בשעת בוקר עמוסה השבוע, בעומדי בפקק המשתרך לאורך שדרות ירושלים, הבחנתי בשריד ישן של ילדות. אולי זה מעליב לכנות כך את קו הרקיע שלנו, אבל כך נראה בעיניי מגדל המים של שכונת אפרידר. ככל שהתנועה האטה והצפצופים גברו, נזכרתי אי שם בראשית שנות ה-90, כשעוד יכולנו לטפס לראש מגדל המים ולהביט אל האופק הפתוח. ממערב אפשר היה לראות את הים האינסופי, וממזרח השתרעו שדות ופרדסי תפוזים שפילחנו בטיולי שבת. מבט צפונה דילג מעל שכונת ברנע הקטנה שנמתחה מרחוב הבנים ועד רחוב אריה בן אליעזר. משם והלאה כבר לא היו בניינים אלא דיונת חול מפוארת שהייתה “שמורת הטבע” המקומית שלנו.
מגדל המים באפרידר. צילום: Rolad20 באדיבות ויקיפדיה
הטיפוס לראש המגדל היה אסור, אבל גחמת תלמידי כיתה ד’ לא עצרה בעדנו. בשקט בשקט טיפסנו עד למעלה בלי להוציא הגה כדי שההד לא יסגיר אותנו. אז לא הייתה כאן תנועה ערה שכזו, לא כיכרות ובטח לא צפירות כלי הרכב, רק ציוץ הציפורים ומבט אל המרחבים הפתוחים שמקיפים אותנו. מראש המגדל הרגשתי אז שאני עומדת על גג העיר. מאז עברו יותר מ-20 שנה, ואשקלון לבשה הרבה רחובות, כיכרות, בניינים וגגות.
עינב קורן
אמנם אני נשמעת קצת כמו שיר של אהוד בנאי, אבל פרץ הנוסטלגיה הדהד אצלי אפילו יותר כשנתבשרנו השבוע שהסכם הגג הפך לתכנית מגה-עיר. למען האמת, כששמעתי לראשונה את הביטוי “הסכם גג”, שיערתי שמדובר בתכנית הבראה לעיר או לכל הפחות תכנית אסטרטגית לקידום תעסוקה ורווחת התושבים. הרי מי צריך גג אם לא אנחנו, שבחרנו לבנות כאן את ביתנו? אז לא! הסכם גג בשורה התחתונה הוא הסכם להמרצת הבנייה שנחתם בין הרשות המקומית למדינת ישראל על משרדי הממשלה השונים, כמו משרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר. מינוף הבנייה של עשרות אלפי יחידות דיור יכפיל את כמות התושבים באשקלון לכ-308 אלף.
תכנית המגה לאשקלון עד שנת 2035 נראית על פניה בשורה חשובה לעיר בשל ההשקעה בתשתיות, כמו צירי תחבורה חדשים, שבילי אופניים, שתי תחנות רכבת שיבנו בתוך העיר ועוד. אז למה אני חוששת כל כך? בעיקר בגלל שתנאי ההסכם הזה אבודים מראש.
למה הדבר דומה, לכיתת גן או בית ספר שתשודרג בשעות העשרה, שיטות הוראה חדשניות וציוד חדיש וטכנולוגי בחדר הלימוד ובחצר, וכל זה בתנאי שהכיתה תכיל 40 תלמידים ויותר – “מגה כיתה”! אבל האם אתגרי כמות ואיכות נלקחו בחשבון? האם התשתיות החדישות ביותר יכולות לתת מענה אמיתי לכמות רבה של תלמידים בשטח המוגבל וביחידת זמן השיעור? שיפור התשתיות הוא רק משתנה אחד במשוואה לקידום הצלחה. אחרי הכול, שעות השיא בבוקר ואחר הצהריים בכבישים יישארו בעינן, כי זה טווח יום הלימודים והעבודה של רוב הציבור. אז אמנם יתווסף נתיב נסיעה או יתוגברו קווי אוטובוס זמינים, אבל כמות התושבים תוכפל!!!
מה לגבי חניות במרכזי הקניות והתרבות, שגם ככה עמוסות לאין שיעור כרגע? מה לגבי פארקים וריאות ירוקות? האם לא ראוי לשדרג את השכונות הוותיקות בטרם ייבנו חדשות? האם בנייה חדשה והגדלת כמות התושבים לא תייצר עול משמעותי מבחינת מיסוי בשל תחזוקה רבה? האם לא כדאי להשקיע את השטחים שהוקצו לבנייה עבור מרחבי תעסוקה איכותית שחסרה כאן כל כך מאשר להגדיל את התחרות על מעט המשרות והתקנים בעיר?
נשמע מבטיח להיקרא “מגה עיר”, מבטיח אבל מפחיד, כי בסופו של דבר נדמה לי שלא הבינו אותנו כראוי. זה לא שאנחנו רוצים להפוך להיות עיר-מרכז, אנחנו פשוט רוצים לקבל הזדמנויות שוות בדיוק כמו תושבי המרכז בתחומי תרבות, חינוך, השכלה גבוהה ותעסוקה. סלחו לי מראש על הספקנות, אבל יש לי תחושה שגם אם אשקלון תגדל להיות כרך, לא יהא דינה כדין תל אביב בעתות חירום ביטחוני. אנחנו זקוקים ע-כ-ש-י-ו (בכמות התושבים הנוכחית) למענה ברמת התשתיות בכל התחומים.
קל להתרפק על העבר, לעשות אידיאליזציה ולהתגעגע. איני מבקשת לחזור אחורה לאשקלון של לפני שלושה עשורים, אנחנו כבר לא שם, ושינוי הוא חלק משמעותי מחיינו. מגדל המים הוא סמל לקילומטרים שצברנו כעיר וכקהילה, בטוב וברע.
בעודי מהרהרת על שהיה ושיהיה בעוד 16 שנים מהיום (2035, כך אומרים), שמעתי בחדשות על מותה בטרם עת של רונה רמון ז”ל.
רונה רמון. באדיבות קרן רמון
התלבטתי רבות אם לכתוב עליה את הטור השבוע, כי בדיוק כמו כולכם חשתי לא פחות מתחושת צער ואובדן אישי. רונה רמון היא עבורנו סמל, מגדל מים. הסיפור המשפחתי שלה שובר את הלב, ובימים האחרונים קראתי כל כתבה עליה וצפיתי בכל הראיונות, הרצאות והנאומים שלה. הרגשתי שזה המעט שאוכל לעשות כדי להכיר אותה ולהוקיר אותה. ככל שקראתי עליה וגם על בחירתה שלא להיקבר כדי לא לצער את ילדיה, הבנתי שהיא לא הייתה האֵבֶל שלה. היא הייתה הרבה מעבר לו, הייתה בה חדוות חיים וחיוניות שאין להרבה אנשים שלא חוו רבע ממה שהיא עברה. אני מאמינה שהיא הייתה רוצה שיזכרו אותה בתרומתה לחיים, והשפעתה מעוררת ההשראה על אחרים. היא לא הייתה איוב, אלא מגדל מים שהכיל בצד הגעגוע והכאב גם את החיים במלואם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אסיים בציטוט של רונה רמון מתוך ריאיון עמה שפורסם במוסף סופשבוע של עיתון "מעריב" לפני שבע שנים, והוא רלבנטי בעיניי לכולנו בכל תחום ושלב בחיים, ברמה האישית ואפילו ברמה העירונית: “יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות”. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים!
