"אני דוגמה לזה שאם הולכים עם החלום עד הסוף - מצליחים". היזיקיאס. צילום: נחשון ארי קפלן
"אני דוגמה לזה שאם הולכים עם החלום עד הסוף - מצליחים". היזיקיאס. צילום: נחשון ארי קפלן

מהמוסד הסגור לעולם הקולנוע: הסיפור המופלא של צביקה היזיקיאס

הוא נולד בגונדר, גדל באשקלון, התבגר במוסד לעבריינים בירושלים ועכשיו הוא מככב בסרט הקולנוע “ליידי טיטי” בתור אישה. הכירו את הרקדן והשחקן צביקה היזיקיאס, שלא רוצה שתקטלגו אותו בתור “האתיופי הראשון ש...” כי מבחינתו “זה שאני אתיופי זה ממש לא מעניין”, הוא אומר

11.1.19 14:58

שנת 2019 החלה עבור השחקן צביקה היזיקיאס בסערה גדולה. לפני שבועיים נערכה הפרמיירה של הסרט "ליידי טיטי שרה בלוז", שבו הוא משחק תפקיד ראשי. שבועיים חלפו והיזיקיאס עדיין מתקשה להתרגל לכל הבאז שנוצר סביבו. “היה מדהים ואני עדיין בהלם. לא יודע איך לאכול את זה”, הוא אומר. “כאמן אני מאוד טוטאלי. כשאני עושה תפקיד, אני עושה אותה ממקום אמנותי ולא חושב על האפקט שזה ייצור הלאה. אני המום מכל השיח שנוצר סביב הסרט, מהתגובות והדיבורים ברשתות החברתיות. עבדנו עליו מאוד קשה, לא רק השחקנים. צוות שלם עמל בשביל שהדבר הזה יעבוד כמו שצריך. זה סרט בועט, נוגע ומצחיק, והקהל מצביע ברגליים. עפים עליו וזה כיף אדיר ותחושה מדהימה”.

הסרט צולם לפני כשנה וחצי במשך כחודש, קדמו אליו הכנות רבות שעשה היזיקיאס בעצמו, כדי ללמוד את המניירות הנשיות ולהיכנס לדמותה של ליידי טיטי שאותה הוא מגלם. “אני משחק בחור בשם רוקו, אמן כושל שמנצל את הסובבים אותו כדי להצליח ומסתבך עם השוק האפור”, הוא מספר על הדמות, “כדי לשמור על החיים שלו הוא נאלץ לברוח לבית של אימא שלו, אבל אז עולים על עקבותיו ואין לו ברירה אלא להתחפש לאישה”.

כאישה מוצאת ליידי טיטי פרנסה כעובדת ניקיון במתנ”ס, מתחברת לנשות הקהילה האתיופית, עוברת תהליך ונלחמת על מקומה.

"אין לו ברירה אלא להתחפש לאישה". צביקה בתפקידו כטיטי. צילום: נחשון ארי קפלן

"אין לו ברירה אלא להתחפש לאישה". צביקה בתפקידו כטיטי. צילום: נחשון ארי קפלן

הדברים מוצגים אמנם בצורה קומית אבל נוגעים במצבים רגישים ובמעמדן של בנות הקהילה. “זה להציף את הקושי, אבל לצחוק עליו. זה לא סוד שבקרב הדור הוותיק של הקהילה מעמד הנשים לא שווה לזה של הגברים. התפיסה היא פרימיטיבית, המילה הראשונה והאחרונה היא של הגבר. האישה מקומה במטבח, היא שקופה ולא נספרת. טיטי דורשת שוויון, מסגלת לעצמה חוצפה ודורשת שיראו אותה, שיסתכלו עליה כעל שווה בין שווים. מעבר לזה שיש כאן גם שיח על טרנסג’נדרים מעצם היותה של טיטי גבר, במטרה להציג אותם כחלק לגיטימי ושווה זכויות בחברה, כמשהו מקובל ולא חריג. זה סרט על העצמה נשית ושוויון זכויות בחברה”.

"יש כאן גם שיח על טרנסג'נדרים מעצם היותה גבר". מתוך הסרט. צילום: נחשון ארי קפלן

זה משהו שאתה מזדהה איתו?
“בוודאי. אני חושב שזה משהו שכל אחד צריך להזדהות איתו. אני מאמין בשוויון מוחלט ומלא בין כולם, לאו דווקא בדברים שנוגעים לעדה. שוביניזם לא מדבר אליי ואין מקום לאפליה על בסיס שום רקע. אני לא בטענות כלפי הדור הישן של הקהילה, הם באו ממנטליות אחרת וככה הם גדלו וחונכו”.

היום זה אחרת?
“בקרב הצעירים של הקהילה זה בוודאי אחרת. אבל אני רואה שינוי בתפיסה גם אצל המבוגרים. עם השנים הם הבינו שמדובר במנטליות אחרת, וזה בהחלט משפיע על כולם לטובה מהבחינה הזאת”.

ההסתבכות עם החוק

היזיקיאס בן ה-36, נשוי לירוס ואב לרומא בת ה-3 ולני בן השנה, גדל באשקלון וגר היום בפתח תקווה. הוא עלה ארצה ב"מבצע משה" מגונדר שבאתיופיה כשהיה בן פחות משנתיים. את המסע לארץ הקודש הם החלו כמשפחה, זוג הורים וארבעה ילדים, כשהוא הקטן שבהם. בדרך נפטרה אימו. הם הגיעו היישר לאשקלון והשתכנו בשכונת שמשון בעיר.

בתוך זמן קצר הכיר אביו את מי שהפכה לאשתו השנייה, ולשניים נולדו שישה ילדים נוספים. “אימא שלי הביולוגית נפטרה כשהייתי צעיר מאוד. למעשה, אני לא זוכר ממנה שום דבר. מי שגידלה אותי הייתה אשתו של אבי, שהיא אימי לכל דבר ועניין. היא גידלה אותי בדיוק כמו את שאר אחיי, ולא הרגשתי מחסור באימא”.

הילדות כילד עולה מאתיופיה בשכונה קשה לא הייתה פשוטה עבורו. “חיינו בסוג של גטו, אין מילה אחרת לתאר את זה. לא יכול לצאת מזה משהו טוב”, הוא נזכר, “זו שכונה לא מזהירה, בלשון המעטה, אזור מאוד בעייתי לגדול בו”.

עולים מאתיופיה בשנות ה-80 באשקלון. צילום: לע"מ

כבר מגיל צעיר התחיל להסתבך עם החוק עד שכשהיה בן 10 בלבד הוצא מביתו ומחסות הוריו בצו בית משפט והועבר למעון רעות בירושלים. “לא היה אירוע ספציפי שהוביל לכך. זאת הייתה התנהגות עקבית בעייתית, שכללה הסתבכות עם החוק, אלימות, ניצול, משפחות פשע וסמים. זה מה שראיתי באזור שגדלתי בו, לזה נחשפתי מגיל צעיר מאוד וגדלתי לתוך המציאות הזאת. כשאתה גדל בסביבה כזאת אתה מרגיש שאין לך עתיד, ככה ייראו החיים שלך. שוטרים היו בשכונה באופן קבוע, והיו מצבים שגם עצרו אותנו על כלום. ידעתי לזהות בילוש מגיל צעיר, זאת תמיד הייתה אווירה של מתח באוויר. ידעתי שלא משנה מה אני אעשה, יסתכלו עליי באור שלילי. למזלי, הייתי גם ילדן חייכן וכובש, החיוך לא ירד לי מהפנים גם כשהסתבכתי. לא עשיתי את זה מתוך מקום מודע, רק בדיעבד הבנתי שזה פעל לטובתי. עד היום אני בן אדם שמחייך כל הזמן”.

הוא עבר למעון לנוער בסיכון, ושם היה ארבע שנים. “זה מקום שמגיעים אליו ילדים מכל הארץ, כל אחד והתיק שהוא סוחב איתו. היו רגעים מאוד קשים, אבל היו גם רגעים מדהימים ומעצימים, שבהם למדתי הרבה על עצמי ועל הכוחות שיש בי. היינו תחת השגחה של מדריכים 24/7, זה לא פיקניק”.

“הריקוד פתח לי דלת”

בתוך זמן קצר הבין היזיקיאס שבתום הפרק הזה של חייו עומדות לפניו שתי אפשרויות: או שהוא ממשיך משם למוסד סגור נוסף לנערים עבריינים או שהוא מתחיל הליך של שיקום שבסופו ייצא לדרך חדשה. אז גם נחשף לראשונה למחול. זה היה גם, כנראה, מה שהציל אותו בסופו של דבר. “באתי בכלל מתחום הכדורגל, ופתאום נחשפתי לריקוד ומאוד התחברתי. הריקוד פתח לי דלת. לראשונה בחיים שלי ראיתי דלת שנפתחת, וממנה יוצא זרנוק אדיר של אור. קיבלתי כלים, הבנתי שאני רוצה דרך אחרת בחיים שלי. הבנתי שזה הרגע שלי להחליט אם אני ממשיך בדרך שבה הלכתי או מתקדם לחיים נורמטיביים ואחרים. זיהיתי את ההזדמנות הזאת, נאחזתי בה בכל הכוח והלכתי איתה עד הסוף. קיבלתי את כל הכלים שיעזרו לי להתיישר, נרגעתי, הפסקתי עם האלימות, הגניבות ועם כל ההתנהגות העבריינית. הבנתי שכל אלה שירתו אותי בשכונה כדי לשרוד, אבל אני כבר לא שם ואני כבר לא צריך את זה”.

צביקה היזיקיאס. צילום: נחשון ארי קפלן

מתוך הסרט "ליידי טיטי". צילום: נחשון ארי קפלן

במקביל המשיך להשקיע את כל כולו בריקוד, שחשף אותו לקהילה אחרת וחברה שמתנהלת בצורה שונה מזו שהוא הכיר. “זה היה ממש כמו לצאת מהג’ונגל לציוויליזציה, למקום אחר וקסום ונשביתי בקסם הזה. זה היה סוג של ‘ברומא התנהג כרומאי’, אז סיגלתי לעצמי דפוסי התנהגות אחרים וסגנון אחר כדי להתאים, להשתלב ולהיות חלק”.

בתום ארבע שנים הוא הועבר למסגרת המכונה "משפחתון" במבשרת ציון – זוג הורים שמגדלים כ-10 בני נוער בתוך בית שבו לכל ילד חדר משלו, חופשיות ופרטיות. “זה היה עדיין תחת השגחה, אבל הרבה פחות נוקשה ויותר פתוח. הם אנשים מדהימים”.

“לבשתי טייץ, וזה היה הזוי”

הוא החל ללמוד בתיכון האקדמיה למחול ומוזיקה בירושלים, ושם נחשף גם לבלט. “רקדתי ג’ז, והמורה המדהים שלי, אורן מנצורה, שעד היום אנחנו בקשר, זיהה את הפוטנציאל והמליץ לי על האקדמיה והתקבלתי. חלק מהלימודים כללו גם בלט. בגלל שבאתי עם פער גדול מאוד, בכיתה י’ למדתי עם כיתות ז’ וח’. בפעם הראשון שלבשתי טייץ זה היה הזוי, התנועות העדינות האלה היו לי מאוד זרות ולא היה פשוט. אבל הבנתי שזה מה שצריך, וזהו, אני עושה את זה”.

בתוך זמן קצר הוא כבר גישר על כל הפערים ואף התחיל לבלוט ולהוביל. בסוף התיכון טס לסאמר סקול בניו יורק וגם שם רקד והתפתח. לצבא התגייס כרקדן מצטיין, מה שאפשר לו לשלב את השירות הצבאי עם קריירת המחול. בתום השירות הצבאי חבר שעוסק גם הוא במחול המליץ לו לנסות את מזלו ולהתקבל ללהקת "בת שבע". “למרות שלא חשבתי על זה עד אז, פתאום נדלקתי עם הרעיון. הגעתי בפעם הראשונה לאודישנים ולא התקבלתי. זה הטריף אותי ולא ויתרתי. התעקשתי לעשות אודישן שני, ואז התקבלתי. שלוש וחצי שנים הייתי ב'בת שבע', וזו הייתה חוויה יוצאת דופן. בכלל לעבוד עם אוהד נהרין זו מתנה. היום אני גם יודע שמסתכלים עליי אחרת בזכות הדבר הזה. אז לא הבנתי את הגודל של זה ואת העובדה שמדובר בהישג מדהים”.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשקלון? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באייפון


היזיקיאס היה גם הרקדן האתיופי הראשון ב"בת שבע". “עד כמה שידוע לי עד כה גם האחרון. הייתי שמח מאוד אם היו עוד”, הוא אומר. יחד עם זאת ההגדרה של "האתיופי הראשון" אינה נוחה לו, לא כשמדברים עליו ולא כשמדברים על בני העדה שהגיעו להישגים משמעותיים אחרים, זאת בעיקר בהתייחסו לשיח שהיה בשבוע האחרון סביב הטייס האתיופי הראשון בצה”ל. “התפיסה הזאת מעוותת קצת בעיניי”, הוא אומר, “יש כאן בן אדם שעבד קשה והשיג את מה שהוא שאף אליו, וזהו, זה רק זה. זה סיפור שאמור לגעת ולהשפיע על בני נוער אחרים שחולמים להצליח בחיים ולהגיע רחוק. וזה ממש לא משנה אם הם אתיופים או מכל עדה אחרת. זה אמור לגעת בכולם, בכל אחד שרוצה להגיע למקום מסוים ולהגשים חלום. אני בטוח שהוא לא חשב להיות ‘הנווט האתיופי הראשון’, הטייטל הזה לא העסיק אותו. הוא בחר בדרך שלו, נלחם והשיג. זה מדהים ומקסים ואפשר רק ללמוד מהדרך שלו. אבל זה לא שונה מאף אחד אחר. אני אף פעם לא הגדרתי את עצמי כ'רקדן האתיופי הראשון’, זה לא מעניין. אני עושה אמנות, נלחם בכל הכוח. וזהו, זה שאני אתיופי זה ממש לא מעניין. אני כן מקווה שסיפורי ההצלחה האלה עושים למישהו משהו, ואם זה יגרום אפילו לנער אחד, כל נער ולא נער אתיופי דווקא, להאמין בעצמו ולהבין שיש גם דרך אחרת ואפשר להגשים חלומות, אני את שלי עשיתי”.

“אוהב להגיע לשכונה”

הוא המשיך ליצור ולהתפתח. עבד שלוש שנים עם הרקדנית וחוקרת המחול רות אשל, אשר הקימה בחיפה את להקת "ביתא", הפועלת משנת 2005 ועד היום במתנ”ס נווה יוסף בחיפה, בלב שכונה של קהילת יוצאי אתיופיה. “עד שאני הגעתי הם עסקו יותר במחול האתיופי, אני רציתי לחשוף אותם לדברים עכשוויים יותר. זאת הייתה תקופה מעניינת ומאוד מלמדת. במהלכה הפסקתי להיות רקדן ביד היוצר והתחלתי להיות אני זה שיוצר”.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

בסיומה של התקופה הזאת הוא חזר למרכז הארץ והתחיל ללמוד גם תיאטרון. היום הוא משלב את שני התחומים הללו בהצלחה רבה. “אני מלמד מחול במספר מרכזים ברחבי הארץ, רוקד במכון שלם בירושלים ומשחק בתיאטרון ‘הולגאב’ של בית הקונפדרציה”.

לאשקלון הוא עדיין מגיע כדי לבקר את הוריו. “ההורים עדיין גרים בשכונה בה גדלתי ואני אוהב להגיע לשם. יש בה עדיין את האווירה של החמימות והביחד של פעם ואנשים מאוד טובים”.

"אף פעם לא הגדרתי את עצמי כ'רקדן האתיופי הראשון', זה לא מעניין". היזיקיאס. צילום: נחשון ארי קפלן

"אף פעם לא הגדרתי את עצמי כ'רקדן האתיופי הראשון', זה לא מעניין". היזיקיאס. צילום: נחשון ארי קפלן

איך אתה רואה את הילדים ובני הנוער שגדלים בשכונה היום?
“אני חושב שהיום אפילו יותר קשה להם. הם חיים בעולם מטורף, אנחנו הכרנו משהו אחר לגמרי. למרות שהסתבכנו, תמיד נשאר בנו הכבוד למבוגרים, היום אני חושב שהם איבדו גם את זה. הם לא דופקים חשבון לאף אחד והולכים לגמרי לאיבוד”.

עדיין יותר קשה לבני הקהילה?
“אני חושב שכן. ראיתי לא מזמן איזה מחקר לפיו כ-40 אחוז מבני הנוער של הקהילה נמצאים בכל מיני מוסדות כאלה ואחרים. זה מה שהכרתי פעם, וזאת התמונה גם היום. זה לא מפתיע אותי ולצערי מערכת אכיפת החוק גם באיזשהו אופן מובילה אותם להסתבך ומקשה עליהם. זאת קהילה שעדיין אין לה מספיק גב. יחד עם זאת, אני חייב להגיד שהיום יש יותר מודעות, היום כבר לא שותקים יותר, מציפים ומדברים ויש גם נכונות לעזור”.

אברה מנגיסטו

"אם הוא לא היה אתיופי, ההתנהלות הייתה אחרת". אברה מנגיסטו

אתה חושב שהחוסר "גב" הזה בא לידי ביטוי גם בפרשה של אברה מנגיסטו?
“אברה מנגיסטו זה סיפור עצוב מאוד, שממחיש לצערי איך בחוגים הגבוהים של החברה הישראלית ובקרב מקבלי ההחלטות עדיין מסתכלים על בני העדה כעל אנשי שוליים. אין לי ספק שאם לא היה מדובר בבחור אתיופי, כל ההתנהלות הייתה נראית אחרת לגמרי. אני מנסה לא לגעת בנושאים האלה, כי זה עדיין מציף אצלי מטען פנימי, הופך את הבטן ובועט מבפנים. אני באמת מנסה לדבר ממקום שכלתני ולא מהרגש. שורה תחתונה, באופן אבסורדי, עדיין מסתכלים עלינו כעל אנשים שקופים, למרות שאנחנו בצבע שחור ודי קל לראות אותנו אם רק רוצים. אני מאמין שזה ייקח זמן, אבל שבסופו של דבר זה ישתנה. אני מקווה שהדור הצעיר כבר לא יחווה את מה שאנחנו חווינו”.

אפשר להסתכל עלייך כעל מודל לחיקוי?
“'מודל' זו מילה גדולה, אבל אני חושב שאני כן דוגמה טובה לזה שאם רק מעזים לחלום והולכים עם החלום עד הסוף – מצליחים. אני באמת רוצה להניח בצד את השיח על כן אתיופי או לא אתיופי, הוא לא רלוונטי ולדעתי יש בו גם משהו מגמד ומקטין. אני יכול להגיד שהיו לי חיים מורכבים ומלאים בקשיים, ולא ניבאו לי עתיד מזהיר. והנה בסופו של דבר הצלחתי. לכל אחד יש חלום, צריך רק לדעת להקשיב לקול הפנימי שלך וללכת עם האמת שלך עד הסוף”.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר