשה. באותו יום של ה-7.10, הידיעה שהוא מוטל על הכביש ירוי ואת לא יכולה לצאת לעזור לו, כשאת עם הילדים בבית, וצריכה לשמור עליהם ועל הילד הקטן שלכם שהיה הדבר הכי חשוב בעולם לאבא שלי, זה מאוד קשה. לשמור על קור רוח ברגעים כאלה זה בלתי ניתן לתיאור, ואימא שלי עשתה את זה, והיא עושה את זה גם היום".
לאחר המעבר לאשקלון קיבלה המשפחה פנייה ממעצבות שרצו לעצב לאימרי חדר בהתנדבות מלאה. "אימא שלי התביישה בהתחלה אבל היא ידעה שזה דבר שייתן לאימרי את הפינה שלו בבית. היא רצתה לעשות הכל בשביל לשמח אותו", אומרת קוראל.
אל הפרויקט של עיצוב החדר של אימרי הגיעו מעצבות שלמדו עיצוב אצל מירי בלבול, שבהתחלה התגייסו לעיצוב פרויקטים בהתנדבות מטעם בית הספר. לאחר שהתנסו, החליטו לקחת פרויקטים כאלה ביוזמתן בלבד, וכך הגיעו למשפחתו של אימרי.
המעצבת עדינה טלוי, שרון דיין ורחלי חזן-זלק, לקחו את החדר של אימרי כפרויקט. פרט לעדינה, מעצבת פנים במקצועה, השתיים האחרות לא עוסקות בעיצוב ביומיום, ובכל זאת הן הקדישו לפרויקט מזמנן ולקחו חופש מהעבודות היומיומיות שלהן כדי ליצור לאימרי יחד את חדר חלומותיו.
החדר החדש של אימרי, בעיצובן של עדינה טלוי, רחלי חזן-זלק ושרון דיין. צילום: רחלי חזן-זלק
"אימרי ואבא אריק היו מטפסים על קירות". החדר החדש והמעוצב. צילום: רחלי חזן-זלק
החדר החדש של אימרי, בעיצובן של עדינה טלוי, רחלי חזן-זלק ושרון דיין. צילום: רחלי חזן-זלק
"שאלנו אותו מה הוא אוהב, ומה הוא היה רוצה שיהיה לו בחדר", סיפרה המעצבת שרון דיין. "אימרי סיפר שהוא מעריץ שרוף של מכבי תל אביב, וממש ירצה חדר בצבעים צהוב כחול. והבנו שהוא והאבא אריק ז"ל היו מטפסים יחד על קירות טיפוס אז לקחנו את העיצוב לכיוון הכדורגל וגם עשינו שימוש בצבעים שהוא ביקש. שיחקנו עם פריטים בצבע צהוב וכחול, עשינו לו טפט של רשת ענקית של כדורגל שמקיפה את המיטה, עם בגוונים שחור לבן והאבנים על קיר הטיפוס היו גם הן בצבעי הקבוצה. עשינו חדר רגוע, כזה שיתאים לכל הרצונות שלו. והרגע שבו הוא נכנס לחדר והתלהב, היה שווה את הכל".
הפרויקט התחיל עם תקציב נמוך של כמעט 7,000 ש"ח שקיבלו מתרומות, "אבל פרסמנו סרטון שהגיע גם לאנשים בחו"ל, והם החלו לתרום", מספרת שרון, "לפרויקט הזה תרמו גם יהודים וגם נוצרים, והגענו ליותר מ-20 אלף ש"ח וזה איפשר לנו לפנק את אימרי בחדר בדיוק כמו שהוא רצה. בעיצובים הקודמים שעשינו בהתנדבות, קיבלנו תרומות מספקי ריהוט. בפרויקט הזה החלטנו לקחת את הכסף של התרומות, ולתת פרנסה לספקים הישראלים. היה חשוב לנו לתת פרנסה גם".
אימרי בחדר החדש. צילום: רחלי חזן-זלק
החדר החדש של אימרי, בעיצובן של עדינה טלוי, רחלי חזן-זלק ושרון דיין. צילום: רחלי חזן-זלק
המעצבות עדינה טלוי, רחלי חזן-זלק ושרון דיין עם אימרי
"היום הוא לא יוצא מהחדר" מספרות גם שרון וגם קוראל. "הוא מרגיש שם בטוח, יש לו את הסביבה שלו שמתאימה לו, כל החלומות שלו שם. קנינו לו גם מנורה שמקרינה כוכבים בחושך. והוא אמר לאמא שלו 'אני מרגיש שזה חלום. את חושבת שאבא רואה?' וזה מאוד ריגש אותנו", סיפרה שרון.
"הצוות החינוכי באשקלון דואג ותומך מאוד"
אימרי לומד בבית הספר הרצוג באשקלון, והמורה שלו תומכת בו מאוד. "קיבלו את הצוות הכי טוב שיכולנו לבקש עבורו", אומרת קוראל. "יש לנו עובדת סוציאלית מאשקלון – רויטל מרדכי, שעושה עבודה מדהימה ואנחנו מודים לה מאוד. ליז כהן מ'המקום השלם' שמטפלת באימרי במסירות וליוותה אותנו לפני המקרה ואחריו. והילה חמו המחנכת של אימרי בבית ספר הרצוג, והמנהלת סימה מכלוף המדהימה שמלוות ותומכות מההתחלה".
אריק מרציאנו ז"ל ובנו אימרי
קוראל מרציאנו ואביה אריק ז"ל
עם כל התמיכה באימרי, איך אתם, האמא והאחים מתמודדים עם המקרה הזה?
"אבא שלי היה אדם מיוחד. תמיד נזכור אותו ככזה. היינו קשורים אליו מאוד והיינו משפחה מאוד מלוכדת. אחרי המראות הקשים של ה-7.10 אנחנו מטופלים מדי פעם, מדברים עם הפסיכולוגית, אבל עדיין קשה. אני לומדת אדריכלות ועיצוב פנים במכללת 'ספיר', שנה אחרונה בזום בגלל המצב, וזה מאוד מאתגר. כולם עצובים, אבל מנסים להיות חזקים.
"אני רוצה שיזכרו את אבא שלי, כאיש מדהים. חבר של כולם, תמיד עוזר לכולם. היה גיבור של הילדים. הוא היה מביא את הכבאית שלו לגני הילדים, לוקח אותם לזרנוק ומשחק איתן במים ובקצף. כל המכרים של אבא שלי שיודעים שאנחנו הילדים שלו, מספר עליו רק דברים טובים. הייתי רוצה שהילדים שלי בעתיד ידעו מי היה סבא שלהם".
"הגיבור של הילדים". אריק מרציאנו ז"ל ואימרי
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
