צעיר תושב אשקלון מכר לפני כשנה סם לתלמיד בן 16 בפתח בית הספר בדרום העיר. המקרה התרחש בחורף האחרון, כאשר נערה קטינה שאלה קטין אחר אם יש לו משהו לעשן. הקטין אמר לה שכן והתקשר לצעיר האשקלוני שבתוך זמן לא רב הגיע לשער בית הספר ומסר לקטין 0.58 גרם חשיש בתמורה ל-50 שקלים. המתווך מסר לקטינה את הסם וזו שילמה לו את העלות – 50 שקלים.
במקרה אחר, חודשיים לאחר מכן, פנה קטין אחר לקטין המתווך ושאל אותו "האם יש לחבר שלך?" מילת הקוד היתה ברורה והוא מסר לו כי יארגן. מאוחר יותר נפגשו השניים בשכונת גבעת ציון שם מסר המתווך לקטין את הסם בתמורה ל-50 שקלים. המקור לסם, כך הוברר, היה אותו צעיר שכבר סיפק בעבר סמים לקטינים.
באנג. כלי עישון גראס. צילום: דוברות המשטרה
המשטרה נכנסה לתמונה, הצעיר ספק הסמים נעצר והחלה חקירה באשר לתופעת אספקת הסמים אל כותלי בית הספר באמצעות הקטין המתווך. בתחילת החקירה ביקשה המשטרה מהצעיר למסור לה את הטלפון הנייד שלו לצורכי חקירה אך הצעיר, בשיחה שקיים עם אביו ביקש ממנו למחוק את כלל המידע המצוי בטלפון כדי להעלים ראיות הקושרות אותו עם העבירות.
התביעה הצליחה להוכיח ולבסס את האישומים כלפיו בשני המקרים המתוארים בלבד, אך אין מן הנמנע כי מדובר בדפוס פעולה שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים בין הצעיר לתלמידים, עד שהמתווך כבר קנה לו שם בין כותלי בית הספר.
עצור. אילוסטרציה: דוברות המשטרה
כתב האישום הוגש בבית משפט השלום בקריית גת, שם הורשע הצעיר בעבירות של "אספקת סמים מסוכנים" ו"ניסיון שיבוש הליכי משפט"
ממש לא מה שחשבתם: אין פינוקים יש עבודה קשה. חיי סטודנטים מתחלקים לשני חלקים – לחיים לפני התואר ולחיים בזמן התואר.
אני זוכרת את שלי לפני התואר – הייתי מגיעה הביתה אחרי עבודה ב-17:00 בהרגשה שסיימתי את מכסת האנרגיה היומית שלי, הייתי מניחה “בחוסר נימוס”, כמו שאפשר רק בבית את הרגליים על קצה השולחן, עייפה מהיום ובהרגשה של הקלה שהוא כבר נגמר וינה אפשר לנוח.
היום אני צוחקת על התקופה הטירונות שלי מול השעון בזמנו. החיים לפני התואר היו עמוסים, אבל עם מגבלת זמן, מגבלת משימות ומגבלה שקיימת רק בראש.
בזמן התואר הסטודנטים מגלים את עצמם מחדש, הם מגשימים כל מה שלא ידעו שטמון בהם, פתאום 17:00 בערב זה אפילו לא אמצע היום, כי היום נגמר ב-1:00 בלילה במינימום אחרי כמות קפאין של קפה או מה'חוטאים' יותר ברדבול או אקסל כדי להשאיר את העיניים פקוחות מול המחשב בקריאת מאמר חובה.
להיות סטודנט זה להיות סופרמן, להיות סטודנטית זה להיות סופרוומן.
הסטודנטים מעורבים בחברה, מתנדבים עם ניצולי שואה, חונכים ילדים עם רקע משפחתי, חברתי, כלכלי לא פשוט ומפריחים לילדים האלה את השממה.
בתאונה הקשה שארעה ביום שישי בבוקר בכביש 232 בין צומת חלץ לכוכב מיכאל נהרגו אב ובנו, שוטר משטרת אשקלון רס"ב אורי דוד ובנו החייל אביאל דוד.
האב השוטר שרת 24 שנים בשורות המשטרה. באשקלון היה דמות מוכרת וידוע בעיר כשוטר ממשרד התנועה בתחנה המקומית. אורי ז"ל זכור כשוטר אדיב ומקצועי שהתמיד לשמור על קור רוח בכל מקרה שבו נשלח לטפל.
לפני חצי שנה שובץ במוקד המידע הארצי של משטרת ישראל וחנך שם שוטרים צעירים שלמדו מנסיונו העשיר בשטח.
רצה הגורל ודווקא בתחום התנועה שבו עסק רוב שירותו במשטרה שתכליתו מלחמה בתאונות הדרכים שגובה קורבנות רבים, דווקא בתאונת דרכים הוא מצא את מותו.
רס"ב אורי דוד ז"ל
ביום שישי נסעו אורי ובנו אביאל ממושב בני דרום לביקור של יום שישי בבית הוריו של אורי במושב חלץ. דקות בודדות לפני שהיו אמורים להגיע למושב ארעה התאונה המחרידה. על פי הידוע, אביאל נהג ברכב הסיטרואן המשפחתית. מסיבה שאינה ידוע ושבוחני התנועה כעת חוקרים, התנגש רכבם שנסע דרומה חזיתית במיניבוס שבא מולם ונסע צפונה. את הפגיעה החזיתית הקשה ספג הרכב המשפחתי וכתוצאה ממנה נהרגו השניים במקום.
היום בצהריים (ו') נחנך במושב ניר ישראל, שבמועצה האזורית חוף אשקלון, גן משחקים חדש לזכרו של בן המקום, זיו חג'בי ז"ל, שנרצח בפיגוע באזור התעשייה ברקן. גן המשחקים צמוד לגן הילדים "חרוב", בו למד בילדותו.
זיו חג'בי ז"ל
מדובר בפרויקט המשלב גן שעשועים חדש עם פיתוח סביבתי וצמחייה, שעלותו כ-600 אלף שקלים. במימון הגן השקיעה המועצה האזורית חוף אשקלון 400 אלף שקלים ואת היתר מימן המושב כחלק מתכנית פיתוח "מרכז הכפר". הועד המוניציפלי הקודם קידם את הנושא מול המועצה האזורית חוף אשקלון. העבודות על גן המשחקים הסתיימו ממש בסמיכות להירצחו של זיו ז"ל, לפני למעלה מחודשיים והמושב החליטו לפנות למשפחה ולבקש את אישורם לקרוא אותו על שמו. בגן הוצב גם סלע בזלת עם כיתוב ותמונה של זיו ז"ל.
גן משחקים גן זיו בניר ישראל. צילום: יאיר הרוש
"זו ההנצחה הכי גדולה שנעשתה מבחינתנו", אמר טל חג'בי, אחיו של זיו ז"ל. "זה עדיין לא נתפס וזה עדיין טרי וכואב אבל זו הדרך הכי טובה כי זיו אהב את החיים ושמחה היתה אורח חייו. זיו בטח מסתכל מהשמיים ושמח שהגן נקרא על שמו. זיו גדל במושב ניר ישראל והתחנך בו ואת רוב חייו העביר בו. כל המקומות במושב, מגרש הכדורגל הצמוד, בית העם, שם בילינו את רוב חיינו. זיו היה מאוד מחובר לגני שעשועים ולילדים, הוא אהב מאוד ילדים. יום לפני שנרצח אמי אמרה לו: 'לא תרצה לחזור לגור כאן ?' והוא אמר לה: 'תשאלי את נטלי, כי אני רוצה לחזור'. זו היתה השיחה האחרונה שלהם. יומיים אחרי כן הוא נטמן במושב".
האח, טל חג'בי בטקס חנוכת הגן. צילום: יאיר הרוש
האמא, איריס חג'בי: "כשהציעו לקרוא את הגן על שמו זה היה מתאים מאוד כי זיו היה אדם חברתי ומרכזי ממש כמו שגן המשחקים הזה יהיה".
אם היו אומרים לשחקני ואנשי הפועל אשקלון שאת הסיבוב הראשון הם יסיימו במקום הרביעי ובמרחק של שתי נקודות בלבד מהמקום הראשון, הם בוודאי היו קונים זאת בשתי ידיים. אחרי קיץ מנומנם, רכש לא הכי אטרקטיבי, סגל צעיר וחסר ניסיון ואי ודאות באשר לשלטון העיר, שלומי דורה והפועל אשקלון הצליחו להוציא יש מאין. קשה לומר שהם הבריקו והציגו כדורגל לא מהעולם הזה, אך במסגרת התקציב ועל פי כל התחזיות שניבאו כישלון, הפועל אשקלון היא בכל זאת אחת ההפתעות הנעימות ואחת המועמדות העיקריות לעלות ליגה בסיום העונה. ובטח שעם הטבלה קשה להתווכח.
פעם למעלה, פעם למטה. שחקני הפועל אשקלון צילום: דוברות הפועל אשקלון
אז מה היה לנו בסיבוב הראשון? הקבוצה של שלומי דורה רשמה שבעה ניצחונות, שבע תוצאות תיקו והפסד בודד בלבד, כל זאת ב-15 מחזורי ליגה. נקודת האור מבחינתה הייתה משחק ההגנה, כשלחובתה בסך הכול 10 שערי ספיגה – הנתון הנמוך ביותר בליגה. בכל מה שקשור למשחק ההתקפה היא עוד תצטרך להשתפר כיוון ש-17 שערים עבור קבוצת צמרת שרוצה לדבר חזק זה מעט מדי, בטח בהשוואה ליריבות לצמרת: הפועל קטמון כבשה 28 שערים, נס ציונה כבשה 33 שערים, הפועל כפר סבא הרשיתה 25 פעמים, ואפילו נצרת עילית עשתה זאת 23 פעמים. הנתון הזה מוכיח ומלמד שמה שהביא את הפועל אשקלון לעבר עמדת זינוק טובה ומקום טוב למעלה היא העובדה שהיא מצליחה לספוג מעט מאוד במשחקיה, וזה כמובן לזכותה.
ויחד עם ההצלחה המסוימת, באשקלון יצטרכו לדעת לשמור על יציבות בסיבוב השני, כיוון שלצד משחקים מעולים וניצחונות על הטוענות לכתר: קטמון, נס ציונה וכפר סבא, אשקלון גם הציגה לפרקים משחקים משעממים (כמו ביום שני האחרון) וירידה חדה ביכולת. כך או כך, צריך להכיר בכך שבהפועל אשקלון לא ציפו כלל להתברג בצמרת ולהוות איום ממשי על העלייה העונה, גם לא האוהדים. נכון שתמיד קיימת אופטימיות ותמיד מגדירים את היורדת מליגת העל כמועמדת טבעית להתמודד על חזרה, אך במקרה של אשקלון, ערב פתיחת העונה היה פסימי עבורה, לאור סגל נטול כוכבים ושמות שבנתה. על כך מחמאות גדולות לשלומי דורה, שועל ותיק, שמצליח להוציא כמעט את המקסימום משחקניו. כעת זהו זמן טוב לסכם את הסיבוב הראשון, לדקדק במצטיינים ולמצוא גם את אלו שצריכים עדיין להוכיח את עצמם.
האדריכל: שלומי דורה
שלומי דורה, שאימן עד כה בעיקר בצפון הארץ, עשה השנה צעד מאוד משמעותי בחייו. הוא נוסע מדי יום שלוש שעות לכל צד רק כדי להגיע לאמן את הפועל אשקלון ולהביא פרנסה הביתה. לא כל איש מקצוע היה מוכן להקרבה שכזו, אבל דורה הוא מקצוען אמיתי שהמרחק לא מצליח להשפיע או למנוע ממנו לעשות את הדרך לדרום. והאמת, שיותר קל ומהנה לעשות את הדרך כשקבוצה שלך מצליחה, כי תארו לכם ששלומי דורה היה מתגושש במרכז הטבלה או בתחתית ונאלץ לעבור קילומטראז’ שכזה מדי יום? הוא בוודאי היה זקוק לכמה כדורי אדוויל, עשליהם היה יכול להמליץ לו קודמו יובל נעים.
שלומי דורה. צילום: דוברות הפועל אשקלון
כך או כך, שלומי דורה הוא לבטח הדבר הטוב ביותר שקרה להפועל אשקלון העונה, בעיקר כי הוא קודם כול אישיות, ויחסי האנוש שלו הולכים לפניו. גם בתור מאמן הוא יודע לטפל בשחקנים ולהוציא אקסטרה מהם, והוא בעיקר מאמן של תוצאות וקבלות. לצד זה, הוא צריך לשפר את ניהול המשחק שלו ולדעת להגיב טוב יותר למתרחש על כר הדשא.
המצטיינים: גל צרויה וליאור חדריאן
גל צרויה הוא מעל כל ספק הרכש הטוב ביותר שביצעה אשקלון בקיץ האחרון. מלך השערים של הקבוצה כבש בסיבוב הראשון שבעה שערי ליגה, והוא חד משמעית השחקן מספר אחת של שלומי דורה.
צרויה בפעולה וירטואוזית צילום: לירון מולדובן, דוברות הפועל אשקלון
הוא בנוי לתלפיות, יש לו נוכחות ברחבה, שליטה טובה בכדור, משחק ראש נהדר ובעיטה חזקה – למעשה כל מה שחלוץ צריך כדי להיות קטלני. לא מעט מרימים גבה ולא מבינים מדוע הוא משחק בליגה הלאומית ולא בליגת העל, אך בריאיון שקיים אצלנו ב"כאן דרום" הוא הסביר כי לא בכל מחיר הוא יסכים לשחק בליגה הראשונה ולמעשה רמז על הצעות נמוכות שהגיעו משם. כך או כך, אשקלון היא המרוויחה העיקרית מכך, כיוון שצרויה יודע לשמור על יציבות, והתפוקה שלו מדברת בעד עצמה. רק לחשוב מה היה קורה לולא הפציעה שקטעה לו את ההצלחה והשביתה אותו לכדי כמה משחקים. אם נעבור לחולייה המקבילה, עמדת השוער, הרי שליאור חדריאן מגלה יכולת מדהימה בין הקורות, והוא ללא ספק יחד עם צרויה – המצטיין בשורות אשקלון בסיבוב הראשון.
מהמצטיינים בשורות אשקלון. ליאור חדריאן. צילום: דוברות הפועל אשקלון
לא מעט קולות קראו לכך שכבר בעונה שעברה יש לבצע חילופי משמרות בשער של אשקלון, אך דווקא דלה איינוגבה זכה לקרדיט כל פעם מחדש, וחדריאן נדחק לשולי הספסל. השנה, כחלק משינוי התפיסה והמדיניות באשר לשחקני הבית, חדריאן סוף כל סוף קיבל את המפתחות לשער של אשקלון והוא מצליח לנעול אותו בצורה מעוררת כבוד.
נקודות האור: צמד הזרים
מלבד חדריאן וצרויה, אם אפשר לסמן שחקנים שהביאו את אשקלון למקום שבו היא נמצאת, הרי שהבלם טאדאס קיאנסקאס והקשר סוטיריס ניניס ללא ספק ראויים להיכנס לקטגוריה הזו.
ניניס משמאל. יצא צולע מהמגרש. צילום: לירון מולדובן, דוברות הפועל אשקלון
השניים משדרגים את הקבוצה, כל אחד בעמדה שלו. קיאנסקאס עושה עבודה מצוינת במרכז ההגנה, יחד עם הבלם והקפטן טל מכלוף, ומצליח לבלום את התקפות היריב ולהפגין יכולת יציבה. ניניס הוא הקשר האחורי של הקבוצה, ומעמדה זו הצליח להבקיע שני שערי ליגה, אחד מהם הוא כבש בניצחון הביתי הגדול על הפועל כפר סבא, שהיה גם משחק הבכורה שלו בקבוצה. מעבר לכך, הוא ולוטם זינו נחשבים לקשרים אחוריים איכותיים שמשלימים אחד את השני ועושים עבודה טובה במרכז הקישור.
זיכרון ילדות ראשון מתקבע בתודעתנו. מאיזה גיל זוכרים? האם הזיכרון תלוי בסיפור שסיפרו לנו הורינו? שראינו בתמונות? אולי בהשלמות של פערים על פי ניסיון חיינו. במה תלוי הזיכרון ואילו חוויות אנחנו זוכרים יותר מאשר אחרות? נדמה לי שאת הזיכרון החי מנווטים בעיקר בחושים. טעמה של עוגה ריחנית או מרק חם של אימא צרובות אצלנו בזיכרון. גם מוזיקה ששמענו עם חברים מעלה זיכרונות יפים, מגע יד או מישוש של מרקם שלא הכרנו וגם נוף מרהיב או אנשים שהם יפים בעינינו חקוקים בתודעתנו יותר מאחרים.
זיכרון הילדות הראשון שלי נטוע בשכונת עתיקות ג’ באשקלון בקומה האחרונה של בניין רעוע, כבר אז לפני 45 שנה. התערבבו בסיפור הזה דליקה ואש שפרצו לבניין, להבות ועוגה ופלפלים בתנור של אימא, מגע ידה של סבתא וקולות האנשים הצועקים אל שתיהן, "תזרקו את הילדה, תזרקו את הילדה, אנחנו נתפוס". מכבי האש מתמהמהים להגיע, ואימא עוטפת אותי בשמיכה, ואני רק בת שלוש וחצי, מתלבטת בשניות של חיים ומוות אם לזרוק אותי, את בתה בכורתה. לשונות האש כבר מלחכות את קומת הבניין ואימא אוחזת בי, לא מרפה. הנה מגיעים כוחות מכבי האש ומשתלטים על סופת האש שפרצה בבניין שכבליו חשופים.
"אימא שלי לא זרקה! אימא שלי לא זרקה!" אני אומרת לעצמי לא פעם במהלך תחנות החיים. גורל, אהבה, אינסטינקט, חיבור שהוא בל ייפרד והיכולת שלא להיכנע לדעת הכלל, לקולות הקהל הצועק, "משוגעת, תזרקי, את תאבדי את הילדה". היכולת לעמוד בפרץ. שיעור ראשון באהבת אם שקיבלתי תחת מחול אש שכלא אותנו בדירת בניין קטנה, פרוצה לרוח, כשמסביבנו אין ספור בובות צמר צבעוניות שסרגו לי הסבתות והדודות. כולם כולם חלק מרקמת חיי ומהחוויות הטוות את סיפור חיי, החוויות שנצרבות בזיכרון ומעצבות את מי שאנחנו.
בשעת בוקר עמוסה השבוע, בעומדי בפקק המשתרך לאורך שדרות ירושלים, הבחנתי בשריד ישן של ילדות. אולי זה מעליב לכנות כך את קו הרקיע שלנו, אבל כך נראה בעיניי מגדל המים של שכונת אפרידר. ככל שהתנועה האטה והצפצופים גברו, נזכרתי אי שם בראשית שנות ה-90, כשעוד יכולנו לטפס לראש מגדל המים ולהביט אל האופק הפתוח. ממערב אפשר היה לראות את הים האינסופי, וממזרח השתרעו שדות ופרדסי תפוזים שפילחנו בטיולי שבת. מבט צפונה דילג מעל שכונת ברנע הקטנה שנמתחה מרחוב הבנים ועד רחוב אריה בן אליעזר. משם והלאה כבר לא היו בניינים אלא דיונת חול מפוארת שהייתה “שמורת הטבע” המקומית שלנו.
מגדל המים באפרידר. צילום: Rolad20 באדיבות ויקיפדיה
הטיפוס לראש המגדל היה אסור, אבל גחמת תלמידי כיתה ד’ לא עצרה בעדנו. בשקט בשקט טיפסנו עד למעלה בלי להוציא הגה כדי שההד לא יסגיר אותנו. אז לא הייתה כאן תנועה ערה שכזו, לא כיכרות ובטח לא צפירות כלי הרכב, רק ציוץ הציפורים ומבט אל המרחבים הפתוחים שמקיפים אותנו. מראש המגדל הרגשתי אז שאני עומדת על גג העיר. מאז עברו יותר מ-20 שנה, ואשקלון לבשה הרבה רחובות, כיכרות, בניינים וגגות.
עינב קורן
אמנם אני נשמעת קצת כמו שיר של אהוד בנאי, אבל פרץ הנוסטלגיה הדהד אצלי אפילו יותר כשנתבשרנו השבוע שהסכם הגג הפך לתכנית מגה-עיר. למען האמת, כששמעתי לראשונה את הביטוי “הסכם גג”, שיערתי שמדובר בתכנית הבראה לעיר או לכל הפחות תכנית אסטרטגית לקידום תעסוקה ורווחת התושבים. הרי מי צריך גג אם לא אנחנו, שבחרנו לבנות כאן את ביתנו? אז לא! הסכם גג בשורה התחתונה הוא הסכם להמרצת הבנייה שנחתם בין הרשות המקומית למדינת ישראל על משרדי הממשלה השונים, כמו משרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר. מינוף הבנייה של עשרות אלפי יחידות דיור יכפיל את כמות התושבים באשקלון לכ-308 אלף.
תכנית המגה לאשקלון עד שנת 2035 נראית על פניה בשורה חשובה לעיר בשל ההשקעה בתשתיות, כמו צירי תחבורה חדשים, שבילי אופניים, שתי תחנות רכבת שיבנו בתוך העיר ועוד. אז למה אני חוששת כל כך? בעיקר בגלל שתנאי ההסכם הזה אבודים מראש.
למה הדבר דומה, לכיתת גן או בית ספר שתשודרג בשעות העשרה, שיטות הוראה חדשניות וציוד חדיש וטכנולוגי בחדר הלימוד ובחצר, וכל זה בתנאי שהכיתה תכיל 40 תלמידים ויותר – “מגה כיתה”! אבל האם אתגרי כמות ואיכות נלקחו בחשבון? האם התשתיות החדישות ביותר יכולות לתת מענה אמיתי לכמות רבה של תלמידים בשטח המוגבל וביחידת זמן השיעור? שיפור התשתיות הוא רק משתנה אחד במשוואה לקידום הצלחה. אחרי הכול, שעות השיא בבוקר ואחר הצהריים בכבישים יישארו בעינן, כי זה טווח יום הלימודים והעבודה של רוב הציבור. אז אמנם יתווסף נתיב נסיעה או יתוגברו קווי אוטובוס זמינים, אבל כמות התושבים תוכפל!!!
מה לגבי חניות במרכזי הקניות והתרבות, שגם ככה עמוסות לאין שיעור כרגע? מה לגבי פארקים וריאות ירוקות? האם לא ראוי לשדרג את השכונות הוותיקות בטרם ייבנו חדשות? האם בנייה חדשה והגדלת כמות התושבים לא תייצר עול משמעותי מבחינת מיסוי בשל תחזוקה רבה? האם לא כדאי להשקיע את השטחים שהוקצו לבנייה עבור מרחבי תעסוקה איכותית שחסרה כאן כל כך מאשר להגדיל את התחרות על מעט המשרות והתקנים בעיר?
נשמע מבטיח להיקרא “מגה עיר”, מבטיח אבל מפחיד, כי בסופו של דבר נדמה לי שלא הבינו אותנו כראוי. זה לא שאנחנו רוצים להפוך להיות עיר-מרכז, אנחנו פשוט רוצים לקבל הזדמנויות שוות בדיוק כמו תושבי המרכז בתחומי תרבות, חינוך, השכלה גבוהה ותעסוקה. סלחו לי מראש על הספקנות, אבל יש לי תחושה שגם אם אשקלון תגדל להיות כרך, לא יהא דינה כדין תל אביב בעתות חירום ביטחוני. אנחנו זקוקים ע-כ-ש-י-ו (בכמות התושבים הנוכחית) למענה ברמת התשתיות בכל התחומים.
לפני זמן קצר ארעה תאונת דרכים קשה בין צומת חלץ לצומת גבעתי. מדיווח ראשוני נמסר כי מדובר על תאונה קשה בין מיניבוס לרכב פרטי. 2 גברים, אב ובנו צעירים טופלו על ידי כונני מד"א לכיש כשהם במצב אנוש. לאחר נסיונות החייאה נקבע מותם.
הרכב שנפגע ובו נהרגו הצעירים. צילום: דוברות כבאות והצלה מחוז דרום
פצוע נוסף בשנות ה-50 לחייו נלכד באחד מכלי הרכב ומצבו בדקות הראשונות הוגדר בינוני. צוותי כיבוי אש והצלה חילצו את האיש מרכב והוא פונה באמצעות מסוק מד"א למרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע.
הפצוע מועלה למסוק מד"א. צילום: תיעוד מבצעי מד"א
חובש רפואת חירום במד"א אלאור טוויל ופראמדיק מד"א אייל חן סיפרו: "מדובר בתאונת דרכים קשה מאוד בין רכב הסעות מסחרי שהיה ריק מנוסעים ורכב פרטי. 2 הנוסעים שהיו ברכב הפרטי נלכדו כשהם מחוסרי הכרה, בסיוע עוברי אורח וכוחות הכיבוי חילצנו אותם מהרכב אבל הם היו עם פגיעות קשות וללא סימני חיים ולצערנו לא נותר לנו אלא לקבוע את מותם. נהג הרכב המסחרי שנפגע בחזה חולץ מהרכב למסוק מד"א שנחת בסמוך ופונה לבי"ח סורוקה כשמצבו בינוני והוא בהכרה".
אם אדם יבין וישכיל את מעלת כוח ספר דברים היה לוקח את הספר בכיס צמוד איתו לכל מקום ובכל זמן פנוי היה קורא פסוקים מתוך הספר הקדוש הזה ספר דברים נקרא גם ספר "משנה תורה".
ספר זה כתב משה רבנו 36 ימים לפני פטירתו מן העולם. משה רבנו ע"ה ברוח הקודש כתב אותו. 955 פסוקים ישנם בספר דברים, כנגד 955 שערים שיש בשמים, וכל פסוק ופסוק בוקע ופותח שער אחד בשמים.
ספר דברים
כל אדם ישתדל וייקח על עצמו לקרוא ספר דברים בקהילת קודש "שובה ישראל" ויזכה לראות ישועות גדולות בכל דבריו, ישועות גדולות בפרט ובכלל. ספר דברים, שהוא "משנה תורה", ניתן על ידי משה רבנו אשר ראה שהגלות עומדת להתארך עוד. משה רבנו ע"ה נתן לעם ישראל את ספר "משנה תורה", שהוא ממתק את הגלות הזאת ופותח כל דלתות שמיים.
הכוח העצום של קריאת ספר דברים הוא לבקוע את כל הרקיעים שבשמיים, וכל פסוק פותח שער אחד ועוד שער, ולכן בדור יתום זה מצווה וחובה על כל יהודי להקפיד בכל יום שבת לקרוא ספר ״משנה תורה״, וכך במחזוריות לסיים בכל יום או בכל שבוע, וכל המרבה תבוא עליו ברכה. ואם אדם יבין וישכיל את מעלת כוח ספר דברים היה לוקח את הספר בכיס צמוד איתו לכל מקום ובכל זמן פנוי היה קורא פסוקים מתוך הספר הקדוש הזה.
בתקופה האחרונה הרוחות בכיתה ב’ באחד מבתי הספר היסודיים בעיר סוערות. הכול החל כיומיים לפני שהתלמידים יצאו לחופשת חג הסוכות, אז הודיעו להורי הכיתה כי המורה שלימדה אותם בשנה שעברה ושהייתה זו שגם פתחה איתם את שנת הלימודים הנוכחית יוצאת לפנסיה, וזאת ללא כל התראה מוקדמת. כשחזרו הילדים לכיתה בתום החופשה קיבלה את פניהם המורה החדשה, סטאז’רית במשרד החינוך. “זה לא היה אידיאלי מבחינתנו להחליף מורה ככה פתאום, אבל הבנו שזה לא החלטה של המערכת וקיבלנו את זה”, מספרת אחת האימהות.
אחת האימהות מספרת כי כבר בימים הראשונים החלו כמה הורים לקבל שיחות טלפון מהמורה שהתלוננה בפניהם על בעיות משמעת. “הבן שלי מאובחן עם בעיית קשב וריכוז, אבל הוא סיים את שנה שעברה עם מורה מדהימה, ללא בעיות חריגות ובמצב טוב מאוד מבחינה חברתית ולימודית. פתאום היא מספרת לי שהוא לא לומד, מתחבא מתחת לשולחן, מדבר ומפריע למהלך השיעור. מהר מאוד התברר לי שיש עוד מספר הורים שמקבלים תלונות דומות שוב ושוב”.
“לא היינו רגועים”
ההורים החלו לחשוב ביחד כיצד לסייע למורה, מתוך מחשבה שאולי הילדים מתקשים להסתגל למצב החדש ולעובדה שהחליפו להם מורה באופן פתאומי. הם ביררו עם הילדים, שהחלו להתלונן על כך שהמורה צועקת ושכואב להם הראש בעקבות הצעקות. ההורים הגיעו לבית הספר לבירור. לדבריהם, במהלכו המורה ציינה כי אכן היא מרימה את הקול, אולם הגדירה זאת "ברמה סבירה" והסבירה שזה נעשה במטרה להרתיע את הילדים.
מורה. אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב – INGIMAGE
לאחר ימים מספר פנתה האם בפעם השנייה למורה על רקע תלונה של אחד התלמידים שטען שהיא אמרה לו שאם לא יספיק להעתיק מהלוח הוא "יעשה שבת" בבית הספר. האם ציינה בפני המורה כי הרמת קול על ילד אינה מקובלת על ההורים ואף ייעצה לה לגבי מספר דרכים להתמודדות עם הילדים והציעה את עזרתה. אולם לדברי ההורים זה לא עזר והם המשיכו לקבל תלונות שונות ומשונות מצד הילדים. בתגובה קבעו ההורים פגישה עם המנהל, שהביע פליאה נוכח ההאשמות והזמין אותם לעמוד ליד דלת הכיתה כדי להאזין למה שמתרחש בתוכה. “ודווקא כשעמדנו שם היה שקט יחסי, אז לא הייתה לנו דרך להוכיח שהילדים שלנו דוברים אמת”, מספרת האם. לדבריה, המנהל גם הודה להם עם הערנות ואמר שישים לב למתרחש. “לא היינו רגועים, אבל ברגע שכבר כולם מעורבים חשבנו שזה בטיפול”.
צרחות דרך השעון
לפני כחודש קיבלו ההורים הצצה למה שהתרחש בין כותלי כיתה ב’1. זה קרה לאחר שאחת האימהות, שהייתה בבית עם בתה התינוקת ששיחקה בטלפון הנייד שלה, החלה לשמוע לפתע צרחות מתוך הטלפון הנייד. התברר שהילד שלה, שלומד בכיתה המדוברת, ענד את השעון החכם שלו, והתינוקת לחצה בטעות וחייגה אליו באמצע השיעור. האימא ההמומה מיהרה לעדכן את הורי הכיתה בקבוצת הווטסאפ הכיתתית ואף שלחה אליהם את ההקלטות, שבהם נשמעת המורה צורחת על התלמידים: "עוף מפה" ו"לא רוצה לראות אותך".
“החלטתי לשתף אתכם במה שיצא לי לשמוע היום במקרה”, היא כתבה להם. “לא חושבת שזוהי צורה שבה אמורים ללמוד הילדים שלנו, לא חושבת שיש שיפור. לדעתי זה משפיע על ההתנהגות של ילדינו גם מחוץ למסגרת בית-ספרית. אני מקווה מאוד שביחד נצליח לעשות שינוי כלשהו לטובת כל הכיתה”.
ההורים ההמומים החליטו שהם לא מחכים אפילו רגע אחד והתייצבו בבית הספר, הם הוציאו את הילדים מהכיתה והשמיעו למנהל את ההקלטות. “המנהל קרא למורה ואמר לה שעד לסיום הבירור של העניין היא לא תלמד את הכיתה יותר”.
לחתוך את הלשון
בהמשך נאמר להורים שהמורה תעבור שימוע של ועדת משמעת והם התבקשו לרכז את כל התלונות שלהם. “רק אז נחשפה בפנינו כל התמונה האמיתית של כל מה שעברו הילדים שלנו”, מספרת האם “מסתבר שהם פשוט חיו בפחד איום מפניה, חששו מאוד לספר לנו על כל מה שקורה ושמרו לעצמם. הבן שלי ועוד שלושה תלמידים חטפו את הרוב, למרות שכל הכיתה סבלה מצרחות האימה שלה ופחדה ממנה. באחת הפעמים מישהו שרק בכיתה, היא חשבה שזה הבן שלי. אז היא לקחה מאחת התלמידות בכיתה מספריים, התקרבה אליו, ביקשה שיוציא את הלשון ואיימה שבפעם הבאה שזה קורה היא חותכת לו אותה. הבן שלי לא סיפר לי את זה בכלל. רק כשניסינו לדובב את הילדים אחת התלמידות סיפרה את זה ואני שאלתי אותו אם זה נכון. לצערי הרב הוא אישר את הדברים ואמר שפחד לספר לי, כי פחד שאכעס עליו. מרוב שנחרדנו מהסיפור הזה הצלבנו את המידע הזה עם עוד ילדים, וכולם סיפרו את אותו הדבר, כולם ידעו באיזה צבע היו המספריים ומאיזו תלמידה הם נלקחו. כולם גם אמרו שהם חששו לספר כי פחדו שהיא תממש את האיום ותחתוך לו את הלשון”, אומרת האם. “והכי מחריד שהוא עוד הגן עליה בחירוף נפש. הוא ניסה להפיל את האחריות על עצמו ואמר דיבר בכיתה ושזה מגיע לו. ממש כמו אישה מוכה”.
תלמידה בדרך לבית הספר. אילוסטרציה.
לדבריהם, לא פעם השתמשה באיומים ובעונשים חסרי רגישות, “זה מה שהילדים שלנו חוו יום-יום. מדובר בשיטת לימוד שמשליטה טרור וזורעת פחד בילדים”.
לדברי ההורים, ילדיהם סיפרו כי המורה משתמשת דרך קבע במילים לא ראויות כמו: "חרא" ו"כוסאומו". ההורים אף התלוננו כי המורה לא פעם השתמשה באיומים ובעונשים חסרי רגישות, למשל: “’מי שלא יסיים להעתיק או יפריע, לא יאכל את ארוחת הצהריים שלו’. במקרה אחר אחת התלמידות שדיברה בשיעור קיבלה איסור מהמורה לאכול את הארוחה שלה וכך היה! התלמידה לא אכלה דבר עד שהגיעה לביתה בצהריים, ואף חששה לספר על כך לאימה”, התלוננו ההורים במכתב שהגיע לידי “כאן דרום”.
עוד נטען במכתב כי כחלק מהענישה של המורה “באחד מימי ההולדת שחגגו בכיתה, תלמידות שהפריעו לה נשלחו לכיתה המקבילה לבד, על מנת שיפסידו את חגיגת יום ההולדת וגם לא יקבלו מעוגת יום ההולדת. שוב ענישה משפילה שמורידה מערכו של הילד”, נטען.
ההתנצלות
ההורים אספו את העדויות והמתינו בסבלנות עד לבירור בוועדת המשמעת. גם המורה נחשפה, כמובן, לטענות ולסערת הרוחות ושלחה להורים הודעת התנצלות. “באתי ללמד בכיתה מתוך רצון לקדם את התלמידים לימודית וחברתית”, היא כתבה להם. “לצערי הרב, היום התבטאתי באופן שלילי ביותר ואני מצרה על כך. אני מבינה ללבכם השוצף. אני מרגישה מחויבות עצומה לילדים ואני מתכוונת להתנצל גם בפניהם. אני מבטיחה לכם ולעצמי שאירועים כאלה לא יקרו שוב בעתיד ואעשה הכול למען הילדים המקסימים שלכם. אני לוקחת אחריות מלאה על רגע של שפל ומבטיחה לתקן את הנעשה. רגע שכזה אינו מאפיין כלל את התנהלותי, כמורה, כמחנכת וכאדם. התנהלותי היום הייתה לא תקינה ואני מבטיחה להסיק מסקנות”. בהמשך כתבה המורה כי היא מתכוונת להגיע לבית הספר כרגיל, אולם לא תיכנס ללמד בכיתה. היא סיכמה במילים: “ערב טוב וסליחה”.
מוטי ואילנית מוריוסף ידעו שבנם יובֵל ז”ל משרת בשירות קרבי בשטחים, אבל מה שהדאיג אותם לא מעט היה דווקא הנסיעות שלו בכבישים. יובל אהב את הכביש, אהב לנהוג ומהר. “כל הזמן ידעתי איפה הוא נמצא, לא הייתה לי דאגה שאני שולח אותו למקום עם סכנה”, סיפר האב מוטי, “אנחנו בשירות שלנו היינו מסתובבים באזורים מסוכנים. בכבישים כשהוא היה נוהג, זה הדאיג יותר מאשר בצבא. הוא קיבל דוח לפני שבוע. הוא נסע לחברה ואמרתי לו שייסע ברכבות. הוא בדק ואמר ‘יש בעיה ברכבות’, אז אמרתי לו, ‘קח את האוטו אבל תיזהר. יש יום גשום, כביש רטוב, אז תיסע לאט’. הוא חזר ב-12 בלילה, אשתי פתחה את הדלת, הוא החזיק ביד שלו נייר, והיא שאלה אותו מה זה והוא אמר לה, כשהראש שלו ברצפה, שתפס אותו שוטר בצומת עד הלום. ‘רק אל תגידי לאבא’. בבוקר קמתי וראיתי את הדוח על השולחן. תפסתי אותו, אז אמר לי, ‘איך אתה יודע?’ אמרתי לו, ‘אתה יודע שממני אתה לא יכול להסתיר כלום’. אמרתי לו את הדוח הזה תשלם מהכיס שלך, ודבר שני אתה מקורקע. אמר לי, ‘איך מקורקע? אני בצבא, יש לי האמר’”. מוטי מספר את זה את הסיפור הזה ומעט מחייך כשהוא נזכר בתשובה המתחכמת של יובל.
יובל מוריוסף הי"ד בהשבעה
יובל, בן 20, שנרצח בפיגוע בבית אסף ביום חמישי האחרון, נקרא על שם שנת היובל של המדינה, “הוא נולד בשנת היובל למדינה, בשנת 98’, אבל הוא לא חי אפילו חצי יובל”, אומרת האם אילנית בדמעות.
הברק מכה בפעם השלישית
שלוש אחיות נותרו למשפחת מוריוסף: הבכורה מורג בת 25, אשר סובלת מתסמונת גנטית. אחריה היה יובל בן 20. שלישית היא מיתר בת ה-18, בת שירות לאומי, ובת הזקונים היא ליבת, שאף היא סובלת מתסמונת גנטית. אילנית סברה שהברק לא יכה בפעם השלישית במשפחה שלה, “לא דאגתי כי קרה כבר לנו משהו במשפחה. חשבנו שיובל מוגן, כי יש לנו כבר בעיה במשפחה: שתי בנות במשפחה מוגבלות שכלית ופיזית, אז לא דאגתי, ואמרתי שאלוהים ישמור עליו”.
יובל מוריוסף עם בני משפחתו בכותל
אבל ביום חמישי האחרון הברק הכה בפעם השלישית במשפחת מוריוסף, כאשר מחבל ביצע פיגוע ירי בצומת גבעת אסף שאותה אבטח יובל. ההורים לא היו בבית כשהתרחש הפיגוע. האב מוטי הגיע ראשון וראה דיווח על פיגוע בגבעת אסף. “הגעתי הביתה וראיתי שיש פיגוע בגבעת אסף, ויש שני הרוגים ולא כתוב חיילים. התקשרתי אליו ולא עונה, שלחתי לו וואטסאפ ולא עונה, הודעה קולית ולא עונה. התחושות שלי והמחשבות היו שקרה משהו. אשתי הגיעה אחרי רבע שעה, ואמרתי לה שיש פיגוע בעמדה שיובל נמצא שם והוא לא עונה”, מספר מוטי.
“התקשרתי אליו, והוא לא ענה”, מספרת אילנית, “אז עברתי לוואטסאפ, וגם שם הוא לא עונה, שלחתי לו הודעה קולית: ‘יובלי שלי, תענה לי’, והוא לא ענה. התחלתי לדאוג. ידענו שיש שני הרוגים. אלה היו דקות איומות”.
זירת הפיגוע. צילום: ammar awad/רויטרס
מוטי התקשר לאחותו שגרה באפרת וביקש ממנה לבדוק, “היא עשתה לי בירור ואמרה לי שכבר מסרו הודעה למשפחות. אמרתי לה לא יכול להיות, כי לא סתם הוא לא עונה לי. התחלתי לבכות. נזכרתי שהיה טלפון ישן שלו בחדר, אז חיפשנו בטלפון הישן ופתאום ראיתי מספר של חופ”ל (חובש פלוגתי), וזה מישהו שצריך להיות שם. אמרתי לו, ‘אתה מכיר את יובל?’ הוא אמר לי, ‘כן’, אמרתי לו, ‘זה אבא של יובל, אתה רואה אותו?’ אמר לי, ‘אנחנו לא יודעים כלום’. אמרתי לו, ‘אתה תראה אותו, תגיד לו שיתקשר אליי’, אבל הבנתי הכול. חיכיתי לדפיקה בדלת”, הוא מספר. בשלב הזה אילנית פותחת את דלת הבית ומראה לו שאין אף אחד בדלת, אבל הוא המשיך לבכות, ואילנית הצטרפה אליו והחלה גם היא לבכות, ואז נשמעה הדפיקה בדלת שאחריה הם הצטרפו למשפחת השכול.
יובל מוריוסף הי"ד
“לא תוציאי אותי מאשקלון”
אילנית ומוטי גרים באשקלון כבר 26 שנים. אילנית, אשת חינוך, עובדת כבר שנים רבות בבית הספר נאות אשקלון, ומוטי הוא נהג מונית. היא במקור מתל אביב והוא מאופקים, הם הגיעו לאשקלון בעקבות סבתא שהתגוררה כאן. “יובל בכלל היה מת על אשקלון, תמיד אמר לי: ‘לא תוציאי אותי מפה’”, מספרת האם אילנית.
יובל למד בבית הספר היסודי בחב”ד ואחר כך בתיכון במקיף ב’. לאחר התיכון הוא נסע ללמוד בישיבה, אבל מהר מאוד רצה להתגייס, אבל למסלול דתי, וכך מצא עצמו בגדוד נצח יהודה.
אילנית, יובל ז"ל, מוטי ומיתר מוריוסף.ביום הגיוס
“אני ידעתי 24/7 איפה הוא נמצא”, מספר מוטי. “גם באמצע הלילה הוא היה מעדכן אותי, הוא היה מספר לי הכול. הדאגה היחידה שלנו אליו זו הייתה בדרך מהבסיס ובחזרה. בצבא הכול בסדר הוא מוגן בפעילות, מי חשב שיקרה לו משהו בזמן שהוא בפעילות. בכל מצב ידעתי איפה הוא. כמעט קבוע ביום חמישי אני בקשר איתו או שהוא בקשר איתי, כי הוא היה משתחרר הביתה לשבת. באותו בוקר התקשרתי אליו בשמונה וחצי, והוא אמר, ‘אני הייתי במשמרת עד 2 בלילה בעמדה ואמרתי למפקד שאני אשאר עוד משמרת כי יש מצב לא נעים ויש פה חיילים שלא יוצאים לשבת’. הוא היה יכול לקום בבוקר ולנסוע, אבל הוא נשאר לעוד משמרת משש ועד שלוש. הוא אמר לי, ‘אבא, תדע, אני עם כדור בקנה, כי יש התראות’. אמרתי לו, ‘רק תיזהר עם הכדור בקנה כי יש אזרחים וחיילים’. הוא אמר לי, ‘הכול בסדר, אני אסיים משמרת ואתקשר אליך’”.
התנדב לעוד משמרת כי יש חיילים שיוצאים לשבת. חיילים מאבטחים את זירת הפיגוע בצומת אסף. צילום: דו"צ
“הוא לא רצה לקבור אותנו”
את השיחה האחרונה שלה עם יובל ניהלה אילנית בלילה שלפני הפיגוע, “הוא אמר לי, ‘אימא, מה קורה? אני במשימה’, ושאלתי, ‘מתי אתה חוזר’, אז הוא אמר ‘לא ידוע’, וזה היה נשמע לי תמוה כי תמיד הוא ידע באיזה שעה הוא חוזר, הוא תמיד היה חוזר בשישי-שבת. אמרתי לו שיקליט ‘לילה טוב’ לליבת, והוא הקליט לה והשמעתי לה”, מספרת אילנית.
יובל מוריוסף עם אחותו הקטנה ליבת. צילום: באדיבות המשפחה
לפני למעלה מ-8 שנים במסגרת עבודתו, טיפס אותו צעיר על סולם משאית. לאחר שביצע את עבודתו, כשהחל לרדת בסולם שנמצא במשאית החליק, נפל ארצה מגובה רב ונחבל בכל חלקי גופו ובעיקר בגב התחתון. לאחר המקרה ובעקבות הכאבים מהם סבל, פנה העובד לטיפול רפואי. בבדיקות שעבר התברר כי מלבד החבלות הוא סובל משבר באחת מעצמות הגב התחתון.
בעקבות הפציעה הוא הושבת מעבודה במשך כשלושה חודשים. כשניסה לחזור לעבודה לא יכול היה לעבוד בעבודתו הקודמת בעקבות המגבלות הפיזיות, כמו גם בעבודות נוספות אותן ניסה לבצע, ושכרו נפגע משמעותית.
כאבי גב. אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב – INGIMAGE
לאחר המקרה פנה האיש למספר עורכי דין בעיר ואלו שמעוא את המקרה וייעצו לו כי אין לו כל סיכוי לקבל פיצוי כספי בנוסף למה שקיבל מהביטוח הלאומי ובעיקר לאור נסיבות קרות התאונה וסוגיית האחריות בגין התאונה.
לאחר מספר שנים, ושבועות בודדים לפני תום תקופת ההתיישנות, הוא החליט לנסות שוב את מזלו ופנה לעורך הדין איל כהן – ממשרד עורכי הדין כהן-קריסי המתמחים בדיני נזיקין – בכדי שאולי יצליחו בתקופה הקצרה להציל משהו שאולי מגיע לו. עו"ד כהן שמע את הסיפור והחליט להילחם עבור האיש. כשבוע לפני תום תקופת ההתיישנות הוגשה תביעת הנזיקין בעקבות התאונה.
"התאונה אירעה בשל רשלנותה הבלעדית של הנתבעת 2 (החברה בה עבד אותו צעיר) ו/או מי מטעמה ו/ עקב פזיזותה ו/או חוסר זהירותה" טען בכתב התביעה עו"ד כהן והוסיף "בין היתר, במעשים ובמחדלים לפיהן: הורתה לתובע לבצע עבודה מסוכנת ו/או לא סיפקה לתובע אמצעים בטיחותיים לצורך ירידה מן המשאית ו/או לא סיפקה לתובע אמצעי מיגון כלשהם".
אחרי עבודה קשה הגיע הזמן גם לקצור את הפירות. במשך שנה שלמה עבדו נערים בני קהילת יוצאי אתיופיה תושבי שאקלון קשה כדי לממן את טיסה לארץ בה נולדו הוריהם אתיופיה ולצאת למסע שורשים. כחלק מהעבודות, הם הקימו חממה רחוב מנדלי מוכר ספרים בשכונת שמשון, בנו אדניות מעץ, גידלו שתילים ומכרו אותם לקונים שהגיעו מכל רחבי הארץ.
החממה של מרכז נשר. צילום: עמותת פידל
כמו כן הפעילו בחממה בית קפה, קיימו שוק בימי שישי ואירועי שירה בציבור. העבודה הקשה השתלמה ובמוצאי השבת הקרובה הם יצאו למסע מרגש בעקבות השורשים ויכירו את המקום בהם נולדו הוריהם.
פרופ' אייזק מדבר. צילום: עמותת פידל
באירוע שהתקיים ביום שלישי הגיע סגן שגריר אתיופיה בישראל לביקור ייחודי במרכז של עמותת פידל כדי להיפגש עם בני הנוער לפני הטיסה. עוד נכחו באירוע מנכ"לית עמותת פידל, מיכל אברה סמואל, שגרירת ישראל באתיופיה לשעבר, הגב' בליינש זבדיה וכן כיבד בנוכחותו פרופסור אפרים אייצק מאוניברסיטת פרינסטון. הנערים הגיעו למפגש יחד עם הוריהם כדי לשמוע ולהתכונן למסע המיוחל.
כאבי כתפיים הם כאבים שכיחים, אשר פוגעים באיכות החיים שלנו. מפרק הכתף הוא הפעיל ביותר מבין המפרקים וגם בעל טווח התנועה הגדול ביותר. תנועתיות המפרק מוגבלת על ידי הרקמות הרכות, הרצועות, הגידים והשרירים. מבנה הכתף מורכב מאוד ולכן גם חשוף לפציעות רבות: פציעות מכניות, פציעות דלקתיות ומחלות למיניהן.
הפגיעות הנפוצות ביותר:
דלקת מפרקים ניוונית:
מתרחשת כאשר הסחוס בין עצמות הכתף מתנוון(עשויה לקרות גם אצל צעירים). הדלקת תופיע ככאב בעת הזזת המפרק, עשויה גם להישמע נקישה, שנובעת משפשוף העצמות ולעיתים עלולה גם להופיע נפיחות ואדמומיות באזור. הדלקת אף יכולה להגביל את התנועה במפרק. ברוב המקרים, רופא יאפשר לגשת לצילום רנטגן או MRI לאבחון הפגיעה, ובהתאם לזאת ימליץ על מנוחה, כדורים לכאבים, כדורים אנטי דלקתיים, תוספי תזונה, פיזיותרפיה, דיקור סיני ובמקרים חמורים ישקול אפשרות לניתוח.
"כאבי כתפיים הם כאבים שכיחים, אשר פוגעים באיכות החיים שלנו". רגינה פיינגרש
דלקת בבורסה/בורסיטיס:
הבורסה היא שק מלא נוזלים שמצויה במפרקים שונים בגוף וכמובן נמצאת גם במפרק הכתף. תפקידה למנוע חיכוך בין הגידים והרצועות, ובנוסף יוצרת הפרדה בין השרירים לבין העצמות. הגורמים לדלקת זו הם: עומס יתר, לחץ על האזור, מחלות זיהומיות או דלקות פרקים. הכאב יורגש בעת מתיחת הזרועות וללא טיפול הכאב יחמיר ויורגש גם בזמן מנוחה. סימנים נוספים העשויים להופיע: נפיחות/אדמומיות ומגע העור יהיה חם באזור הכואב. עם הופעת הכאב חשוב להימנע מפעילות יתר, להניח על המקום קרח ואם הכאב לא חולף בעצמו, כדאי לפנות לרופא לאבחון ולמתן טיפול מתאים. לפי הצורך יינתן טיפול בתרופות נוגדות דלקת/טיפול בקור או חום לפי התגובה הדלקתית ופיזיותרפיה.
דלקת גידים בכתף:
נגרמת עקב פעילות יתר של האזור בזמן תנועה שאינה טבעית לגוף. הדלקת בדרך כלל מתחילה באזור אחד, אך אם לא מטפלים בה בזמן עלולה להחמיר ולהוביל גם לקריעת גיד. הכאב מורגש לרוב בעת הרמת היד או בלילה כאשר היד ״נרדמת״. הטיפול הראשוני הניתן על ידי הרופא; קירור באמצעות קרח, מנוחה, תרופות אנטי דלקתיות. במידה ואין שיפור לאחר מספר שבועות מומלץ לבצע צילום או CT, להמשיך טיפול תרופתי ואולי גם להתחיל פיזיותרפיה.
עדי בריגה הי”ד נהרג במבצע צוק איתן כחייל מילואים, וכך ברגע אחד נגדעו חיים שלמים של אדם מלא בעשייה שכל חלומו היה להיות טבח. משפחה שלמה מצאה את עצמה מצטרפת למשפחה גדולה אחרת משפחת – השכול. כמה חודשים לאחר מותו נחשפתי למשפחתו המדהימה של עדי, וכך שנה אחר שנה אני מוצא את עצמי מזיז הכול כדי להיות שופט בתחרות בישול לזכרו. משנה לשנה נפתח לי ולעמיתיי חלון נוסף לדמותו של עדי.
עדי בריגה ז"ל. באדיבות המשפחה
המתנ"ס של המועצה האזורית חוף אשקלון הרים את הכפפה ומדי שנה מתחרים חיילים מהגדוד, תלמידים מבית הספר לבישול, נוער, משפחה וחברים של עדי. כולם מגיעים משעות הבוקר המוקדמות מלאים באנרגיה ורצון להנציח את עדי בדרך שהוא כל כך אהב, דרך הבישול.
התחרות מורכבת משתי מנות שאותן מכינות הנבחרות: אחת היא מנת הדגל, שהיא אחת מהמנות שעדי אהב להכין, ומנה שנייה היא מנה שיוצאת בהגרלה לכל נבחרת.
תחרות עדי שף. צילום: יאיר הרוש
מרגש לראות כמה אנשים מתגייסים למטרה כל כך מקודשת ובאיזה רצון ושמחה הם מגיעים חדורי מטרה.
בסופו של דבר זאת תחרות עם מקום ראשון ופרסים, אולם כל שנה יחד עם רמת הקולינריה שעולה, אני מרגיש שכולנו מנצחים.
תחרות עדי שף. צילום: יאיר הרוש
תודה רבה על הזכות להיות חלק בפרויקט ההנצחה הכל כך מיוחד הזה. תודה לעוסקים במלאכה: יוסי דהרי, דודי ה”מנוע” דנינו, עובדי המתנ"ס, מתמודדים וקהל שהגיע לשפוט, לקולגות המיוחדים שלי מאיה קליין ויוסי צרף, תודה על הזכות להיות לידכם. ומעל כולם תודה רבה למשפחה בריגה היקרה, שמתוך השכול הנורא מצאו את הדרך המדהימה הזאת להאיר את דרכו של עדי.
כולי תקווה שכולנו נדע ימים יפים וטובים יותר ויגיע השקט והשלום לנחלתנו.
פטריות צלויות לחומוס
חומרים:
סלסילת פטריות שמפיניון טריות
סלסילת פטריות פורטובלו טריות
1 בצל קצוץ
שמן זית להקפצה
פלפל שחור
מעט כורכום
1/2 כוס מים
אופן הכנה: במחבת בינונית וכבדה מטגנים את הבצל עד שהוא הופך שקוף. פורסים את הפטריות ומוסיפים למחבת. מתבלים בפלפל, כורכום. מטגנים הכול יחדיו במשך כ-10 דקות. מוסיפים מים למחבת, מערבבים ומבשלים דקה נוספת. טועמים ובמידת הצורך מוסיפים קצת מלח.
עשרת יקירי העיר שנבחרו קיבלו אמש בטקס חגיגי ומרגש, שנערך בהיכל התרבות אשקלון, את אות יקיר העיר. העשרה נבחרו ביולי האחרון, על ידי הוועדה לבחירת יקירי העיר בראשותו של פרופ' חיים יוספי.
תחילה עלתה חבורת הזמר המקומית 'חוף ימים' ושרה שיר ולאחר מכן פתח את הערב המנחה המקומי הוותיק יוסי טל שהנחה את הערב והזמין את חברי הוועדה לשולחנם, את יקירי העיר לשולחן שמנגד ואת ראש העיר תומר גלאם לברך את הזוכים ואת הקהל.
חבורת הזמר חוף ימים מבצעת שיר מול הקהל. צילום: סיוון מטודי
"זהו ערב מיוחד, בו יש לנו את הזכות להוקיר תודה לעשרת יקירי העיר. עשרה נשים וגברים, המהווים, כל אחת ואחד מהם, פיסה מרתקת ומיוחדת מהפסיפס האנושי של העיר. במשך עשרות שנים, הם פעלו ללא לאות, במסירות, ביושר ובאהבה אין קץ למען ייסודה של העיר, חיזוק המרקם הקהילתי שבה ולמען אחד היסודות העיקריים המנחים את העם היהודי לאורך הדורות – ערבות הדדית" אמר גלאם בנאומו והוסיף "כל אחת ואחד מכם עשה זאת שלא על מנת לקבל פרס, בהתמדה, בצניעות ועם חיוך רחב. במעשיכם ובפועלכם, אתם מייצגים את כל מה שטוב ויפה בחברה שלנו. אני מבטיח לכם שנעשה כל שביכולתנו, כרשות, כדי להמשיך ולהטמיע את מסורת הנתינה והעשייה שלכם בקרב הדורות הבאים".
תומר גלאם מברך את הזוכים. צילום: סיוון מטודי
כאמור זוכה אחד לא זכה לקבל את האות במו ידיו וגלאם התייחס גם אליו ואמר בצער: "הייתה לי מערכת יחסים טובה וארוכת שנים עם דוד אריאל, עוד מהימים שביקש שנמקם מחדש את האנדרטה להנצחת זכרם של הילדים בשואה. אי אפשר היה לסרב לו, ובאמת בתוך זמן קצר, ביצענו זאת" הוסיף גלאם "השמחה הגדולה שלו על המעשה הכל כך פשוט שלנו הייתה מרגשת. וזה מעיד עליו. זה מעיד על כמה היה אדם מיוחד, רגיש וצנוע. אין לי ספק שהאור שהפיץ דוד בחייו, ימשיך להאיר לנו את הדרך גם במותו, במטרה להנציח את המורשת החשובה שהותיר אחריו".
לאחר מכן נאם יו"ר הוועדה לבחירת יקירי העיר פרופ' יוספי. "כל אחד ואחת מכם הוא פנינה אשקלונית ייחודית אשר במשך שנות דור ויותר יגעה ועמלה לעשות את כל שיכולתה למען הזולת. בחרנו בכם מהתחומים השונים של חיינו בעיר הנפלאה הזו. החל מתחום הרפואה דרך החברה, החינוך, התורה, התרבות והדאגה לחלש" אמר יוספי והוסיף "אתם הייתם מאילו שהקנו לעיר אשקלון את אופייה והייתם לאש בלפיד הנושא את חייה ותרבותה של אשקלון. יישר כח לכולכם על העשייה המבורכת שמוכיחה כי מדינת ישראל לא נבנתה כדי לשרוד בה, אלא כדי להיות מקום שטוב לחיות בו".
פרופ חיים יוספי נואם ומברך את יקירי העיר בשם הוועדה. צילום: סיוון מטודי
לאחר מכן החל מעמד הענקת האותות. טרם עלייתו של כל זוכה הוקרן סרטון קצר, המתאר את פועלו באשקלון לאורך השנים. תשעה מיקירי העיר עלו בזה אחר זה לבמה: מוטי אלבר, יהושוע באבאי, הדסה גוראל, ד"ר תמר הנר, פרופ' בוריס יופה, עזרא ינוב, אריה פיינשטיין, גילה פרי ודוד רוזנר, וקיבלו את האות, תעודת הוקרה וזר פרחים. הענקת האותות נפתחה בענקת האות ליקיר העיר הראשון, דוד אריאל ז"ל שנפטר לפני חמישה חודשים מבלי שהספיק לקבל את הפרס, בנו אייל אריאל עלה לבמה וקיבל את הפרס בשמו.
טקס הענקת אות יקירי העיר בהיכל התרבות. צילום: סיוון מטודי
יקירי העיר ניגשו כשהוקרא שמם לאחר הסרטון, לשולחן ראש העיר וחברי הוועדה לחץ את ידיהם וקיבל את האות וזר פרחים. רוב יקירי העיר זכו גם לזרי פרחים מבני משפחותיהם שעלו מיד לבמה והעניקו להם את הזרים.
חברי הוועדה לבחירת יקירי העיר שגם העניקו את האות השנה הם: סגנית ראש העיר, מיריי אלטיט, המשנה לראש העיר, משה אטיאס, עו"ד אבי קריסי, הילה רווח, גלית כהן, שלמה כהן ומשקיף הוועדה, רו"ח אריאל גמליאל.
יעקב כבר 17 שנה במצרים, בניו מסודרים בארץ גושן, הוא חש שימיו קרבים למות ומבקש מיוסף להביא את שני נכדיו, בני יוסף, אליו. יעקב הנרגש מעניק ברכות לבני יוסף, אבל הוא עושה איקס (משכל ידיו) ומניח את הימנית האיכותית על ראש הקטן ודווקא את השמאלית, הפחות נחשבת, על ראש הבכור.
יוסף הנדהם מנסה להזיז לו את הידיים ואומר לו: “כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו”, ויעקב מסרב, ורומז שהוא יודע את העתיד – שאפרים יהיה איכותי מאחיו הבכור. לא פעם בפרשות השבוע שלנו סיפרנו על קנאה ושנאה בין אחים, והנה כאן מנשה “שנדחק הצידה” אוהב את אחיו ולא מקנא בו (לא מובן מאליו).
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
אני מבקש להתמקד כרגע ביעקב אבינו: רוחו ומנהיגותו הנפלאה של יעקב והעדפת צעיר על בכור הופיעו בפרשות הקודמות כאשר יהודה בנו הרביעי הועדף (בצדק) כמנהיג על פני ראובן הבכור. ראיית העתיד הזו של יעקב מדהימה.
מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל משתמש בדוגמה זו להתוויית חלק מעקרונות המנהיגות: “ליכולת לבחור אנשים מתאימים, להציבם בתפקידים הנכונים, משמעות מכרעת להצלחת ארגונים, צבאות, חברות וכיוצא בזאת. זהו מבחן עליון למנהיג הנדרש לזהות את פוטנציאל התכונות והיכולות של אדם בטרם הוא מטיל אותו לעשייה בתפקיד או בסביבה שלא התנסה בם. סוגיה זו נכונה שבעתיים כאשר נדרש יורש העתיד להנהיג בעצמו”.
יעקב אבינו מיישם את עקרון היסוד של המנהיגות – בחירה איכותית. יעקב מעדיף איכות על פני בכירות: “וישם את אפרים לפני מנשה”, והאלוף אשל הוסיף, “בחיל האוויר שלנו אנו נוהגים בדיוק כך. עקב מאפייני פעילות ייחודיים לא נדיר לראות טייס בדרגת סרן מפקד בטיסה על טייס בדרגת סגן אלוף. ביצוע המשימה מחייב להעדיף את המתאים והאיכותי מקצועית אף שהוא זוטר בדרגתו".
ולא רק בחיל האוויר. לא פעם מש”ק במודיעין מפקד על קצינים כי האיכות והמקצועיות באים לפני הדרגות. האיכות היא בכירה, ובחירה היא העיקר, היא המפתח להצלחת מבצע, פרויקט או ארגון. לפיכך פרשת השבוע מלמדת אותנו שבכל מצב נדרוש ונקדש איכות! איכות תוביל למצוינות, והיא תגיע רק כשיש אנשים איכותיים במערכת.
ומכאן לביקורת קלה על יעקב: בפרשה זו יעקב מברך את בניו, מכתיר את בנו יהודה כמנהיג האמיתי, משבח בנים נוספים ובשלושה בנים נוזף.
לטעמי, פה טעה יעקב אבינו ומיד נסביר למה:
יעקב, שלא שמענו אותו אומר מילה לראובן בכורו ששכב עם בלהה פילגשו, ושנכשל באתגרי המנהיגות פעם אחר פעם, נוזף בו מול אחיו: “פַּחַז כַּמַּיִם” ו”חִלַּלְתָּ יְצוּעִי!" יעקב מכריז: בכורי ראובן לא ראוי לבכורה. נקודה!
יעקב, ששתק כאשר רצחו שמעון ולוי יושבי עיר שלמה במרמה ואף התעללו בבהמות, אינו חוסך שבטו עתה מהם. הוא מכריז: אני בוש בכם “בסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי”. אינני רוצה גם בעתיד להיות חלק מחבורת האלימים הזאת. וזאת למה? כי “כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם”.
לפני שבועיים יצר צעיר תושב אשקלון קשר עם צעיר אחר תושב העיר וביקש להיפגש עמו. הנושא: מאבק על ליבה של צעירה תושבת העיר. לאחר מספר שיחות טלפון בין השניים, שם קבעו להיפגש ליד ביתו של הראשון.
בין השניים התגלע כאמור ויכוח שנסוב על ליבה של הבחורה ובשלב מסוים שלף אחד הצעירים סכין מכיס מכנסיו ודקר באמצעותו את זולתו בגבו. לנדקר נדרמה חבלה ממשית שהצריכה טיפול רפואי ותפרים.
דקירה. אילוסטרציה: אלירם משה
חברו פינה אותו לחדר המיון בברזילי שם קיבל טיפול רפואי. בשל הפציעה הוזעקה המשטרה והצעיר ומסר לשוטרים כי נחבל כתוצאה ממוט ברזל בו נתקל.
חקירת האירוע ולאחר תשאול מעמיק שערכו חוקרי מחלק התשאול בתחנת המשטרה באשקלון, העלתה כי בניגוד לטענתו הראשונית מדובר באירוע פלילי. הדוקר נעצר לחקירה שבהמשכה ולאחר שמעצרו הוארך. חוקרי המשטרה גיבשו תשתית ראייתית נגדו ולפני שבוע הוגש נגדו כאמור כתב אישום על ידי התביעה המשטרתית.
