כחודש בלבד אחרי שסיימה את קורס הקצינים שלה, אהד בר-יעקבוביץ’ היא כבר סגן מפקד צוות מכ"ם בגדוד עיטם של התותחנים. הגדוד שלה ממוקם בגזרת לבנון ומחזיק שלוש מערכות מכ"ם, שאחראיות על גילויים ארטילריים וגילויים של מטרות אוויריות. "הגדוד מתעסק עם מכ"מים, וכחלק מזה אנחנו לוקחים החלטות בזמן אמת שמשפיעות על האזרחים. מערכות המכ"ם פרוסות על הגזרות השונות, צוותי המכ"ם יושבים וצופים בגזרה, וכשיש טילים ורקטות הצוותים מקבלים את כל הפרטים הנדרשים על מנת להתריע, ואחר כך המידע מועבר לפקע"ר ומשם לאזרחים".
במסגרת תפקידה אחראית אהד, בין היתר, על תחום הבטיחות, כלי הרכב והנשק וגם מפקדת על חיילי הגזרה. "אנחנו חשופים להרבה מאוד מידע מעניין בגזרה", היא מספרת על התפקיד, "מתעסקים באמל"ח ובטכנולוגיות מאוד מתקדמות. מבחינתי, זה אומר להיות מחוברת לכל מה שקורה, כל הזמן. העבודה מול החיילים גם היא מאוד-מאוד מעניינת, יש תחתיי גם מפקדים וגם לוחמים. אמנם מדובר בשגרת יום שהיא אינטנסיבית ודי שוחקת, אך יחד עם זאת, היא גם מאוד מהנה, ובכל יום לומדים משהו חדש".
חיילות לוחמות. אילוסטרציה: אילן אסייג
את קורס הקצינים, שארך שמונה חודשים, סיימה אהד רק בסוף חודש אוקטובר האחרון ושבוע לאחר מכן היא כבר הוצבה בתפקיד הנוכחי שלה והחלה לעבוד.
איך את מסכמת את הקורס?
"מאוד מאתגר. החלק של בה"ד 1 פתח אותי לצה"ל הגדול, זה להכיר דברים שהם מחוץ למקצועיות שלי. בהשלמה החיילית התמקדנו בעיקר במהות של התפקיד הספציפי שאני עושה היום ובמערכות של הגדוד. היו הרבה אתגרים פיזיים ומנטאליים ומעט מאוד שעות שינה. היה לא פשוט, אבל בכל פעם שנכשלתי, זה רק העצים אותי וגדלתי מהקושי. לאור זאת, כשיש הצלחות אז הן הצלחות גדולות".
מה היה הכי קשה מבחינתך?
"אני חושבת שההתמודדות עם מצבי לחץ והתחושה שאולי אני לא מספיק טובה. כל הזמן שאפתי להרים את הרף של עצמי עוד יותר גבוה ולעשות יותר ממה שמצפים ממני. גם ההתמודדות עם האנשים לפעמים לא הייתה פשוטה. היו פעמים שהרגשתי שאני לא מצליחה לבטא את עצמי ולא לגמרי מבינים מה אני רוצה או למה אני מתכוונת. אבל מצאתי שיטות להתגבר על הכול".
סג"מ אהד בר יעקבוביץ' עם חברה לצוות. צילום: דובר צה"ל
אז מה למדת על עצמך במהלך הקורס?
"שאני יכולה להשקיע ולתת מעצמי הרבה מעבר למה שחשבתי שיש ביכולתי. עשיתי כל פעם עוד קצת ועוד קצת ושיפרתי שוב ושוב במקומות בהם הרגשתי שאני ברמה לא מספיק גבוה. למדתי לגייס אורך רוח, להתאפק, לדבר עם אנשים ולמצוא דרכים יצירתיות לבצע משימות שבהתחלה נראו לי קשוחות במיוחד".
מה חיזק אותך ברגעים קשים?
"יש בצה"ל איזושהי אחווה שקשה למצוא במקומות אחרים. את יכולה לחזור לחדר שבורה אחרי יום ולגלות שמחכה לך שוקולד קטן מחבר טוב, וזה יעשה את כל ההבדל. אנשים פה מוכנים לעשות מעל ומעבר עבור חברים. זה לא מרצון לקבל תמורה, זה פשוט ממקום של לשים את עצמך בצד ולתת מעצמך לחבר שקשה לו".
"עד גיל 15 לא יצאתי מהקיבוץ"
היא בת 21, נולדה וגדלה בקיבוץ ניצנים. ילדת סנדוויץ’, אחיה הגדול שוהם בן 26, ויהלי הקטן בן 18. אימה טל היא בת למקימי הקיבוץ, ואביה צח הגיע לניצנים בעקבות האהבה. "אבא במקור מגבעתיים", אומרת אהד, "הם נפגשו כשעשו שנת שירות ביחד, ולאחר שנישאו החליטו להקים כאן את ביתם".
את לימודי היסודי עשתה אהד בבית הספר של המועצה בקיבוץ ובחטיבה עברה לתיכון יד מרדכי. כשהייתה בת 15, רגע לפני העלייה לכיתה י’, החליטה לעבור ללמוד בפנימיית שדה בוקר. "מגיל אפס ועד 15 לא יצאתי מהקיבוץ והרגשתי שאני זקוקה לגיוון, רציתי לחוות דברים אחרים, וככה הגעתי לשדה בוקר. זה בית ספר מאוד מיוחד, פנימייה סביבתית ייחודית. רציתי לחוות משהו אחר ולפתוח אופקים. זה נתן לי הרבה מאוד עצמאות ופתח בפניי המון תחומי עניין חדשים שלא הייתי חשופה אליהם קודם. זאת הייתה החלטה מאוד מעולה, גם בדיעבד. למדתי המון, התפתחתי שם מאוד ורכשתי גרעין חברים מאוד חזק, שמלווה אותי עד היום. כתלמידה הייתי תלמידה טובה, מאלה שקולטים הכול מהפעם הראשונה, ואז כבר משתעממים ומחפשים דברים אחרים לעשות. בחטיבה באופן כמעט קבוע הייתי קוראת ספרים בשיעורים, תמיד חיפשתי משהו קצת מעבר. בילדות הייתי קצת מופרעת, תמיד מחזירה כשמעליבים אותי או מתייחסים אליי לא יפה. עם השנים זה התמתן, והיום אני הרבה יותר רגועה".
סג"מ אהד בר יעקבוביץ' במרכז
המעבר לפנימייה הוביל גם לחיזוק הקשר בינה לבין האחים שלה. "תמיד היינו מאוד מחוברים, אבל דווקא כשעזבתי את הבית זה התחזק. בדיוק באותו זמן אחי הגדול יצא לשנת שירות, ושנינו היינו חוזרים הביתה פעם בשבועיים. במצב כזה אין זמן לריב ומתייחסים לעיקר. לאף אחד כבר לא קריטי השלט של הטלוויזיה וכל מיני שטויות מסביב. אז היה לנו הרבה יותר כיף ועד היום אנחנו מאוד-מאוד קשורים".
"זו חוויה מטלטלת"
כחודש אחרי שעברה לשדה בוקר חלתה אימה של אהד בסרטן, והיה זה עוד שלב בחיים שביגר ועיצב אותה. "כל הבית עבר מן תהליך התבגרות מואץ כזה. אחי הגדול ואני לא היינו בבית, ומי שנשאר למעשה לטפל בה היה אחי הקטן".
חשבת לחזור הביתה באותה תקופה?
"השאלה אם כדאי אולי שאחזור בעקבות המצב של אימא אכן עלתה על הפרק. אבל החלטנו ביחד שעדיף שאשאר בשדה בוקר, כי הרגשתי שזה המקום עבורי גם בתקופה הזאת. כשהייתי חוזרת הביתה, הייתי עושה הכול כדי להקל, השתדלתי לעזור בהכול. הם ראו אותי מאושרת, וזה היה שווה את זה. היה לנו הסכם שאם נרגיש את הקושי שבמרחק, אני חוזרת".
סג"מ אהד בר יעקבוביץ'. צילום: דובר צה"ל
איך חווית את המחלה של אימא?
"אני חוויתי את המחלה שלה לפרקים. הייתי מגיעה פעם בשבועיים ורואה שינויים מאוד-מאוד קיצוניים באיך שהיא הרגישה ונראתה. הקושי העיקרי היה לגלות את אימא מחדש כל פעם. את רואה אותה שונה ושהמצב מתדרדר, פעם ללא שיער, פעם לא ממש יכולה ללכת. אבל יש משהו שגם חיזק אותי בעזיבה הזאת, היה געגוע. כיום אימא שלי בריאה, אבל זו הייתה חוויה מטלטלת".
היא שיתפה אותך בקשיים שלה אז?
"לא. באופן כללי במשפחה אנחנו מאוד משתפים, אבל הרגעים קשים משתדלים להראות חוזקה. גם כשקשה אנחנו אומרים, ‘הכול בסדר. נתמודד’. זה גם אחד הדברים שהכי עזרו לי להתמודד עם הקורס והקשיים שהוא הביא עמו. אני רגילה מאז ומעולם לזה שאנחנו לא נופלים לתוך הקושי, אלא מחזקים אחד את השני ומרימים את הראש".
"שנת שירות זה חלק מהמסלול"
אהד מספרת שהיא גדלה בבית ציוני וחונכה על אהבת הארץ והאדם. "כל הבית סבב תמיד סביב התנדבות, תרומה לקהילה וכמובן ציונות. היינו יוצאים לטייל ברחבי הארץ כמעט כל שבת. מעבר לזה, הבית שלנו מאוד אוהב ותומך. כולם תמכו בי לאורך כל הדרך, גם בשיגעונות המוזרים שלי, אם זה לצאת לפנימייה או להתגייס ללוחמה".
עוד לפני שהתגייסה לצה"ל עשתה אהד שנת שירות, בדיוק כמו אחיה והוריה וכעת גם אחיה הקטן. "זה תמיד היה הדיבור בבית. המחשבה על להתגייס מבלי לעשות שנת שירות בכלל לא הייתה קיימת, זה חלק מהמסלול. אני גם לחלוטין הלכתי בעקבות אחי הגדול שעבד עם נוער עולה".
אז את שנת השירות שלה היא עשתה בחוות הנוער הציוני בירושלים, ששם עבדה עם עולי תכנית נעל"ה. "כל העולם הזה מרתק אותי. לחבר עולים חדשים לציונות ולארץ זה משהו שמאוד אהבתי והתחברתי אליו, ואני עד היום מאמינה בזה. אני חושבת שיש משהו בלבוא כנערה ישראלית, לדחות את החיים שלי בשנה אחת ולעבוד בשביל מישהו אחר. זה להסתכל על מישהו אחר ולראות אותו, להכיר תרבות אחרת, נוער אחר, חוויות אחרות. למדתי המון בשנת השירות הזאת, ועד היום אני בקשר עם החניכים שלי".
אף על פי שאהד מכנה את זה "שיגעון", לכולם היה תמיד ברור שכשיגיע הרגע, היא תתגייס לתפקיד משמעותי בצבא, גם לה. "זאת הגרסה שלי ל’סיירת או ניירת’. היה לי ברור שאני לא מוותרת על תפקיד שהוא משמעותי ובו אני ארגיש שאני באמת עושה משהו, ולא סתם מעבירה עוד יום בשאיפה שיגיע מחר".
סג"מ אהד בר יעקבוביץ'. צילום: דובר צה"ל
כיוונת לתותחנים?
"במקור רציתי להיות טייסת, אבל לא צלחתי את המיונים. אחרי זה היה לי ברור שאני ממשיכה ללוחמה. התחלתי לחקור את כל האופציות שיש לבנות ורציתי עבודה טכנולוגית, משהו שהוא קצת מעבר לחי"ר. אני רציתי תפקיד שהוא משולב, שאני ארגיש גם שאני מפעילה את הראש וצריכה לחקור ולהתעמק. העבודה במכ"ם זה בדיוק זה. היינו צריכים ללמוד פיזיקה ולעבוד עם תדרים, לשלב דברים טכניים ומכניים. זה כיף ואני מרגישה שהצבא גם מלמד אותי משהו. כל משמרת וכל שבוע לומדים עוד משהו בתוך המערכת המטורפת הזאת".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
איך את רואה את שילוב הבנות בתפקידי לוחמה?
"לאט לאט אנחנו רואים פה שיפור ענק. יש רצון להעצים גם את הרצון של הבנות להיות בקרבי ובתפקידים משמעותיים, שבהם היו עד כה רק בנים. אני חושבת שיש מקומות שבהם עושים את זה בצורה מאוד מוצלחת. אני חייבת להגיד שאצלנו בתותחנים השילוב רק מתרחב. יותר ויותר תפקידים נפתחים גם לבנות, ונכון להיום יש רק תפקיד אחד בכל המערך הלוחם שעדיין לא פתוח לבנות. יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם, הבנים פיזית יותר חזקים, זו עובדה. אבל כבר יצא לי לראות בנות שמחזיקות הרבה יותר משקל מהבנים, כי בסופו של דבר הכול מנטלי. יש לי חברות שסחבו משקלים מטורפים כי הן ראו את המטרה בעיניים. בסופו של דבר לאט לאט ההבדל מיטשטש וגם עוזרים אחד לשני, בנות שעוזרות לבנים ולהפך. אז השילוב מבורך והכיוון הוא נכון. אני כמובן אשמח שיפתחו לבנות עוד תפקידים".
איך עושים את זה נכון לדעתך?
"כל אחד צריך להתגמש קצת. גם הבנות יודעות שהן צריכות לתת הרבה, אף אחד לא יוותר להן בגלל שהן נשים, ומי שרוצה להיות לוחמת צריכה להוכיח את עצמה. וגם הבנים לומדים לקבל את זה שיש לוחמות שהן לא פחות טובות ולפעמים אפילו יותר טובות מהם. זה עובד, אבל כל הצדדים צריכים להתאמץ בשביל שזה יקרה".
מבחינתך גם היציאה לקצונה הייתה חלק מ"המסלול הטבעי"?
"בוודאי. רציתי לתרום ולעשות משהו יותר משמעותי, להרגיש חלק גדול יותר מהמערכת. הייחוד של הגדוד שלי – גדוד 611 בתותחנים – שלקצינים יש תפקיד משמעותי מאוד, ורציתי גם להיות חלק מזה. רוב קבלת ההחלטות בעצם מוטלת על הקצינים, והרצון הוא לעשות כמה שיותר עבור המדינה".
את רואה גם את העתיד הרחוק שלך בצבא?
"אני מקווה שכן. כל עוד אני אהיה טובה במה שאני עושה ואצליח לשרת את המערכת בצורה ראויה, אז אני מאמינה שאני אשאר בצבא. כרגע אני בתפקיד ראשון, משתדלת כמה שיותר לשמור על צניעות ועל פרופורציות. יש תפקידים נוספים שאני אשמח להגיע אליהם, אבל אני לא סתם יורה על עיוור. אני שומרת על ראש פתוח ובינתיים נהנית".
