בחודש יולי האחרון התבשרו עשרה מתושבי העיר שהם נבחרו לקבלת עיטור "יקיר העיר אשקלון 2018" במסגרת אירועי 70 שנה לאשקלון. העיטור יוענק להם באירוע חגיגי אשר יתקיים בחודש דצמבר בהיכל התרבות כאות הערכה והכרת תודה על פעילותם ותרומתם לעיר. הם נבחרו על ידי ועדה בראשותו של פרופ’ חיים יוספי, שהתקשתה לבחור מבין מאות מועמדים ראויים.
“חברי הוועדה התקשו לבחור, שכן כל המועמדים היו ראויים”, אמר פרופ’ יוספי, יו”ר הוועדה. “התרשמנו מאוד מקורות החיים הענפים של המועמדים, פועלם ותרומתם החשובה לעיר ולתושביה. היה דיון מעמיק והוגן, אשר בסופו נבחרו שבעה זוכים, לאור ריבוי המועמדים הטובים וגידול האוכלוסייה בעיר הוגדל המספר לעשרה זוכים, וכל זאת בהתאמה לתקנון. אני מודה לחברי הוועדה ולעיריית אשקלון שמוקירה את תושביה ומוצאת לנכון להעניק את העיטור המכובד למי שתרם רבות לעיר”. להענקת עיטור “יקיר העיר” היו מספר תבחינים, ובהם: על המועמדים להיות תושבי העיר במשך 25 שנים לפחות, בני 60 ומעלה, שעיקר פעילותם הציבורית הייתה באשקלון, למען העיר ולמען הקהילה.
גילה פרי עמדה בכל הקריטריונים ואף מעבר לכך.
יקירי העיר אשקלון לשנת 2018
במשך שנים רבות היא פועלת ללא לאות לטובת השכבות החלשות באוכלוסייה ומסייעת בכל מה שנדרש. את ההודעה על זכייתה היא קיבלה בשיחת טלפון אישית מראש העירייה בפועל תומר גלאם. “הוא אמר לי ‘מזל טוב’ ואני כל כך התרגשתי, שכבר לא זוכרת מה עניתי לו”, אומרת פרי. “אני מכירה את תומר מאז שהיה ילד, עוד בהיותו תלמיד בבית הספר אסף מימון ושמחה לראות שהוא הגיע לאן שהגיע”.
את ההמלצות להענקת עיטורים יכלו להגיש לוועדה אזרחים, ארגונים ציבוריים וגורמים נוספים. לפרי אין מושג מי המליץ עליה: “אני באמת לא יודעת וגם לא ניסיתי לבדוק”, היא אומרת, “בכל מקרה, אני כמובן מודה מאוד ומקרב לב. זה מרגש, משמח ומחמיא לדעת שיש מי שמוקיר את מה שאני עושה. זה מעמד של פעם בחיים, באמת משהו בלתי רגיל”.
“החלטנו שלא לעבור לאפרידר”
פרי (68) נשואה, אימא לשלוש בנות וסבתא לתשעה נכדים. במשך 34 שנים עבדה בבית הספר אסף מימון והייתה סגנית מנהלת ומחנכת. “את כל השנים שלי במשרד החינוך עשיתי באותו בית ספר, מעולם לא חלפה במוחי המחשבה לעזוב. זה היה כמו בית עבורי”, היא אומרת.
גילה פרי עם תעודות ההוקרה. צילום: פבל
את ההתנדבות והתרומה שלה לקהילה היא החלה כבר שם. היה זה בסוף שנות ה-80 כשמדינת ישראל קלטה את העולים מאתיופיה ורבים מהם הגיעו להתגורר בשכונת שמשון בעיר והשתבצו בבית הספר אסף מימון. “לא יכולנו לראות את הילדים הללו חסרי אמצעים, אוכל, בגדים וציוד לימודי, אז התחלנו לגייס עבורם ולסייע בכל מה שניתן”, היא נזכרת, “משם זה הלך והתגלגל ונוספו עוד ועוד תחומים שבהם היה צריך את הסיוע שלי”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
היא עלתה ארצה עם הוריה ושלושת אחיה מפרס, כשהייתה בת חצי שנה בלבד. בני המשפחה השתכנו במעברה ב’ וגרו תחילה באוהלים ולאחר מכן בצריפים. בהמשך, בשנת 1956, הגיעו להתגורר בשכונת שמשון. פרי זוכרת ילדות שמחה וטובה בשכונה הדרומית של העיר.
גם כשבגרה, התחתנה והולידה ילדים בחרה להישאר בה, למרות שהיו לה את כל האמצעים לעזוב. “האמת שהייתה מחשבה לעבור לאפרידר ולבנות שם בית, אבל בסוף החלטנו שלא. אני מאוד אוהבת את השכונה הזאת, בעיקר את האנשים הטובים והחמים שמתגוררים בה. יש לי בית יפה ונעים וטוב לי כאן”.
"העדפנו להישאר". שכונת שמשון. צילום: אווה טוטאי
כבר בתחילת חיה הבוגרים, כשהבינה שהיא הולכת להקים את המשפחה ולגדל את ילדיה בשכונה, החלה פרי לפעול על מנת לשפר את איכות התושבים בה. “בהתחלה אני יזמתי פניות על דברים שהפריעו לי, כתבתי מכתבים והייתי מגיעה לעירייה ודורשת שיטפלו ויתקנו וישפצו. תוך זמן קצר כבר התחילו לפנות אליי גם תושבים אחרים, כל אחד עם הבעיות שלו והתחלתי לפעול כדי לסייע גם להם”.
“יש בשמשון תחושה של התחדשות”
בשל הפעילות האינטנסיבית שלה והעובדה שהפכה לדמות מפתח בשכונה נבחרה פרי ליו"ר השכונה, והיא מכהנת בתפקיד כבר עשר שנים.
במקביל למינוי היא גם פרשה ממשרד החינוך, ומאז, זה יותר מעשור, היא מקדישה את כל יומה לסיוע לתושבים. “אני מגיעה בכל בוקר למנהלת של השכונה ומתחילה בעבודה. השבוע היינו בחופש ולא מצאתי את עצמי בבית. אני רגילה לעשייה, מתרוצצת כל היום ורצה ממקום למקום, עושה, מסדרת, מטפלת. בנוסף מגיעים למנהלת על בסיס קבוע ויומיומי הרבה מאוד תושבים שיש להם תלונות כאלה ואחרות. הם לא מכירים אף אחד ולא יודעים למי לפנות, עבורם אנחנו הכתובת היחידה”.
"עושה, מסדרת, מטפלת". גילה פרי לא נחה. צילום: פבל
יחד איתה חברים במנהלת השכונה עוד כ-25 מתנדבים קבועים, שפועלים מדי יום לרווחת התושבים. “החברים במנהלת הם אנשים הרבה יותר טובים ממני, להם מגיע הפרס”, היא אומרת, “בעבר היינו למעלה מ-60 קבועים, אבל אנשים התבגרו, נפטרו או עזבו. היום אנחנו רק 25 קבועים ומגייסים מתנדבים מזדמנים בהתאם לפרויקטים ספציפיים שאנחנו מארגנים. קשה מאוד לגייס היום מתנדבים קבועים, לצערי”.
למה?
“אנשים טרודים בעיר בחיים שלהם ובמלחמה היומיומית האישית והפרטית שלהם, לכן מאוד קשה להוציא אותם מהבית לטובת פעילות התנדבותית קבועה ואינטנסיבית. אם אני זקוקה למתנדבים עבור פעילויות מסוימות, אז יש הירתמות. אבל אנחנו, הקבועים, נפגשים יום-יום ועובדים מסביב לשעון לטובת השכונה והתושבים שלה, לא כולם יכולים להרשות את זה לעצמם, וזה ברור ומקובל”.
מיוחד לראש השנה:
- אוכל, אהבה: איך פוסט אחד הפך את אילנית בניזרי לגורו בישול | ריאיון
- ה"תשאיר": עינב קורן מציעה תוספת למנהג ה"תשליך"
- חני אלימלך סוגרת חשבון ומציגה מחזמר חדש על אשקלון
- "אנחנו כבר לא הבנים של…": ניב ורועי ברקוביץ' הגיעו לאליצור איתו | ריאיון חגיגי
אבל דווקא נדמה שהיום יש יותר מודעות, לא?
“כן, בוודאי, מהבחינה הזאת זה נכון. היום אני נתקלת ביותר ויותר אנשים שמגיעים לעזור ולסייע כשגם להם עצמם אין. אז אם אין להם יכולת לעזור בכסף, הם עוזרים בדברים אחרים. יש הרבה מאוד דרכים שבהן אפשר לעזור, זה לא תמיד רק כסף”.
עברת כמה וכמה ראשי ערים, יש הבדל ביחס שלהם לשכונה?
“במהלך למעלה מ-30 שנים עברתי אינספור ראשי ערים. תמיד יש כאלה שאכפת להם יותר וכאלה שמתייחסים פחות. בתקופה של רוני מהצרי, למשל, קיבלה המנהלת תקציב של 10,000 שקלים בחודש לטובת סיוע לתושבים. זה לא הרבה, אבל זה היה סכום משמעותי עבורנו והוא עזר מאוד. אחר כך התקציב הזה נלקח מאיתנו, והיה קשה מאוד להסתדר בלי. לאחרונה הוא שוב הוחזר ואנחנו מאוד מרוצים. היום אצל תומר גלאם ורמי סופר יש לנו דלת פתוחה ואוזן קשבת, אנחנו זוכים לשיתוף פעולה נהדר, רק מרימים טלפון ומיד מקבלים סיוע. בחודשים האחרונים השכונה עברה מהפך של ממש. עובדי העירייה הגיעו לכל שביל, רחבה ורחוב ונעשה פה כל מה שהובטח 15 שנה אחורה. יש שינוי בשכונה, יש תחושה של התחדשות ורוח חדשה שנושבת. אנחנו בהחלט מודעים לכך שיכול להיות שזה בגלל הבחירות, אבל העיקר שיש עשייה ושהתושבים מרגישים אותה ומרוצים”.
המצב של התושבים בשכונה טוב יותר מאשר בעבר?
“תראי, מבחינה כלכלית ואחוזי אבטלה עדיין מדובר במשהו שהוא בהחלט קיים, כנראה יותר מאשר בשכונות האחרות. תעסוקה זו בעיה קשה, אבל היא חורגת מגבולות השכונה, וזה משהו שצריך לפתור ברמה הארצית בכלל. אם אני משווה את מצבן של המשפחות הנזקקות היום למצבן בעבר, אז היום המצב הרבה יותר טוב. פעם ילדים היו מגיעים בלי אוכל, בלי נעליים ובלי בגדים חמים לחורף.
היום, ברוך השם, משתדלים מאוד שזה לא יקרה. היום הסביבה ערנית יותר, הצוותים בבתי הספר פוקחים עין ותמיד דואגים לכל מי שחסר לו”.
“מגיעים אליי בשבתות וחגים”
מעבר לפעילות השוטפת והאינטנסיבית שלה במנהלת השכונה, פרי גם מרימה פרויקטים עבור המשפחות הנזקקות וילדיהן. היא עורכת בכל חופש גדול קייטנות גדושות בפעילויות ובעלות סמלית, מארגנת חגיגות בר מצווה קהילתיות ויריד להשכרת תחפושות בחג הפורים. לאחרונה אספה ציוד וערכה יריד גדול לקראת החזרה לבית הספר, שבו נמכר כל הציוד הדרוש במחיר סמלי. בשבועות האחרונים עבדה במרץ לקראת החגים וגייסה חבילות חג עבור עשרות משפחות.
את כל אלה היא, כמובן, לא עושה לבד. פרי מוקפת במתנדבים שבלעדיהם שום דבר מאלה לא היה יוצא לפועל. “קודם כול בעלי, הילדים, אחים שלי והמשפחה הם הראשונים לבוא ולסייע. אחר כך, כמובן, מגיעים גם השכנים והחברים וגם הרבה מאוד אנשים שאני בכלל לא מכירה ששומעים על הפרויקטים שלנו ובאים לתת יד. באשקלון יש הרבה מאוד אנשים טובים, שנרתמים בלי לשאול שאלות ותמיד בחפץ לב. בחופש הגדול ערכתי קייטנה מדהימה, גדושה בהפעלות, טיולים ופעילויות שהייתה כולה מתרומות ונערכה על ידי מתנדבים. בלעדיהם שום דבר לא היה קורה, וזאת הזדמנות מצוינת להודות לכולם ולהגיד להם שאני מעריכה מאוד את העשייה שלהם”.
במקביל פרי התנדבה שנים רבות במועצת הנשים בעיריית אשקלון והיא משמשת חברת הנהלת אלק”א. “מועצת הנשים עושה עבודה מדהימה בכל מה שקשור לקידום נשים. היא עורכת סדנאות העצמה וחיזוק שמסייעות לנשים ופותחות בפניהן אפיקים חדשים”, מסבירה פרי.
כל העשייה שלה חשובה לה ומשמעותית עבורה, אך נדמה שכשהיא מדברת על הפעילות שלה בארגון למען קשישי אשקלון (אלק”א) ההתרגשות שלה גוברת. “יש בקבוצה כ-20 חברים שמנהלים את מועדוני הקשישים, מרכזי היום לקשיש והבתים החמים. אנחנו בונים תכניות ופועלים על מנת שאף קשיש לא ירגיש בודד או חסר אונים. המצב של הקשישים בעיר היום הוא טוב מאוד. יש להם מועדונים שבהם הם מעבירים את זמנם הפנוי. ויש את חברת המועצה שרה זכריה, שעושה עבורם טיולים, פעילויות וימי כיף. זה שינוי מבורך, כי בעבר הקשישים היו יושבים בבית ולא יוצאים מפתח הדלת. היום הם יוצאים, מבלים ונהנים מחברותא. זה מפיח בהם רוח חיים ולא נותן להם ליפול ולהתייאש”.
גילה פרי. צילום: פבל
כמה זמן גוזלת ממך ההתנדבות?
“את כל הזמן שלי, מסביב לשעון 24/7. בגלל שאני פעילה כבר הרבה מאוד שנים, אז אנשים מכירים אותי ופונים אליי ישירות. כולם יודעים שהבית שלי פתוח, ואם אני לא במנהלת, אז אני בבית, וגם לשם אפשר לבוא ולהתקבל בשמחה. אנשים מגיעים גם בשבתות וגם בחגים, ואנחנו יושבים, מדברים ומעלים פתרונות”.
“לא מרגישה שעושה משהו מיוחד”
לפני ארבע שנים היא כבר זכתה להוקרה על פועלה וקיבלה משר הרווחה "אות מגן" כמתנדבת מצטיינת. “יצאנו כל המשפחה לטקס שנערך בירושלים. מאשקלון יצא אוטובוס שלם, והיה מאוד מרגש".
עם מי תגיעי הפעם לטקס?
“עם המשפחה והחברים שלי במנהלת, שהם יד ימיני והכול בזכותם. וכמובן החברות הקרובות, שגם הן מאוד מתרגשות מהמעמד. זה אכן מעמד מכובד מאוד ומרגש. יחד עם זאת, אני לא עושה את מה שאני עושה כדי לקבל פרסים או אותות. למעשה, אני בכלל לא מרגישה שאני עושה משהו מיוחד, שעבורו מגיעים לי כל הפרסים הללו. זה תמיד נעים ומרגש שמעריכים, אבל עבורי התודה של אותו קשיש שהענקתי לו שי לחג או המבט של אותו ילד שחגגתי לו בר מצווה, שווים הרבה יותר מכל תעודה. זה סיפוק אדיר שאי אפשר בכלל לתאר במילים. הבטחתי לעצמי שכאשר אני אפרוש מעבודתי, אני אקדיש את כל כולי למען הקהילה, וזה מה שאני עושה”.
עד מתי?
“עד שאני אפול ולא אוכל לעמוד יותר על הרגליים. עד אז אני כאן, בעזרת השם”.
