אלמקייס נואמת בכנס של "גשר". צילום: מגד גוזני
אלמקייס נואמת בכנס של "גשר". צילום: מגד גוזני

משיכונים לרשימת "גשר": כרמן אלמקייס לוחמת מילדות

כשכרמן אלמקייס הייתה נערה, היא רצתה ללמוד אמנויות, אבל נשלחה לבית ספר מקצועי. כבר אז, עם חושים חדים ודעתנות מפתיעה ביחס לגיל, היא זיהתה את המערכת שסוללת לה את הדרך לעבודת כפיים, והיא פשוט קמה ועזבה. מאז היא הספיקה ללמוד קולנוע ותיאטרון ולהפוך לאחת האקטיביסטיות החברתיות הפעילות בארץ. את הדרייב הזה היא רוצה להביא למסדרונות הכנסת

פורסם בתאריך: 5.4.19 12:08

מזה כמה חודשים שכרמן אלמקייס חורשת את הארץ יחד עם חברי רשימת גשר של אורלי לוי. השבוע הם הגיעו גם לאשקלון, ועבור אלמקייס היה זה כמובן מרגש במיוחד: “זו העיר שלי, עבורי זה לחזור הביתה, למשפחה, לחברים ולאנשים שאני אוהבת. היינו כבר כמעט בכל מקום בארץ, אבל אשקלון זה משהו אחר. אני מבקרת הרבה בעיר, כאן זה השקט שלי. כשאני רוצה לנוח קצת מהחיים, אני תמיד באה הביתה”.

אלמקייס היא מספר 6 ברשימה של אורלי לוי. ולדבריה, החיבור ביניהן היה עבורה לגמרי טבעי: “אני מכירה את אורלי כבר כעשר שנים במסגרת המחאות אותן הובלתי, והיא תמיד הלכה איתנו יד ביד, לקחה את הנושאים החשובים שנלחמנו עבורם והפכה אותם למשהו שמדברים עליו בכנסת. מצאנו אצלה תמיד אוזן קשבת ונכונות לתמוך במאבקים שהם לא סקסיים, שהם החצר האחורית של מדינת ישראל”.

אורלי לוי מגיעה לכנס באשקלון. השבוע. צילום: פבל

"אין לנו עוד פוליטיקאיות כמוה". אורלי לוי מגיעה לכנס באשקלון, השבוע. צילום: פבל

איך הוחלט לצאת לדרך משותפת?
“היא דיברה איתי, וזה הרגיש מאוד טבעי ומתבקש לשלב כוחות. גם אם הייתי מחליטה שלא ללכת לפוליטיקה, הייתי ממשיכה בכל הכוח לתמוך בה, להיות פעילה ולדחוף בכל הכוח שהיא תהיה בכנסת הבאה. אני חושבת שאין לנו עוד פוליטיקאיות כמוה”.

ולמה בחרת בכל זאת ללכת לפוליטיקה?
“אני מתעסקת בנושאים חשובים כבר הרבה מאוד זמן והחלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה, לדאוג שהנושאים הללו יהיו על סדר היום ולקדם אותם בחקיקה. בגשר מצאתי בית, מקום שבו יהיה לי כוח וממנו יהיה לי נוח לפעול”.

יש תחושה שלציבור היום כבר קצת קשה להאמין שאנשים נכנסים לפוליטיקה באמת מתוך רצון להשפיע, לשנות ולקדם.
“לצערי, בכנסת ישראל זה באמת נכון, אבל בגשר זה לגמרי לא ככה. אפשר לעבור שם-שם ברשימה שלנו, לראות שכולם אנשי עשייה, שמגיעים מהשטח. אלה אנשים ששנים עבדו בשביל הציבור ולמענו. אני מסתובבת לאחרונה הרבה בפאנלים של בחירות, רואה התנהלות של חברי כנסת וכאלה שרוצים להיות וממש כועסת, מרגישה שאני המבוגר האחראי בשטח”.

כרמן אלמקייס. צילום: פבל

"בגשר מצאתי בית". כרמן אלמקייס. צילום: פבל

תסבירי.
“חוסר כבוד, צרחות, כינויי גנאי וקללות אחד כלפי השני. כל זה קורה הרבה פעמים מול תלמידים, ואני הרבה פעמים חושבת איזו דוגמה זו לנוער?! השיח הפוליטי הידרדר לתהומות עצובים, על זה אין ויכוח בכלל. אני יכולה לא להסכים, אבל תמיד לנהל שיח מכובד, גם עם אנשים רחוקים ממני פוליטית. היום אם אתה שונה ממני, אז אתה זוכה לקללות וכינויי גנאי. אין ספק שהפוליטיקאים מאבדים את זה, וזה מאוד מביך לראות את זה. אני, כמובן, לא מכלילה את כולם, אבל זו בהחלט תופעה קיימת ובולטת. אני ממש רוצה להחזיר למקום הזה את הכבוד שמגיע לו ושהוא ראוי לו”.

הסקרים מנבאים שאולי לא תצליחי.
“פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. היינו בסקרים גם 8 ו-9 מנדטים, אחר כך ירדנו, ולאחרונה אנחנו שוב עולים. אנחנו לא מתייחסים לסקרים, אנחנו חורשים את כל הארץ ונמצאים יום-יום במפגשים וחוגי בית. לפי התחושה בשטח, אנחנו הולכים להיות הפתעת הבחירות. הסקרים הרבה פעמים כשלו, נתנו לנו להיות באיזושהי אווירה וקמנו למציאות אחרת לחלוטין, אז אנחנו לא מתרגשים. לא חגגנו כשהיינו למעלה ולא מתעסקים עכשיו בלמטה. אנחנו מתעסקות בעשייה בשטח, ומה שיקבע זה יום הבחירות ולא הסקרים. צריך לזכור ש-60% עדיין לא החליטו, זה נתון משמעותי שיכול לשנות את כל התמונה”.

אולם הכנסת. צילום: אוליבייה פיטוסי

"רוצה להחזיר למקום הזה את הכבוד". אולם הכנסת. צילום: אוליבייה פיטוסי

“קראנו לשיכונים – הארלם”

אלמקייס (40), בתם של רינה ומיכאל, נולדה וגדלה בשכונת שיכונים באשקלון למשפחה בת שמונה ילדים: “אנחנו שבע אחיות ואח”, היא מספרת, “יש לנו אח נוסף מאומץ שגדל איתנו עד גיל 18. משפחה גדולה זה כיף לא נורמלי, מצד אחד. מצד שני, זה היה מורכב”.

כלכלית?
“כן, גם כלכלית. אבא עבד מאוד קשה, ואימא שלי הייתה איתנו. כשהיינו ילדים היא לא נתנה לנו להרגיש את הקושי הכלכלי, והרגשנו כאילו לא חסר לנו שום דבר. כשאני מדברת איתה על זה היום אני מבינה כמה קשה זה היה. ייאמר לזכותה שלא הרגשנו את הקושי”.

איך את זוכרת את הילדות שלך בשכונת שיכונים?
“ההורים שלי חיים בשכונה עד היום, בבית בו גדלנו. היום היא בסדר גמור, אבל בילדות, כשהייתה שכונה לא פשוטה, קראנו לה ‘הארלם’. אימא שלי שמרה עלינו טוב-טוב”.

“הייתי ילדה מאוד דעתנית”

ביסודי למדה אלמקייס בבית הספר רמב”ם ובכיתה ז’ עברה לרונסון: “זו הייתה אינטגרציה. לקחו אותנו מהשכונה, מבית הספר הדתי וערבבו אותנו עם תלמידים ממקומות אחרים לחלוטין. היינו רגילים למשהו מסוים, ופשוט הרגשנו שנזרקנו שם. ציפו שנשתלב, זה לא קרה. הרגשנו לא שייכים, משהו לא עבד שם”.

כרמן אלמקייס. צילום: פבל

"בילדות, שיכונים הייתה שכונה לא פשוטה". אלמקייס בשיכונים. צילום: פבל

אף על פי שהייתה תלמידה טובה, בסוף החטיבה הוחלט לשלוח אותה לאורט שער הנגב למגמת מטפלות. עברו מאז לא מעט שנים, ועד היום כשהיא נזכרת בתקופה הזאת, זה גורם לה לגחך בעצב. “אף אחד לא התייעץ איתי ובטח שלא שאלו אותי. המערכת פשוט החליטה שזה הדבר היחיד שאני יכולה להיות- מטפלת. לא עשו את זה רק לי, כולנו עברנו תהליך דומה. אחי, שהוא שנה מתחתיי, נשלח ללמוד חשמל בבית ספר מקצועי. היום הוא עורך דין מאוד מצליח. פשוט תייגו אותנו וקבעו לנו עובדה. אני חס וחלילה לא מזלזלת במקצועות הללו, אבל איך אפשר לחרוץ ככה עתיד של ילדים ואפילו לא לתת להם הזדמנות לעשות בגרויות. במהלך השנים השלמנו את הבגרויות, ואף הרבה מעבר לזה. אבל לא כולם מצליחים לעשות את זה ונתקעים בידיעה שזה מה שהם יכולים להיות ולא יותר”.

לדברי אלמקייס, התופעה הזו קיימת עד היום, והיא גורמת ללבה להתכווץ בכל פעם מחדש: “זה קיים בעיקר בערי הפריפריה, במרכז כמעט ואין בתי ספר מקצועיים. גם היום הם מיועדים לאוכלוסייה מאוד מסוימת. שר החינוך מסתובב ברחבי הארץ, מתגאה ומצטלם עם התלמידים האלה, ולא קשה להבחין בהבדל בין צבע העור שלו לשלהם. הרבה זמן רציתי לשאול אותו אם הוא היה שולח את הילדים שלו לבתי הספר האלה שהוא כל כך מתגאה בהם. זו צריכה להיות התחנה האחרונה, אסור לוותר מראש”.

פחות משנה היא החזיקה במגמה הזאת, ואז בגיל 16.5 החליטה לנשור מהלימודים לחלוטין: “לא מצאתי את עצמי, ואני לא נשארת במקומות שבהם אני מרגישה לא שייכת. השתעממתי. הרמה הייתה מאוד נמוכה, והרגשתי שזה לא בשבילי. בכלל לא הבנתי למה שלחו אותי לשם, זה פשוט לא התאים לי. ככה המערכת מאבדת ילדים, עד היום”.

כרמן אלמקייס. צילום: דודו בכר

"הייתי נמצאת בכל מקום שבו היה חוסר צדק".אלמקייס. צילום: דודו בכר

מה אמרו ההורים?
“הם קיבלו את זה קשה, רצו שאני אשאר ואפילו נלחמו, בעיקר אימא שלי. אבל תמיד הייתי ילדה מאוד דעתנית, ידעתי מה אני רוצה ונלחמתי על זה. הבנתי שהמערכת משובשת, שמשהו בה לא בסדר, לא בי”.

תחום אמנויות הבמה והתיאטרון תמיד עניין אותה, ולאחר שנשרה מהלימודים החליטה אלמקייס לעזוב לעיר הגדולה וללמוד שם. “זה מה שעניין אותי, ובאשקלון היה רק בית ספר אחד שבו היה אפשר ללמוד את זה, והיה צריך הרבה מאוד כסף בשביל זה”, היא מספרת, “אז עברתי לגור עם אחותי הבכורה בתל אביב”.

“זו זוועה, בחיים לא אשכח את זה”

היא הייתה אז כמעט בת 17, התגוררה עם אחותה מעל דיזינגוף סנטר ועבדה מתחת לבית. היה זה חג פורים, ואלמקייס הייתה בעוד משמרת שגרתית בעבודה. היא יצאה רגע כדי להוציא כסף מכספומט סמוך, ועוד לפני שהספיקה להגיע אליו שמעה פיצוץ אדיר ועפה מספר מטרים אחורה. 13 בני אדם נרצחו בפיגוע האכזרי הזה, למעלה מ-120 נפצעו. אלמקייס עצמה נפצעה, אמנם קל בלבד בגופה, אך לקח הרבה מאוד זמן להתאושש מהטראומה הקשה. ההתמודדות עם הפוסט טראומה גם מנעה ממנה להתגייס לצה”ל. “אלה היו שנים מאוד לא פשוטות שהוציאו אותי מהמסלול הרגיל. לא נפצעתי קשה, אבל לראות כמות של ילדים מתפוצצים מול העיניים זו זוועה. בחיים אני לא אשכח את זה, אלה דברים שיישארו איתי כל החיים”.


בחירות 2019 – טורי דעה:


לאחר שהשתקמה הגשימה את החלום, למדה משחק ותיאטרון, השלימה בגרויות ולאחר מכן עשתה גם תואר ראשון בתקשורת וקולנוע במכללת עמק הירדן. בהמשך למדה עוד מגוון קורסים הקשורים לתחום, בהם גם ליצנות רפואית. “עד היום אני מתנדבת בבתי חולים, משמחת ילדים ומבוגרים. זה עושה לי טוב. החלטתי ללמוד את הדברים שאני אוהבת ושעניינו אותי, לקחת את הכול בידיים שלי כי עבורי מערכת החינוך לא הייתה שם. עד היום היא מיושנת, מערכת שהופכת את הילדים לרובוטים, הם לומדים כמו מכונות. אינספור בגרויות, הכול בצפיפות, ודקה אחר כך הם לא זוכרים כבר שום דבר. מערכת החינוך חייבת לשכלל את עצמה, היא לא יכולה להיות תקועה אי שם הרחק מאחור”.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

לאורך כל שנות ה-20 שלה היא עסקה בעיקר בתחום הזה, ניהלה להקות וצוותי בידור, גרה כמעט שנה בים וניהלה יותר מ-100 אנשי בידור על אוניית "דרים פרינסס" ולאחר מכן חיה בקפריסין, וגם שם ניהלה צוות בידור של בית מלון.

כרמן אלמקייס. צילום: נעם מוסקוביץ'

"אני לא חולמת לתקן את העולם – אני מתקנת את העולם”. כרמן אלמקייס. צילום: נעם מוסקוביץ'

היה איזשהו חלום להיות כוכבת?
“כוכבת ממש לא. החלום היה לעשות כל הזמן דברים שאני אוהבת והקפדתי על זה מאוד. מגיל צעיר עשיתי מה שטוב לי. וזה מה שהוביל אותי למה שאני עושה היום”.

“אבא היה ממקימי גשר המקורית”

כבר יותר מעשור שאלמקייס היא אקטיביסטית, לוחמת צדק, מובילה והובילה אינספור מחאות ומאבקים. “זה בא מהבית”, היא אומרת, “אבא שלי היה מאוד מעורב ופעיל שנים רבות בתנועת גשר המקורית של דוד לוי. היום הוא פעיל בגשר שלנו. גדלתי בבית שהתעסק בפעילות חברתית, דיבר המון על הנושאים הללו, ולכן זה הפך לחלק בלתי נפרד ממני”. ואכן, מגיל צעיר היא הייתה ילדה דעתנית שמחפשת צדק: “מגיל קטן הייתי נמצאת בכל מקום שבו היה חוסר צדק, ככה גם אימא שלי מספרת עליי. לא היה מצב שאראה שמשהו לא בסדר ואשתוק. תמיד היה לי חלום לתקן את העולם”.

כרמן אלמקייס. צילום: פבל

"גדלתי בבית שהתעסק בפעילות חברתית". אלמקייס בבית הוריה. צילום: פבל

כיום היא מנהלת פרויקטים בתנועת "אחותי", תנועה פמיניסטית מזרחית שמתעסקת עם נשים בפריפריה. בתוך זה היא משלבת גם קולנוע, תקשורת ואקטיביזם: “המטרה היא גם להביא לחשיפה של הנושאים הללו, שיגיעו לכמה שיותר אנשים”.

בשנת 2011 הקימה את קבוצת "לא נחמדים-לא נחמדות": “שם הקבוצה נבחר כקריצה להתבטאות של גולדה מאיר, והיא הוקמה בשביל להיאבק עבור השכונות והמקומות שאנחנו מגיעים מהם. עד אז רובנו היינו פעילים בכל מיני מקומות והתאחדנו יחד למחאה חברתית. הפגנו בזמנו מול ביתו של שר השיכון אטיאס, ושנה שלמה הגענו להפגין פעם בשבוע מול ביתו של שר האוצר לפיד”.

הם הובילו מגוון מאבקים, זעקו את העוול שנגרם לדיירי הדיור הציבורי: “מי שלא בא משם בכלל לא הכיר את המושג הזה ‘דיור ציבורי’. אף אחד לא התעסק בזה. אנחנו הצלחנו, יחד עם אורלי, להביא את הנושא לקדמת הבמה”.

אברה מנגיסטו

"המדינה עושה עוול לילד הזה". אברה מנגיסטו

השתיים הביאו גם לחשיפת פרשת הטרדות המיניות של דיירות הדיור הציבורי על ידי רכזי השטח. בשש השנים האחרונות היא גם מובילה את המאבק של מפוני שכונת עמל בתל אביב, ועשתה סרט גם על זה. גם פרשת אברה מנגיסטו מדירה שינה מעיניה, והיא נאבקת גם על זה: “המדינה עושה עוול ומתעלמת מהילד הזה. כן, גם זה לא מאבק סקסי, ולא הרבה אנשים מצטרפים אליו, אבל אלה בדיוק המאבקים שאני נמצאת בהם. גם המאבק באלימות נגד נשים הוא חלק ממני בשנים האחרונות. בכל הדברים האלה גם אורלי נמצאת ופועלת למענם בכנסת, והם חלק מהמצע שלנו”.

ארכיון לנפגעי הגזזת

ב-1 במאי צפויה להיפתח בתל אביב תערוכה שאותה צילמה, המתעדת קשישים ניצולי שואה החיים בדיור הציבורי. היא הסתובבה בכל הארץ וצילמה את תנאי המחיה הקשים ומכמירי הלב. התערוכה הזאת תוצג בפלורנטין ובהמשך צפויה להגיע גם לכנסת. בשנתיים האחרונות היא עובדת על פרויקט נוסף, עדי”ה – עדויות ילדי הגזזת, מתעדת נפגעי גזזת ומקימה ארכיון. “אימא שלי היא נפגעת גזזת, וגיליתי את זה רק בשנים האחרונות. האנשים שנפגעו מתים לאט לאט ובשקט, חשוב שיהיה ארכיון צילומים שלהם”, היא מסבירה.

כרמן אלמקייס. צילום: פבל

"כשאני רוצה לנוח קצת מהחיים, אני תמיד באה לבית של ההורים". אלמקייס. צילום: פבל

ולמרות כל הדברים הללו ופעילות הענפה, הבלתי נגמרת והמגוונת שלה בשטח והניסיון הרב במגוון תחומים, בימים אלה אלמקייס עדיין מתרגלת למשהו חדש שאותו לא הכירה – התואר אימא לבתה הבכורה עמנואל-רנה בת השלושה חודשים, שאותה היא מגדלת יחד עם בת זוגה בארבע השנים האחרונות: “וואו. זה לא דומה לשום דבר שהכרתי עד כה. אמרו לי את זה הרבה לפני, אבל זה ממש ככה. לא ילדתי בגיל 20, והורות בגיל 40 היא אחרת לגמרי. היא מקסימה, והכול נראה אחרת בחיים בשלב הזה”.

את עדיין חולמת לתקן את העולם?
“חברה שבה כל אחד עסוק רק בחיים שלו היא חברה חולה. אבדנו אם נראה רק את עצמנו ולא נסתכל על האנשים סביבנו, שזקוקים לעזרה. אני בן אדם מסורתי, כל המהות שלנו מושתת על הדבר הזה. אני לא חולמת לתקן את העולם – אני מתקנת את העולם”.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מה עם התקופה שלך בקלאב הוטל טבריה? היית שם בין 5 ל10 שנים .את לא מזכירה את זה בכלל .מדוע?

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר