משה ואהרן לפני פרעה, ציור של בנג'מין וסט. מתוך ויקיפדיה
משה ואהרן לפני פרעה, ציור של בנג'מין וסט. מתוך ויקיפדיה

פרשת וארא: על חשיבות הטיימינג, התניא ופרעה שבתוכנו

איפה טעה משה כשפנה לבני ישראל? איך העבדות במצרים דומה לחיינו היום? ואיך מעבירים מסר בצורה נכונה? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 3.1.19 13:05

הפרשה מתחילה בשליחות של משה, וזו כמעט חסרת סיכוי, משום שהכשרת הלבבות לשחרור בני ישראל ממצרים מתנהלת בשני ערוצים – ערוץ פרעה וערוץ בני ישראל. קשה להחליט איזו משתי המשימות קשה יותר. משה צריך לשכנע את פרעה לשחרר ואת בני ישראל להשתחרר. שני הדברים קשים לביצוע: ההפסד של פרעה משחרור בני ישראל ככוח עבודה ענקי ברור, ואצל בני ישראל (כמו אצל רבים מאיתנו) קיים הפחד מהשינוי.

משה מתחיל בשכנוע, אבל אין עם מי לדבר: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. רבים מאיתנו בטח תהו: הם במצב גרוע, מציעים להם גאולה והם לא מקשיבים. למה?! איך בני ישראל לא שמעו את פעמון השחרור?! ולמה לא הרימו את נס בשורת החירות?!

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

לדעת רבים, אפשר להבינם. בני ישראל כורעים תחת נטל העבודה ואימת השוט המצרי, בקושי נושמים מרוב מאמץ, מה להם ולהבטחות עתידיות? כל מה שהם רוצים כרגע זה לנוח, לשרוד, לאכול משהו ולשתות. העיניים המושפלות אל חבילת התבן והטיט הבאה שצריך לאסוף לא מאפשרות לאוזן להיות כרויה לשמוע תכניות גדולות ותקוות רחוקות. משה מציע לעם תקווה שמובילה לניסיון לשינוי המציאות, שינוי המציאות דורש הפניית אנרגיה ומשאבים שממילא לא קיימים, לכן מה להם לבשורת החילוץ והשחרור?!

רבי נחמן מברסלב מסביר שקוצר רוח פירושו להיות קטני אמונה, לאו דווקא באל אלא בעצמם. הם עסוקים כרגע איך לבנות ולהעביר לבנה לבנה, מה למוחם ברעיונות נשגבים?! הרלב”ג ובעקבותיו הרב קוק סבורים כי ”קוצר הרוח” הינו של משה: משה המתבודד, רועה הצאן, כבד הפה, המתפלל, פתאום צריך לנאום נאום חירות. והוא העביר אותו בקוצר רוח, במילים נשגבות. הוא לא ממש האמין בעצמו, אז איך העם ישתכנע?!

לפיכך, למרות התוכן המבטיח, משה אינו מצליח להשיג את ההקשבה של בני ישראל בגלל חוסר תשומת לב לטיימינג ולאיך.

על זה אני מבקש להרחיב: לא פעם אנו פונים למישהו ובוחרים בטיימינג גרוע ואחר כך מופתעים שלא הקשיב. הטיימינג חשוב מאוד. כאשר רוצים להעביר מסר משמעותי לאדם אחר כדאי לוודא שהוא פנוי באותו רגע להקשיב. למשל אין טעם לנסות לשכנע מישהו או להשפיע עליו כאשר הוא שקוע בשיחה עם מישהו אחר, נסער ונרגש, או מרוכז בעבודה.

גם האיך חשוב. אתה יכול לומר לאדם דברים לא נעימים בדיבור לא מתלהם ובגובה העיניים ולזכות להקשבה; ולהפך, לדבר “גבוה” ולא להשיג קשב. העם השרוי במצוקה לא יכול לעבד מסרים ארוכים ונשגבים.

אלפי שנים אחר כך יטען הפסיכולוג אברהם מאסלו כי צורכי יסוד כמו מים, מזון, שינה, קודמים לשייכות, כבוד ומימוש עצמי. ולכן מי שהישרדותו היומיומית מאוימת, מי שבקושי אוכל או ישן, לא יכול לחשוב על גאולה ועל חירות. לכן הטיימינג חשוב מאוד.

כאן אני רוצה לעבור לאקטואליה ולחדד את המסר והסכנה העכשווית של “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”.

חברות וחברים, איננו עבדים כמו בני ישראל אבל ”קוצר הרוח” נשמע כמו תיאור החיים של רובנו – שחיקה, שחיקה ועוד פעם שחיקה. כשהעולם עבר ממנגנון של עבודה, פנאי ומנוחה לעבודה שלא נגמרת, 24\6, רבים מאיתנו הופכים לקורבנות השחיקה. עובדים קשה מבוקר עד ערב כדי להביא פרנסה במציאות לא פשוטה. חלק מהפוליטיקאים “עושים על חלק מאיתנו סיבוב”, המצב הביטחוני לא תמיד טוב, הזוגות הצעירים, ולא רק הם, משתעבדים למשכנתאות עבור דירות שעולות המון, המבוגרים מתקשים להזדקן בכבוד, החסכונות נחתכים ועוד. ואז כשמגיעים הביתה נמצאים בקוצר רוח: קוצר רוח אולי מול הילדים, אולי מול בן הזוג, ואז אין לנו כוח להקשיב, לפעול או לחשוב יותר מדי, מחכים שהילדים יירדמו, מנסים להירגע, וקשה. המחשבות “אוכלות לנו את הראש”, ישנים טרודים, קמים עייפים, כועסים על החברים בעבודה, מקשיבים רק לעצמנו וחוזר חלילה… קוצר הרוח מסוכן מאוד.

נחזור לפרשה שלנו. העם לא מקשיב למשה. משה, המנהיג הענק, לא מבין זאת ונפגע מהעם. ולמה? כי הכול הוא לוקח עליו. לכול הוא אחראי (איפה יש עוד כאלו מנהיגים?). במקום להבין מדוע אינם נענים לבשורת הגאולה, הוא מאשים עצמו ואומר העם לא שמע לי, פרעה ישמע? – “הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם”.

המאבק בין משה לפרעה יתחיל, שבע מכות יככבו בפרשה. משה הוא הטוב והצדיק. פרעה הוא הרשע. אהבתי לקרוא את דברי סיוון רהב מאיר שטענה כי בכל אחד מאיתנו יש גם את ה”משה” וגם את ה”פרעה” שניהם מתרוצצים בתוכנו. ר’ שניאור זלמן מלאדי, “בעל התניא” שכתב את ספר ה”תניא” (יצירת מופת מ 1796), טען שהמלחמה העיקרית אינה בין צבאות, אלא בלב שלנו, בין שני היסודות שבנפשנו: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. ומאחר שאין סיכוי להשמיד לגמרי את הנפש הבהמית שלנו יש לעסוק בחינוך, במוסר ובאהבת האדם כדי שהחלק הטוב והאלוקי שבנו יבלוט. זה מה שאנו המחנכים מבקשים לעשות – תיקון עולם באמצעות תיקון החינוך.

מי ייתן ונמעיט ברגעי “קוצר הרוח”, נעביר מסרים בטיימינג מתאים ובשפה פשוטה והכי חשוב: נשקיע בחינוך, במוסר ובאהבת האדם וכך נקטין ככל שניתן את “הפרעה” שבנו ונגדיל את “המשה” שבתוכנו!

שבת שלום.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר