חני אלימלך. צילום פבל
חני אלימלך. צילום פבל

חני אלימלך סוגרת חשבון ומציגה מחזמר חדש על אשקלון

בימים אלה עולה על הבמות המחזמר הראשון על תולדות אשקלון “4,000 ועוד 70 שנה”, פרויקט של מי שכבר הפכה זה מכבר לגברת הראשונה של התרבות בעיר - חני אלימלך. בריאיון מקיף היא מסבירה איך נולד הרעיון, מה היא גילתה על אשקלון שהיא לא ידעה, על ההשראה שקיבלה מגיורא שפיר ועל כוכבי ההצגה, שכולם גדלו אצלה בתיאטרון אשקלון

את השם חני אלימלך אין באמת צורך להציג. עם 25 שנות עשייה תרבותית באשקלון, מנהלת את התיאטרון העירוני, אין כמעט בימה בעיר שאלימלך לא מכירה מקרוב, ואין אירוע תרבותי שהיא לא שותפה לו.

אלימלך טיפחה במשך שנים דורות של יוצרים בעיר, ובסוף השבוע הקרוב הפרויקט החדש שלה לכבוד חגיגות ה-70 לעיר אשקלון עולה על בימת היכל התרבות, וכמובן שכל כולו מוקדש לעיר אותה היא אוהבת, העיר שמרגע שהיא הגיעה אליה התחיל סיפור אהבה שלא יסתיים לעולם: אשקלון.

חני אלימלך. צילום: פבל

4,000 ועוד 70 שנה” הוא מחזמר שלוקח אותנו למסע מרתק בזמן ומספר את סיפורה של העיר אשקלון מראשית דרכה ועד היום, דרך המוזיקה, הצלילים, המקומות הנוסטלגיים, דמויות מסוימות בעיר שהן חלק בלתי נפרד מההווי המקומי של העיר אשקלון והרגעים היפים בהיסטוריה של העיר, וכל זאת תוך כדי התייחסות להתפתחות העיר.

מחזמר מרהיב. תמונה מהפרימיירה. צילום: סיוון מטודי

מרהיב. תמונה מהפרימיירה. צילום: סיוון מטודי

חודשים של חשיבה, כתיבה, בימוי, חזרות ואתם עוד רגע על הבמה. אחרי כל השנים האלה סביב פרמיירות ומופעי תיאטרון, את עדיין מתרגשת? איך את מתכוננת אליה?
“אני תמיד מתרגשת, אבל הבמה היא חלק ממני, היא גם מוסיפה לנו פרספקטיבה בחיים ומספקת כוח, הרי ההפקה הכי גדולה היא החיים, אז הבמה ‘קלה’ יותר. איך מתכוננים אליה? הפקות עושים בתבונה, בחלוקה נכונה, בוחרים את האנשים הנכונים לצדך, רק כך אפשר להצליח. תוכלו למצוא לצדי את איתי חמו, ‘ילד’ שאני מגדלת כבר שנים, ואני יכולה לומר שהוא יהיה אחד המפיקים הגדולים בארץ. איתי הרגע סיים את פסטיבל אשדודאנס בכישרון ענק, והוא זה שמנהל את כל ההפקה הזו מבחינת לו”ז וחלוקה הוגנת. הוא מטפל בהכול, מכרטיס ועד לו”ז חזרות. אני דואגת שסביבי יהיו הרבה אנשים טובים שאני מאמינה בהם ואוהבת אותם, וחשוב לי שמעל הכול הם יבואו לעשות את מה שהם אוהבים בעבודה. אני אוהבת את העשייה שלי, היא מספקת לי כוח”.

חני אלימלך. צילום: פבל

אז מאיפה נולד הרעיון למחזמר?
“את החומרים וההשראה שאבתי מתוך ספרו המרתק של דוד אפל, מי שהיה מזכיר המושל הצבאי ואיש יקר ומוביל בעיר אשקלון עד ליום מותו. הוא כתב את הספר ‘4,000 ועוד 40 שנה’ לחגיגות ה-40 לעיר אשקלון, שהוא בגדר קריאת חובה לכל אשקלוני. הספר מתאר את אשקלון מהעת העתיקה ועד ימינו ופורש יריעה רחבה של ידע על העיר אשקלון, פשוט מרתק. ומשם שאבתי את הסיפורים, את המקומות ואת האנשים.

עצור. גבול לפניך. שלט ישן בפאתי שטח השיפוט של אשקלון. צילום מתוך התערוכה: אורי קריספין

בנוסף, נפגשתי גם עם גיורא שפיר, אחד האדריכלים המובילים בארץ, וכמובן הוא האיש שבנה את היכל התרבות, שהוא בעיניי ההיכל הכי יפה בארץ, היכל מיוחד, מדהים ביופיו, וגיורא איש מדהים ומרתק, שחלם את אשקלון. הוא סיפר לי כיצד הוא ראה את אשקלון במהלך שנותיה ואיך הוא רואה את אשקלון בצורה עתידית.

ההיסוריה של אשקלון בתערוכה. צילום: אורי קריספין

משם נשאבו הכוחות וניתן האור הירוק לכתיבה וחשיבה של איך אני רוצה שהמופע ייראה בכלל. כמובן היה לי חשוב שכל התוצר יהיה מקומי, מבלי לגייס כוח עזר מבחוץ ולא אמנים חיצוניים, כל ההפקה מושתת על תוצרת מקומית אשקלונית, יש לנו מספיק כוחות ומספיק אנשים מוכשרים בעיר שיכולים להעמיד מופע שלם של שעה וחצי ברמה גבוהה”.

מופע ברמה גבוהה. המחזמר של אשקלון. צילום: סיוון מטודי

“הגאווה הכי גדולה”

התיאטרון העירוני של חני אלימלך מאז ומתמיד שימש קרקע פורייה לצמיחת כישרונות מקומיים, ואף זיכה את אשקלון בשנת 2012 בפרס שרת התרבות. 25 שנות פעילות, מאות הפקות, הצגות ומופעים מגוונים, עשרות שחקנים ולפעמים נדמה שהם רק רוצים לחזור הביתה.
במחזמר הזה אפשר להתרשם מרשימת שחקנים לא קטנה. חלקם התגלו בתכניות ריאליטי, חלקם מככבים על במות גדולות, אך המכנה המשותף לכולם היא עובדת היותם אשקלונים ולא רק אשקלונים, אלא כאלה שהחלו את דרכם בתיאטרון העירוני של אלימלך.

לירון אברג'ל. גם אותה תפגשו על הבמה. צילום: דה-ווייס ישראל

“הגאווה הכי גדולה שלי היא שכל אחד מהחבר’ה האלה נמצא במקום אחר, על במה אחרת, מגשים את עצמו: אדיר בובליל נמצא בקאמרי עם ‘שורת המקהלה’ ו’מצחיקונת’ ועושה אינספור הפקות לחנוכה ועובד עם עוז מורג, שכמובן אחראי על כמה מההפקות המצליחות שעלו בישראל. אור אילן, שמככבת בהצגות בסרטים תפקידים ראשיים ועושה עבודה יוצאת מן הכלל, השתתפה בהפקות של בהבימה ובתיאטרון רמת גן. ענבל גלאם, שנמצאת בכל סדרה שמכבדת את עצמה ועושה עבודה מדהימה. אבי כהן, שמצטלם בימים אלה לסרט ועשה בעברו גם סדרות. לירון אברג’ל מ’דה וויס’ עם הקול המדהים. גיל כהן, שעשה את ‘תאג”ד’ וסדרות נוספות. אלה חבר’ה שגדלו בתוך התיאטרון העירוני, הם חלק בלתי נפרד ממנו”.

גיל כהן

אני מתארת לעצמי שיש ביניכם אווירה משפחתית שם על הבמה ובחזרות.
“את האמת? אנחנו נהנים מכל רגע, באולפן ובחזרות זה פשוט כיף גדול, שנים שאנחנו עובדים יחד ורואים ומרגישים את זה – זה הבית”.
באשקלון ניתן למצוא תרבותיות רבגונית, ולכולם אלימלך נתנה במה בהפקת חגיגות ה-70 לעיר, כך שמלבד רשימה ענפה של שחקנים מקומיים פורצי דרך, בהפקה משתתפות גם שורה של להקות מקומיות: כינור דוד, חבורת הזמר חוף ימים, הקונסרבטוריון העירוני, מחולוהט, פאנקי פלייס, כנפי יונה, התיאטרון העירוני אשקלון, להקה גאורגית אשקלון, הורה אשקלון, סטודיו ביט, פרחי אשקלון, סטודיו V, סטודיו טמפו, מור בית הספר למחול.

פרחי אשקלון. צילום: אייל אסרף

נשמע כמו אתגר בימוי עצום, משימה לוונדרוומן, הצלחת לחבר בין כולם? איך הדינמיקה מאחורי הקלעים? ואיך יוצרים סדר בכל כל הכאוס הזה?
“זה מאוד פשוט, כשאת עושה דברים באהבה – וכמובן עם מקצועיות ללא פשרות – להכול יש פתרונות. בהפקה משתתפים כמעט 240 אמנים, ולכל אחד יש את הצבע שלו, את הבמה שלו להיות מי שהוא. לכל גוף עירוני יש מקום. מתחנו קו בין כל יוצרי העיר, ואין אחד שלא ניתנה לו האפשרות להופיע. כל אחד מהם מסמל משהו אחר בעיר, הם חלק בלתי נפרד מהתרבות העירונית, כך כשדיברנו על העליות אז שילבנו את הלהקה האתיופית והגאורגית, את הורה אשקלון ואת כנפי יונה הממחישים את העלייה התימנית.

אתגר על הבמה. המחזמר של אשקלון. צילום: סיוון מטודי

אתגר על הבמה. המחזמר של אשקלון. צילום: סיוון מטודי

זה אכן אתגר בימוי, אבל כולם מקצועיים, וזו חוויה מדהימה לעבוד איתם ולשלב אותם זה בזה. וכמובן גם עם התזמורת, גם הנגנים שם הם חלק בלתי נפרד מההפקה העצומה הזו. שחר אדרי, שהוא בוגר בית הספר אמנויות, שיושב על התופים, בחור בן 22 מוכשר כמו טיל. משה לבר, שמנצח על הצד המוזיקלי והתזמורת. בקיצור חיברנו בין כולם, האווירה מדהימה, ואת התוצר תוכלו לראות בסוף השבוע הקרוב”.

אחראי על הצד המוזיקלי. משה לבר. צילום: אורי קריספין

המחזמר יעלה לאוויר לסופ”ש אחד בלבד, לא תהיה הזדמנות נוספת?
“אנחנו עולים עם ארבע ההצגות לפחות בשלב התחלתי, צמצמנו כרטיסים ואפשרנו לכל הקהלים להגיע ולצפות במופע. היה והצלחנו למלא ארבעה מופעים גדולים, שזה סוג של אתגר עצום בפני עצמו. ובמידה תהיה דרישה – נעלה שוב. כמובן שיש לי עוד מספר פרויקטים במקביל, נותרו עוד שלוש הצגות ‘צו גיוס’ של התיאטרון העירוני, שזו הפקה שרצה בעיר כבר חמש שנים ברציפות”.

הסיפור של רוז’ה חטב

מהעיר הכנענית ועד לקפה של רוז’ה אשקלון היא עיר בעלת היסטוריה ענפה וסיפור חיים שלא יבייש אף סרט הוליוודי זוכה פרסים. העבר שלה חוצה את כל גבולות הדמיון.

אני מתארת לעצמי שבתהליך כתיבת המחזמר חקרת את ההיסטוריה העירונית. אם היית יכולה לחזור לאחת התקופות שהמופע מתאר, לאן היית חוזרת?
“אז אמנם סיפורו של רוז’ה לא מתואר בספרו של דוד אפל, אבל רוז’ה הוא דמות שכל כולה אשקלון. אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את רוז’ה, בדיוק סיימתי את לימודיי בניו יורק והחלטתי לחזור אל לארץ ונחתי ישר באשקלון. נתקלתי בו באפרידר, כל כך הרבה אנרגיה ושמחה שאי אפשר היה לפספס אותו, לא אז ולא היום.

אי אפשר לספר את הסיפור של אשקלון בלעדיו. רוז'ה חטב. צילום: אורי קריספין

עם חולצת הוואי או סתם טריקו אי אפשר להתעלם מרוז’ה, הוא חלק בלתי נפרד מהעיר, מהתרבות, מהכדורגל, מהטיפים על הטוטו ומהטורים בעיתון – הוא אישיות מרהיבה והוא חלק מהצבע האשקלוני הזה. טוב הלב שלו פשוט פורץ החוצה, הוא דמות חייכנית, צבעונית, כך שזה היה בלתי נמנע להקדיש לו פינה במופע, ודרך דמותו מצאתי את הגשר לחבר למחזמר את היוונית ששלטה בעיר בשנות ה- 70. באותם ימים מכל בית היית שומעת את הצלילים היווניים, טריפונס בכל מקום, אשקלונים היו חולים על יוונית. וזו גם התקופה שהייתי חוזרת אליה בשמחה.

מחזמר ענבל גלאם על הבמה. צילום: סיוון מטודי

ענבל גלאם על הבמה. צילום: סיוון מטודי

שיחקתי בסרט של אפרת כורם על עתיקות של שנות ה-80, וזו בדיוק המשיכה שלי, העשורים האלה מייצגים בעיניי את מה שאני תמיד נמשכת אליו – אל האנשים השקופים. וכשאני חוזרת אל שנות ה-70 באשקלון, כשאני שומעת את המוזיקה, את הצלילים היוונים, אני רואה את שמחת החיים של האנשים שלא היה להם כלום, לא כסף, לא רכוש, לא כלום, אבל המון שמחה. היה להם את יום שישי הקסום הזה, שהיו מדברים אז מחלונות הבתים אחד עם השני, משאילים סוכר מהשכנים, וזו התקופה שבעיניי היא הכי קסומה, תקופה שעדיין לא הספיקה להתלכלך מכל מה שאנחנו מכירים היום, הקדמה עדיין לא הצליחה לפגוע בה.

אשקלון של פעם

הייתה פה פשטות ונאיביות, הם לא חשבו שהחיים דפקו אותם, למרות שהיום כולנו כבר יודעים שהחיים ‘דפקו’ אותם ביג טיים, אבל הם לא ידעו את זה. הישיבה יחדיו בערב זה דבר שאין שני לו, אני חולמת לחזור לשעות אחר הצהריים בשכונות כשכולם יושבים למטה עם כוס תה ומדברים, לא היו להם סמרטפונים ולא אפליקציות, אז הם פשוט דיברו אחד עם השני. אנחנו חיים בעידן שבו אנשים כבר לא מדברים אחד עם השני והתקשורת היחידה היא באסמסים – הפשטות הזו חסרה. הבדיחה היא שהיום בשביל להעביר סלט בין מסובי השולחן אנשים שולחים הודעת וואטסאפ. ממש נוראי. וזו גם אחת הסיבות שאני לא מרשה לאף אחד בבית להחזיק טלפון סביב השולחן – זה החוק. אז כן, אני מעריכה ואוהבת את האחדות שהייתה באותם ימים, הלוואי והיינו זוכים לה”.

יעל ארביב (מימין) וענבל גלאם במחזמר. צילום: סיוון מטודי

“נעשה פה עוול עדתי”

אלימלך מספרת כי למרות החיבה היתרה שלה לעיר והידע התרבותי שלה, במהלך העבודה על המחזמר היא גילתה דברים שלא ידעה לפני כן. “לדוגמה יש את השיר המקסים של שושנה דמארי ‘תבורכי אשקלון’. שנים שניסיתי להבין מה מסתתר אחרי השיר, למה לשושנה להקדיש שיר שמהלל כל כולו את אשקלון”, היא אומרת. “במחקר שלי גיליתי משהו מדהים, בשנת 1955 נערך בעיר פסטיבל בשם שמשון ודלילה, ובן-גוריון היה צריך להגיע לאשקלון ואיתו משה שרת, ולכן לרגל המאורע החשוב החליטו לבקש משושנה דמארי שיר לקראת הביקור, והיא אכן הגיעה לפסטיבל ושרה לכבודם את השיר”.

מופע של פעם בחיים. המחזמר בהיכל. צילום: סיוון מטודי

אבל לא רק שירים אלימלך העלתה בחכתה, אלא גם לא מעט שדים עדתיים שהסתתרו להם פה בין כותלי העיר. היא מספרת כי המחקר לימד אותה גם על החלוקה של אשקלון של אפרידר באותם ימים, שהשפעתה הורגשה עד לאחרונה: “הופתעתי לגלות שנעשה פה עוול לא קטן לתושבים המוחלשים מול חברת אפרידר. באותם ימים הגיעו לאפרידר דרום אפריקאים שבאמת תרמו לאשקלון כספים רבים, הם הביאו איתם תרבות אחרת, דרך אחרת, אבל הם דרשו שיבנו להם שכונה שהיא שלהם ושלהם בלבד ללא כל אפשרות כניסה ל’זרים’. הם רצו לבנות לעצמם חברה סגורה, שזו אחת הסיבות שאנשי עתיקות בימים ההם לא יכלו לרכוש בית באפרידר.

הבתים הראשונים באפרידר. צילומים מההיסטוריה של אשקלון. צילום: רואי קריספין

דיברו איתם בקודים, מנעו מהם בכל מיני שיטות את היכולת להשתכן שם. זה עצוב לגלות שהייתה פשוט הפרדה ברורה בין השכונות הדרומיות המזרחיות, אנשים כמו אוחנה ואבוטבול לא יכלו להגיע לשם. וזה נושא חשוב שאני מעלה וחושפת על הבמה, וגם אם זה לא ימצא חן בעיני אנשים, בסופו של דבר זו המציאות שהייתה פה, והכול מתועד בספרים. נעשה פה עוול עדתי, וזה פשוט עצוב, וזה חורה לי עד היום. בכל פעם שאני עושה תיאטרון, אני מעלה את כל הדברים האלה, את העוולות”.

אפילו הדור הבא על הבמה. צילום: סיוון מטודי

גם בהפקות קודמות שלך אפשר לומר שאת תמיד מאוד מחנכת, מנסה ליצור שינוי חברתי, לוחמת עבור האנדרדוג, את תמיד נוגעת בנושאים שלא כולם ששים לגעת בהם.
“מאז ומתמיד שום דבר אחר לא עניין אותי. קודם כול גדלתי בנתיבות, אז זה לא שהאנדרדוג זר לי, ותמיד חשוב לי להציג אותו, יש בו יותר עניין. בזמנו עשיתי עם אריה אליאס בהבימה את ‘יעקב יעקב’ והייתי מצטיינת הפסטיבל, ויעקב (יענקל’ה) רוטְבְלִיט אמר לי, ‘חני, בואי תהיי כאן, תישארי איתנו’, ואמרתי לו שזה לא מעניין אותי, לא הבימה, לא הקאמרי, פשוט לא”.

הבימה לא מעניין אותה. חני אלימלך. צילום: פבל

אז מה כן מעניין אותך?
“אנשים, אני צריכה לגעת באנשים, ואת זה יש רק באנדרדוג”.

“בלי תרבות אין חיים”

“את אשקלון לא אחליף, זהו ביתי לתמיד, היא גן העדן שלי – אשקלון היא שלי” – אלה המילים הסוגרות את המופע, מילותיו של משה לבר, אבל בקלות יכלו אלה להיות מילותיה של אלימלך המתארת את החיבור בינה ובין אשקלון כסיפור אהבה שאמנם התחיל קצת מאוחר אבל לעולם לא יסתיים.

העיר חייבת תרבות והרבה. רגע מהמחזמר. צילום: סיוון מטודי

העיר חייבת תרבות והרבה. רגע מהמחזמר. צילום: סיוון מטודי

אז מה הסיפור שלך עם אשקלון?
“אני מחוברת לעיר, אני מאוהבת בעיר הזו. את רוב העשייה שלי בחרתי לרכז פה. אמנם נולדתי בנתיבות, אבל אני ואשקלון זה כבר זיווג לכל החיים מהרגע שנכנסתי אליה. יכולתי לבחור להישאר בתל אביב, הרי גרתי שם כמעט 20 שנה, אבל בחרתי לבוא ולהשתקע פה, ולמרות הכול אני עדיין בוחרת בה. אשקלון משוועת לתרבות, ותרבות זה הכול, היא הבסיס לכל חברה מתוקנת. אני רואה את אשדוד, איך היא תפסה תאוצה ואיך אנחנו משתרכים אי שם מאחור. איך טעות של ראש עיר לשעבר לסגור משהו משפיעה על כל הצביון של העיר. אני רואה את הפרסומים ברחבי העיר, את ה-V שהוא מסמן על כל הדברים שהוא ביצע, אבל לצערי הוא גם סימן V על סגירת האנדלוסית, סגירת התיאטרון המקצועי שהיה מסובסד מעיריית אשקלון ומשרד התרבות, על הפסקת פסטיבל ‘עין יהודית’ וסגירתה של אליצור.

איתמר שמעוני

אלימלך: "הוא גם סימן V על סגירת האנדלוסית וסגירת התיאטרון המקצועי". שמעוני

"כמעט כל מוסד ספורט ותרבות נסגר, בעיר הזו לא נותרה תרבות. אני תוהה אם הוא רוצה להפוך אותנו לעיר אפורה שכל מה שמעניין אותה זה צהרונים ואוכל? בלי תרבות אין חיים, והחיים לא מסתיימים בשוק של יום חמישי, בהכנות לשבת, תרבות היא מזון רוחני ונפשי. וקשה פה. תראי את אשדוד, זו חגיגה לעיניים ולרוח, זו עיר שוקקת תרבות, פסטיבל אחר פסטיבל. ושלא תביני לא נכון, הם היו באותה נקודת התחלה כמונו, זה הכול עניין של סדרי עדיפויות. אני ביימתי באשדוד שנים, אני יודעת איפה הם התחילו ואיפה הם היום. אנחנו אפילו לא מתקרבים להיות אחותם הקטנה, שתמיד חשבנו שאנחנו”.

ובאותה הנשימה, לקראת השנה החדשה ולקראת 70 השנים הבאות מה את מאחלת לאשקלון?
“אני מאחלת לאשקלון שגשוג תרבותי, רוחני, חברתי, שנעבור את ה-30 באוקטובר בשלום. שנלמד לכבד אחד את השנייה ונדע לקבל את האחר, את השונה בדעותיו, במראהו ובכל פרמטר חברתי. שתהיה לנו שנה של בריאות ועשייה, והכי חשוב חיים טובים וארוכים”.

אז מה השאיפה הבאה? אם את יכולה לספר לנו, מה הפרויקט הבא שאת מתכננת?
“ברגעים אלה ממש אני כותבת משהו, אבל אני לא מדברת על זה עכשיו, אני רק יכולה לומר שיש פרויקט ממש בקנה, משהו חדש ומרגש לאשקלון אבל זה משהו שעדיין לא מדברים עליו, ואני מאוד מקווה שהוא יקרה. ואם הוא אכן ייסגר, את תשמעי ממני”.


 

אור אילן: “הלוואי והמחזמר יהיה רק הסנונית הראשונה”

השחקנית האשקלונית אור אילן, המשתתפת במחזמר, מקווה שהוא ייתן פוש ליצירה מקומית ומפצירה באנשי התרבות העירונית להשקיע בחומר האנושי המקומי

על במת היכל התרבות תוכלו למצוא גם את אחד השמות העולים בקולנוע הישראלי, וכן, גם היא משלנו: אור אילן, יוצרת, שחקנית תיאטרון וקולנוע, המשחקת בהפקות ענק לצד מיטב השמות הגדולים בתעשיית הבידור הישראלית, חזרה להתגורר באשקלון לאחרונה. וכשחני אלימלך פנתה אליה לבוא ולשחק במחזמר אשקלוני, אילן לא היססה ופשוט התייצבה.

אור אילן

“כל הדברים הגדולים שאני עושה הם בזכות כל הדברים שרכשתי והרווחתי פה, זה יושב על משהו – אני גדלתי פה. את כל ההשכלה והבסיס של מי שאני קיבלתי פה באשקלון אצל חני. הבמה היא אותה הבמה, אז חשבתי שזו אחלה הזדמנות להכיר תודה. להופיע בבימה זה מדהים, אין כיף כזה, וקולנוע זה בכלל עולם אחר שאי אפשר לתאר במילים, אבל דווקא ההישג האמיתי שלי זה לחזור לפה לבמה האינטימית הזו שהיא הכי שלנו, זה מרגש אותי ברמות שלא ניתן להסביר במילים. במקביל למחזמר בימים אלה אני עובדת על פרויקט שעולה באוקטובר לתיאטרון הספרייה, כך שאני נמצאת בחזרות לשני הפרויקטים המדהימים האלה במקביל, ואני יכולה לספר לך שהפרויקט של חני בהרבה יותר מרגש אותי, זה הבית שלנו”.

אז בתור “תושבת חוזרת”, כמה מילים על חיי התרבות באשקלון?
“אשקלון מדהימה ויש פה צמיחה ועשייה תרבותית, אבל יש מקום לתת קצת יותר במה לאמנות המקומית, ליצירה מקומית. הטיילת שלנו משגשגת, אני בכל שנה נתקלת פה באירועים המרהיבים שהיא מכילה, אירועי הקיץ מלאים עד אפס מקום, פשוט כיף. אשקלון שוקקת אבל אם כבר הצלחתם להביא את השמות הכי גדולים לתוך העיר, לתוך הפריפריה, אז למה לא להוסיף גם אמנים מבפנים? אני אומרת: קחו את החברה שיש לכם פה ושלבו אותם יחדיו, תנו להם את אותה הבמה. המחזמר שלנו עולה יחד עם תזמורת חיה בניצוחו של משה לבר, ובחיי זכיתי לחלוק במות עם אינספור יוצרים מוזיקליים ביניהם נורית הירש הענקית – אחת המוזיקאיות הגדולות שישראל ידעה. והחבר’ה האלה צעירים בני 20 וקצת שמופיעים איתנו בערב של אשקלון לא נופלים משום אמן אחר, והם מותירים אותי בפה פעור בכל חזרה. אז במקום להופיע במגרש הביתי, הם ועוד רבים וטובים אחרים עוזבים למרכז. אז כן, אני מודה שזה קצת מבאס אותי שהם לא מקבלים את הבמה הראויה להם”.

אילן, שרוצה לראות שינוי בתחום, פונה להנהלת העיר בפנייה אישית, “אני מפצירה במחלקת התרבות של העיר: יש פה בעיר יוצרים, כותבים, כוריאוגרפים, מוזיקאים, במאים, קחו את כל החבר’ה הסופר-מוכשרים האלה ותרתמו אותם לטובת יצירה אשקלונית. כל מה שצריך זה רק צריך את הבחור או הבחורה הזו שישבו שם למעלה בעירייה ויגידו, ‘אנחנו רוצים ומוכנים להשקיע את הכסף שלנו בדבר המדהים הזה’. תראי את באר שבע, מלבד ההצגות הארציות שהם מייבאים לעיר, הם הבינו שצריך להשקיע גם בתיאטרון המקומי, ותיאטרון באר שבע הפך להיות שם דבר, אפילו פה באשקלון מזמינים מהם הופעות למנויי היכל התרבות. הלוואי ש-’4,000 ועוד 70 שנה’ תהיה רק הסנונית הראשונה, אחת מיני רבות של הפקות עתידיות. אני יכולה להבטיח לך שלכולנו פה יש את הרצון לקחת חלק בזה. למה לא להרים פה הפקת חנוכה מרהיבה ואשקלונית? וזה אפשרי, הרי אנחנו מביאים לתוך העיר הפקות מבורכות מבחוץ, אז למה לא להביא גם את הבחוץ אלינו? למה לא לקדם את התרבות האשקלונית?”.


 

אדיר בובליל: “המופע הזה הוא בשביל הקהל”

אחד מכוכבי המחזמר הוא אדיר בובליל, מהכישרונות הגדולים שהצמיחה העיר אשקלון. בין ההצגות בקאמרי שבהן הוא מופיע הוא מספר על העבודה על המחזמר ועל “אימא חני אלימלך”

אדיר בובליל הוא אחד האמנים היותר עסוקים שהעיר אשקלון הצמיחה. מלבד “4,000 ועוד 70 שנה” של אלימלך, הוא גם משתתף בארבע הצגות במקביל בתיאטרון הקאמרי: “פשוט לאהוב”, שירד לפני חודש בכיכובם של עוז זהבי ואליאנה תדהר; “מצחיקונת” בכיכובו של עמוס תמם; “שורת המקהלה” בכיכובם של מיה דגן, דנה פרידר, יחזקאל לזרוב ו-30 שחקנים זמרים ונגנים ולאחרונה אף התקבל גם ל”שיגעון המוזיקה החדש”.

אדיר בובליל. צילום: מיכה לובטון

“מעבר לכל ההפקות, חני זו האימא השנייה שלי. גדלתי אצלה מגיל קטן, והיא בעצם זו שמשכה אותי לעולם הזה והשרישה בתוכי את חיידק התיאטרון והבמה שאני כל כך אוהב. בכל פעם שהייתה לי איזו דילמה מקצועית, תמיד היא הייתה הכתובת שלי: לגשת לאודישן הזה או לוותר? במה לבחור, לאן ללכת, היא זו שלחצה עליי ללמוד בבית הספר למשחק למרות שפחות רציתי. אבל זו חני, היא בן אדם מדהים עם לב זהב, ואם כבר לחזור הביתה – אז זה לחזור לחני.

“וזה גם לא שאשקלון משופעת בבימאים, בבתי ספר למשחק ותיאטראות, יש לנו אחד עירוני שכזה, וחני, שמנצחת עליו בגאווה, היא אחת ויחידה והיא תמיד פה עם זרועות פתוחות. אני גם שמח שהיא נתנה לנו את ההזדמנות לקחת חלק בהפקה שכולה מתבססת על יוצרים מקומיים, הפקה המיועדת לתושבי אשקלון עם תושבי אשקלון. יש בעיר הזו אנשים מוכשרים שלא באמת נותנים להם במה או מקום לביטוי היצירה שבהם, וחבל שזה קורה אחת ל-70 שנה, אבל לפחות זה קורה, ונקווה שיהיו לנו עוד הזדמנויות לקחת חלק ביצירה מקומית תחת ניצוחה של חני.

“נהניתי מכל רגע בעבודה על המחזמר, הרי הוא מספר את הסיפור של אשקלון, העיר שלי. הקהל יזכה לחוות מחדש תקופות מתוך השנים: העלייה, המעברות, הבזקי השנים שחלפו על העיר שיזכירו לקהל נשכחות. הוא מאגד יחדיו את כל הרכבי הלהקות בעיר שזה הוסיף צבע להפקה. והמופע הזה בעצם הוא בשביל הקהל, לא בשבילנו האמנים כדי להראות מה אנחנו שווים, אלא בשביל התושב האשקלוני. חגיגת אמנות שלמה שמנסה להחזיר עטרה לישנה ובאמת להרים את העיר שלנו לגבהים שמגיע לה לנסוק אליהם”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. רבאל יעקב. בגיל 11. עליה לשער העליה ולמעברה ג.

    בעניין בניה באפרידר כנראה לא מעדכנת. כבר בשנת 1954. מבני בשכונת אפרידר . חיסכון א. וב. ובשכונות אלה. גרו ספרדים. שניהם תימנים וכורדים. לשאר עובדי כפיים שיכלו להרשות לעצמם. בסביבות 100_500. לירות ישראליות.

  2. דור

    תפסיקו לסבסד דברים, אולי יישארו עסקים באשקלון, לפי איך שמגדלים נראת, רק עסקי הזהב פורחים וכל השאר נסגר.

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר