לנוכח המחיר ששילמה אשקלון בנפש, נדחקו הצדה הפגיעות האחרות של הרקטות. אחת מהן נפלה בדרום העיר ברחוב אפרים צור, סמוך לבניין רכבת ישן וגרמה לו לנזק רב.
בבוקר למחרת מסתובבים במקום אנשי מס רכוש וכן מאבטחים שאמורים לשמור על הבתים. לידם דיירי הבניין שקצת מחפשים הפוגה מהמתח הרב ויושבים למטה. הדיירים שביתם נפגע נשלחו לבתי מלון, ומדי פעם מגיעים כדי להוציא מהבית דברים יקרי ערך ובגדים להחלפה.
אין לאן לברוח. שמואלי וחלק מבנותיה
לדיירים המתגוררים שם אין בכלל מרחב מוגן בבית, והם נאלצים לצאת לחדרי המדרגות ולקוות לטוב. אחת מהדיירות הללו היא רוזה שמואלי, אם לשמונה ילדות צעירות, שהקטנות הן זוג תאומות בנות שנה וארבעה חודשים.
וכך היא מספרת על מה שקרה באותו הלילה שבו נפלה הרקטה סמוך לבניין שבו היא מתגוררת: “הילדים הלכו לישון, ולאחר זמן מה שמענו את האזעקה ואז שמעתי פיצוצים. השתתקתי באותו הרגע, לא ידעתי מה לעשות. כשיש הרבה ילדים, אתה לא יודע מה לעשות. מהלחץ ומהפחד התחלנו להוציא את כולם, נאלצתי להוציא את כולם. כשהוצאתי את אחת הבנות, היא התחילה לצרוח ולבכות”.
לאן את יוצאת כשיש אזעקה?
“אני נשארת בבית, אין לאן לצאת. אין מיגון, ואף אחד לא דואג לנו פה. מפחיד. באמת שמפחיד. הכול מפוצץ פה. רק מי שעבר את זה יכול להבין את התחושה. זה מפחיד. הילדה שלי ,שהתחילה לצרוח, נתפסה עליי וצורחת צרחות. נכנסה להתקף וכולה רועדת בידיים וברגליים ופתאום לא יכולה ללכת. הגיע פאראמדיק שהתחיל להרגיע את הילדה, והיא הייתה במצב של סטרס”.
“שראש העיר יקשיב לשכנים פה”
את הטענות שלה על חוסר מיגון היא מפנה לראש העירייה, “אם ראש העיר היה דואג לנו, כל זה לא היה קורה. מיגונית אחת אם היה שם בכל שכונה, תאמין לי שהיינו פחות פוחדים והיה לנו לאן לצאת. גם למדרגות אין למה לצאת, הכול פתוח. נשאר רק לקוות שלא ייפול פה”.
לא מדובר באזעקה ראשונה. איך הילדות מגיבות כשיש אזעקה?
“הקטנות נכנסות ללחץ, הגדולות יותר רגועות כי עברו הרבה. אבל הקטנות פוחדות, אבל לפעמים זה רגוע יותר ולפעמים פחות, חוץ מהילדה שצרחה לי שהיא נכנסת ללחץ. תמיד אני אומרת להם שיש לנו חדר פנימי יותר, וזה קצת יותר עוזר”.
גם הרכבים נפגעו. בחניון ממול השכונה
ניסיתם להגיע למקלט ציבורי?
“אחת השכנות עשתה פה בלאגן והביאה לפה את ראש העיר. ביקשו שיפתחו את המקלט של בית הספר מעיין שרה, הם לא היו מוכנים לשמוע. אז גם אם את זה הם לא מוכנים לעשות, אז שימו פה לפחות מיגונית אחת כדי שהשכנים יוכלו להיכנס. לנו אישית אין על מי לסמוך. גם אני פוחדת ואני מנסה לא לשדר לילדים, אבל בתוך תוכי אני מתה מפחד”.
היא גם פונה לראש העירייה ואומרת: “הגיע הזמן שיקשיב לשכנים פה. לפחות מיגונית לשכנים הוא יכול לעשות. לנו הוא לא עושה פה שום דבר. אני מקווה שהוא יעשה משהו”.
קבוצת ה-WhatsApp של "כאן דרום"
רק חדשות ועדכונים, בלי דיבורים ובלי חפירות. הקליקו להצטרפות: https://bit.ly/2K7kMOD
מתי הבנתם שהרקטה נפלה פה?
“הבנו מהר מאוד כי הבום היה מאוד חזק והחלונות רעדו ונשברו, אז הבנו שזה קרוב. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה ברחוב אפרים צור, אבל אף פעם זה לא היה כל כך קרוב. נשבר לנו החלון והדבקנו את החלון שלא ייכנס קור, אבל מי יסדר את זה, עכשיו תתחיל המלחמה מי יסדר את זה”.
“אתמול קרה פה נס”
פיקוד העורף אומר לצאת לחדר מדרגות, אבל שמואלי מבינה שזה לא פתרון עבורה. “למה שאצא לחדר מדרגות? אני בקומה ראשונה, מה ייצא לי מזה? אני נשארת בבית. כל הזכוכיות עפות עליי. אני עם שמונה ילדים – איפה אני אשים אותם בכל המדרגות? כמה זמן ייקח לי לאסוף את כל הילדים ולצאת החוצה, ואז אפשר להיפגע יותר. זו המדינה שלנו וזאת המציאות שלנו, ובה אנחנו חיים”.
בין לבין מגיע לשם הרב משה וילנקין מתנועת חב”ד ומבקש לגרום לדיירי הבניין שיושבים מחוצה לו להניח תפילין, “אתמול קרה לכם פה נס, בואו תודו לבורא עולם”, הוא אומר להם אבל לא נראית שם היענות גדולה. אבל אחרי שתי אזעקות שנשמעות שם וגורמות לרעדה בקרב הדיירים, נראה שהם קצת נפתחים אליו ומסכימים לקרוא יחד איתו פרק תהילים.
כץ ואנוחוב קוראות תהילים עם הרב וילנקין
אל קריאת פרק התהילים מצטרפות גם מרים אנוחוב המתגוררת באזור וחברתה סופיה כץ המתגוררת בבניין שנפגע. כץ, בת 25, חוותה את הפיצוץ, אבל בצורה קרובה יותר. היא הייתה בחדר המדרגות הקרוב למוקד הנפילה, “בערך בשעה 2:30 ירדנו לחדר המדרגות כי אין לנו ממ”ד. אנחנו ירדנו, אני ואחותי ואחיינית שלנו. היינו בין קומה שנייה לשלישית. שמענו בום מאוד חזק, ואני קיבלתי הדף חזק בגב. העיניים שלי היו עצומות וכשפתחתי את העיניים וראיתי שכולי אבק, לא ידעתי אם לעלות לבית או לרדת, ואז אני שומעת מישהו צועק ‘תצאו! תצאו!’ ואני רואה שזה פגע ליד הכניסה. זה דבר מפחיד, אולי זה סוג של שגרה, אבל אנחנו בפחד כי אין לאן לברוח, המקלטים היו סגורים, גם לישון שם זאת לא אופציה. אם היה משהו אחר, זה היה מציל אותנו. עוד כמה סנטימטרים הטיל היה נופל בתוך הבניין וכנראה שלא היינו מדברים כאן ולא הייתי בין החיים”.
“אני מצטערת שבחרתי ביבי”
בשלב הזה של השיחה נשמעה אזעקה. רצנו אל תוך חדר המדרגות והתפללנו שלא ייפול שוב באותו המקום. חדר המדרגות, כפי שמתארים השכנים וכפי שניתן לראות, מלא בפתחים שאמורים להכניס אור בימים כתיקונם, אך בימים טרופים אלו הם עשויים להכניס גם רסס מהרקטות. “אם נשארים במקום הזה בסיטואציה אחרת, הרסיסים נכנסים לגב או לראש”, היא מסבירה, “מזל שהיינו קומה אחת גבוה יותר, וזה לא הצליח להגיע. זה ממש לא בטיחותי, הבניינים עומדים פה איזה 50 שנה”.
סופי כץ ב"מרחב המוגן" – חדר המדרגות
היא מתגוררת שם כבר 15 שנה, עוד לפני עופרת יצוקה, “אני זוכרת שנפל בבניין ממול, עדיין לא היו אזעקות, ואני זוכרת שהיינו בהלם שזה קרה. נראה לי שזה היה בין הקסאמים הראשונים שהגיעו לאשקלון. רק אחרי כמה קסאמים שמו את הצבע האדום והבנו מה קורה ושצריך לרדת קומה, וזאת השגרה שאיתה אנחנו חיים כבר הרבה זמן”.
חשבתם לעבור מפה?
“זאת בעיה. רוב הדיירים פה חיים בדיור ציבורי של עמיגור וכאלה. זה הבית שמקבלים, וזה הבית שנשארים בו”.
מה המסר שלכם להנהגה?
“ראש העיר היה פה והמקלטים היו סגורים פה, ומקלטים זה נושא חשוב. בעופרת יצוקה ישנו חודש במקלטים והיינו מוגנים שם, זה לא כמו להיות בקומה רביעית, ולך תדע מה יקרה לך. ושיבנו מיגוניות, אחת-שתיים כדי שתהיה אופציה. להישאר בכניסה זאת לא אופציה, הנה מה שקרה”.
היו הרבה שנפגעו חרדה.
“אחיינית שלי בכתה ולא רצתה לרדת לי מהידיים. אני למשל עובדת בבסיס צבאי וכל פעם שאני שומעת צליל של אזעקה, אני קופצת ונבהלת. אין דבר כזה להישאר אדיש”.
חלק מהרסס שהתפזר בשכונה
מה את אומרת למי שאומר שאשקלונים כבר רגילים לזה.
“זה בולשיט. אמנם אנחנו חיים את זה ורגילים לזה, אבל זה חיים בפחד כי אי אפשר לדעת מה יקרה. היום אתה חי ומחר אתה מת מפגיעה של רסיס. אנשים חושבים שזה סבבה. אני בחרתי בביבי כל הזמן, והיום אני קצת מצטערת כי אני לא רואה שמשהו משתנה. אולי הייתי צריכה לבחור אחרת”.
בסופו של דבר, סופי כץ לא אופטימית ולא תולה את יהבה במנהיגות הארצית והעירונית, “זה לא קרה לפני כמה שנים, לא לפני שנה, לא היום וכנראה שזה לא יקרה גם מחר או בתקופה הקרובה”, היא מסכמת.
מעיריית אשקלון נמסר בתגובה: “ראש העירייה פועל ללא לאות מול משרדי הממשלה הרלוונטיים בתקווה להביא לבשורה בנושא מיגון השכונות הוותיקות. לסוגיית אפרים צור, עם תחילת ההסלמה הנחה ראש העיר לפתוח את בית הספר מעיין שרה הסמוך במטרה לספק מענה נוסף לתושבי המקום”.
