נינה פינטו-אבקסיס. צילום: דוד שאשה
זיכרון ילדות ראשון מתקבע בתודעתנו. מאיזה גיל זוכרים? האם הזיכרון תלוי בסיפור שסיפרו לנו הורינו? שראינו בתמונות? אולי בהשלמות של פערים על פי ניסיון חיינו. במה תלוי הזיכרון ואילו חוויות אנחנו זוכרים יותר מאשר אחרות? נדמה לי שאת הזיכרון החי מנווטים בעיקר בחושים. טעמה של עוגה ריחנית או מרק חם של אימא צרובות אצלנו בזיכרון. גם מוזיקה ששמענו עם חברים מעלה זיכרונות יפים, מגע יד או מישוש של מרקם שלא הכרנו וגם נוף מרהיב או אנשים שהם יפים בעינינו חקוקים בתודעתנו יותר מאחרים.
זיכרון הילדות הראשון שלי נטוע בשכונת עתיקות ג’ באשקלון בקומה האחרונה של בניין רעוע, כבר אז לפני 45 שנה. התערבבו בסיפור הזה דליקה ואש שפרצו לבניין, להבות ועוגה ופלפלים בתנור של אימא, מגע ידה של סבתא וקולות האנשים הצועקים אל שתיהן, "תזרקו את הילדה, תזרקו את הילדה, אנחנו נתפוס". מכבי האש מתמהמהים להגיע, ואימא עוטפת אותי בשמיכה, ואני רק בת שלוש וחצי, מתלבטת בשניות של חיים ומוות אם לזרוק אותי, את בתה בכורתה. לשונות האש כבר מלחכות את קומת הבניין ואימא אוחזת בי, לא מרפה. הנה מגיעים כוחות מכבי האש ומשתלטים על סופת האש שפרצה בבניין שכבליו חשופים.
"אימא שלי לא זרקה! אימא שלי לא זרקה!" אני אומרת לעצמי לא פעם במהלך תחנות החיים. גורל, אהבה, אינסטינקט, חיבור שהוא בל ייפרד והיכולת שלא להיכנע לדעת הכלל, לקולות הקהל הצועק, "משוגעת, תזרקי, את תאבדי את הילדה". היכולת לעמוד בפרץ. שיעור ראשון באהבת אם שקיבלתי תחת מחול אש שכלא אותנו בדירת בניין קטנה, פרוצה לרוח, כשמסביבנו אין ספור בובות צמר צבעוניות שסרגו לי הסבתות והדודות. כולם כולם חלק מרקמת חיי ומהחוויות הטוות את סיפור חיי, החוויות שנצרבות בזיכרון ומעצבות את מי שאנחנו.
חוויות כמו נשיקה ראשונה, מורה שאכזבה, התעמרות בצבא, קשיי פריון, נישואין ורווקות, חלומות של אימא, אהבות כוזבות וגם ניצחונות קטנים של רוח האדם מרכיבות את ספרי "סיפורים אינטימיים" שעלה כהצגה בתיאטרון הבימה. ביום שלישי הקרוב ה-25.12 תעלה ההצגה המשלבת שירים מתרבות הוריי שבמרוקו הספרדית במדיה-טק באשקלון, מרחק כמה רחובות מן המקום שבו התרחש הסיפור הזה, אש בבית, שהפר את השלווה הבטוחה, המחממת והסגורה.
הבניין בעתיקות ג'. צילום אייל בן יעיש
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
את נינה מגלמות שתי השחקנית האדירות נילי צרויה ומיכל ויינברג, ועל המוזיקה אבי בנימין, שמלהטט בקסם מזיכרון לזיכרון באמצעות הצלילים, וגם אני אהיה שם במילות הסיום על זיכרון של אז ועל חשיבות חיי הרגע של עכשיו.
