העבודה על הסרט. צילום: אלירן מזרחי
העבודה על הסרט. צילום: אלירן מזרחי

חמץ ומצאה: הדר אוזן הפכה את מכירת החמץ לסרט קצר

חשבתם מה יקרה למשל אם הגוי שקנה בפסח את החמץ של אסם לא מחזיר להם אותו בצאת החג? אז הדר אוזן, תושבת אשקלון, חשבה על הרעיון הזה ויצרה את הסרט הקצר “חמץ”. בריאיון איתה היא מספרת למה לקח יותר משנה וחצי ליצור סרט באורך של 14 דקות בלבד ואיזו מילה אשקלונית היא השחילה לסרט

המנהג הזה של מכירת החמץ בפסח עובר לכולנו מתחת לרדאר. זה עוד מנהג נחמד שאנחנו רואים בו חלק מהמסורת היהודית של העלמת והסתרת הבצקים, הלחמים, החטיפים והשאר למשך שבוע אחד. אלא שאם מתבוננים מעט בהליך הזה, מגלים שמדובר במכירה של ממש. יושב אדם שאינו יהודי ובעצם רוכש את החמץ שלנו, שזה יכול להיות כמה שקיות בבית, אבל זה גם יכול להיות עסק של חמץ כמו מאפייה לדוגמה. אז מה קורה אם אותו גוי מחליט שלא להחזיר את המאפייה בצאת החג או אפילו למכור אותה במהלך החג?

עם הרעיון הזה יצאה הדר אוזן לדרך ויצרה את הסרט קצר “חמץ”, שקיבל לאחרונה את פרס ציון לשבח על מוזיקה, פסקול והלחנה במהלך אירועי פסטיבל קולנוע דרום במכללת ספיר. “עבדתי יחד עם אחיעד אוהלי על הלחן, הוא כתב את המנגינה המקורית שמשמשת מבחינתי חלק משמעותי בסגנון האמנותי ובאופי הייחודי של הסרט”, מספרת אוזן. “מודי בראון היה החונך האישי של הפרויקט וליווה אותי לכל אורכו”.

צוות השחקנים

צוות השחקנים

מבחינה ויזואלית, את הסרט צילם גל גינוסר, גם הוא בוגר ותיק של המכללה, שהספיק לצלם בעבר כמה סרטים עבור יוצרי קולנוע צעירים מספיר. “ראיתי סרט קודם שהוא צילם, בשם ‘בבואות’, ואמרתי לעצמי, 'זו טלוויזיה טובה, וכזה אני רוצה'. התקשרתי אליו, והיה לי מזל שהוא אהב את התסריט”.

איך בכלל נולד הרעיון ל"חמץ"?
“עוד כשהייתי, בשנה א’ בלימודים, אח שלי זרק לי הערה,” משחזרת אוזן, תושבת אשקלון. “תחשבי על הסיטואציה שבמהלך חופשת פסח בעלי מאפייה מוכרים את העסק שלהם, במקום להכשיר את המקום מחמץ, ובסוף הח, לא מחזירים להם את המאפייה!” אכן, מציאות הזויה. וכך נולד התסריט ל"חמץ", סרט קצר באורך 14 דקות, שכתבה וביימה הדר אוזן, בוגרת מכללת ספיר למסלול אמנויות הקול והמסך.

“מכירת החמץ היא רק הגימיק”

במרכז העלילה מתרחשת העברת בעלות ספונטנית בין עובד ערבי של מאפייה ובין בעלת המקום למשך תקופה קצרה של החג וחול המועד פסח. המאורע מתפתח למכירה חריגה ובלתי רצונית של המאפייה לידי גורם שלישי – פיליפינית זרה – וזאת כמהלך של נקמה מצדו של הבחור ערבי. רק כדי להבין את הסוגיה המשפטית לסיטואציה המעט מוזרה שאליה נקלעו הדמויות, אוזן מסבירה, “יש עניין במכירה הזו, גם אם היא רק פיקטיבית, מבחינת ההלכה היא הופכת להיות סגורה וסופית”.

“מכירת החמץ היא רק הגימיק, היא לא באמת הסיפור”, מגלה אוזן. “הסיפור זה היחסים בין בעלת המאפייה ובין העובד הערבי שלה ובין הילדים שלהם. ניצלתי את העניין של מכירת החמץ כדי להגיד משהו על איך אנחנו מתייחסים למי שחלש מאיתנו. בסופו של דבר, הכול יוצא על הפיליפינית שהיא במקום הכי נמוך בסולם החברתי.

הדר אוזן. צילום: לי כהן

הדר אוזן. צילום: לי כהן

"כשאני כותבת, אני רוצה עוד עין נוספת שרואה, זה תמיד טוב”, אומרת היוצרת הצעירה וממשיכה לשתף בתחושות מתוך תקופת ההפקה של סרטה הראשון. “במהלך ההכנות הייתה עבודת ליהוק ובחירת שחקנים מאוד ארוכה. פניתי לסוכנויות וערכתי בעצמי אודישנים בבתי ספר. הייתי צריכה להשיג שחקנית פיליפינית, אז פנינו לשגרירות הפיליפינית ועזרו לנו להגיע לאחת שרציתי,” מספרת אוזן ונשמעת מרוצה מהתוצאה הסופית שיצרה.

מה אומרות התגובות? ואיך מתכוננים לפרמיירה?
“העבודה על הסט הייתה קשה. היו לצדי אנשים מוכשרים ומסורים, אנשים שקורעים את עצמם בהתנדבות רק בשביל הרגשה של אמנות. 30 אנשי צוות רק בשביל התסריט שלי, זה מטורף לגמרי. אני זוכרת את עצמי על הסט, ולא מאמינה שכולם עושים את זה בשבילי. אני לא אישה של מופע אחד”, היא מתוודה, בתרגום חופשי מאנגלית, “אני בעד להיעזר בחברים ובאנשים מקצועיים. היו תגובות טובות, הרבה יותר ממה שציפיתי, ויותר ממה ששמעתי בוועדות המקדימות שעורכים במסלול קולנוע במכללה. איך התכוננתי? בעיקר לא ישנתי בלילה”, אוזן מתבדחת ונשמעת נלהבת, “אני מנסה לנשום עמוק ולקחת הכול בפרופורציה. הרי לא משנה מה אני אעשה, אני לא ארגיש מוכנה לגמרי עם הסרט. כן, רציתי לעשות שינויים עד הרגע האחרון. רק אחרי כמה חודשים שסיימנו לצלם, התחלתי לערוך לעצמי. ולא יכולתי לראות את החומרים. כעסתי על עצמי, חשבתי שאני שונאת את הסרט. נפגשתי עם שקד חננאל, העורכת הראשונה, שעשתה לי סדר בראש. קיצרנו בקלות את הסרט מ-25 דקות ל-14. בהמשך חן זילברברג, חברה טובה, עשתה את עריכת הפיין-קאט. זה לקח שנה וחצי של תסכול”.

פסטיבל עם אג’נדה

אוזן מסיימת בימים אלה את השנה החמישית שלה בספיר ויודעת טוב מאוד מה המשמעות של הביטוי "דד-ליין סופי". “סיימתי ללמוד לפני שנה, אבל איחרתי את המועד של ההגשה, אז הייתי צריכה לחכות ולהגיש שנה אחרי”.

השנה של הדר הגיעה. ומספר רב של סרטי סטודנטים נצפו על המסכים בסינמטק שדרות, אשר מארח מדי שנה את הפסטיבל. הסרט “גבות” נבחר לזוכה בפסטיבל בקטגוריית סרטי בוגרים. מדובר בקומדיה מרירה על נערה בת 12 שהולכת עם אימה למכון יופי לעשות לראשונה בחייה גבות לקראת בת-המצווה. “עשבים שוטים” של יאיר ולר מציג את סיפור ההתמודדות של צוות מילואימניקים ושגרת חייהם לאחר מבצע צוק איתן. הוא הזוכה בקטגוריית הפיילוט הטוב ביותר משמונת פיילוטים חדשניים שהופקו לסדרות טלוויזיה עתידיות. עוד בלטו בין הפיילוטים “גאולה” שהקרינה מיכל בכר ו”משולשים” של היוצרת זואי קרבי על גבר שביום הולדתו החברה שלו מארגנת לו מסיבת הפתעה ובצעד נועז מזמינה את בת הזוג הנוספת שלו.

“רוב הזוכים מסרטי הבוגרים הם ממסלול טלוויזיה”, מספרת ענת ענבר סלע, ראש החוג לטלוויזיה של מכללת ספיר ומוסיפה, “במהלך הפסטיבל הגיעו עשרה מפיקים בכירים מהתעשייה, הם התרשמו מהתכניות, החליפו טלפונים וקבעו פגישות עם חלק מהבוגרים שלנו”. יעל מימוני, מנהלת הפסטיבל, מצטרפת לדבריה ואומרת, “הפסטיבל בא לדבר באג’נדה שלו על ‘הדרום’ כתפיסה מחשבתית. על הדברים שנשכחים במרכז ולחבר אותנו לקהילה הדרומית. האמירה הזו קיבלה חותמת בשטח בחמישה אירועים שהתקיימו ברחבי העיר שדרות, שלכל אחד מהם הגיעו מעל ל-500 איש. אירוע פתיחה, אירוע סיום, ושלוש הקרנות חוצות. הוצאנו את הפסטיבל מגבולות הסינמטק! התכנית הבין-עירונית בפסטיבל הציגה במאים שבשוליים, שמאתגרים את התפיסה הקולנועית. התכנית הדוקומנטרית העלתה נושאים שקשורים לנושא העדתי, כמו הקרנת פרק 4 של הסדרה המדוברת “סאלח, פה זה ארץ ישראל” לצד הסרט “גיבור ישראל” של דוד אופק, על קולם של המשת"פים שעזרו במשך שנים לישראל וננטשו על ידי המדינה. היו אנשים חששו לבוא משיקולים ביטחוניים, ובסופו של דבר, הצופים שהציפו את האולמות היו תושבי הדרום, כ-3,000 איש ביום. תמיד יש כאן חיבור של מקומיים”.

הלוקיישן והבית נשארים באשקלון

“היה לי חשוב שהסרט יצטלם בדרום כי הסיפור מתרחש וקורה באשקלון, עם אנשים חמי מזג ויחד עם זאת אוהבים”, חוזרת לתאר הדר אוזן ומסבירה על השייכות שלה לדרום. “בתסריט גם בא לידי ביטוי, המושג ‘שמבלולו’, שהיא מילה אשקלונית מוכרת לצמר גפן מתוק. זו סמליות קטנה שמתארת אופי של מקום שמחבר אנשים לסביבה שלהם. בנוסף, צילמנו במאפיית ‘ארץ הצבי’ בנתיבות. בעל המאפייה פתח את הלב ונתן את המקום בשמחה. צילמנו שם שלושה ימים, ואחרי חצי שנה חזרנו ליום השלמות. היה לו קשה עם זה, כי זה עצר לו את העבודה, אנשים ראו מצלמות ונרתעו מלהיכנס. ובכל זאת, הוא נתן לנו להמשיך והסכים שנצלם ונסיים את הסרט”.

כרזת הסרט. עיצוב: עודד כהן

כרזת הסרט. עיצוב: עודד כהן

כשיוצרים כל סרט העניין הכספי משחק תפקיד ראשי, גם אם מדובר בסרט קצר ודל תקציב. “בלי להגזים, השקעתי 35 אלף, כולל עריכת פוסט. אם עשיתי הדסטארט כדי לגייס כסף? לא, אני לא מתחברת לרעיון של לבקש טובות מאנשים. אבל כן ביקשתי עזרה מההורים שהכניסו יד לכיס. עבדתי קשה בתור מלצרית ובמשך שנה שלמה שלא יצאתי מהמינוס. עשיתי עבודות קטנות בתכניות בטלוויזיה, הייתי קשבת – צופה מהבית עבור 'מועדון לילה’ – ועשיתי כל מיני תפקידי קטנים כעוזרת עריכה. אחרי שסיימתי את הסרט התחלתי לעבוד כתחקירנית בתכנית 'רק בריאות' של רשת. בכלל, כאשת קולנוע, קשה למצוא עבודה, ובטח כשאני מספרת למעסיק שאני גרה באשקלון. מפריע לי שאין פה אפשרויות תעסוקה, למרות שבמקצוע שלי קשה לדרוש או לבקש את זה”.

היום מה היית עושה אחרת?
“הייתי משכתבת את התסריט עוד הרבה. הייתי רוצה להיות נוכחת על הסט עם קצת יותר בטחון, וזה גם משהו שאין לו באמת סוף. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, ‘את חייבת לסיים אותו!’ ואם לא בשביל עצמי, אני חייבת לפחות בשביל השחקנים והצוות. ב'חמץ' יש הרבה משמעויות בעיניי. קודם כול, זה שורש של ‘החמצה’, ומה שאסור עליך לעשות, ויש החמצה בסוף, אולי אפילו כבר מההתחלה”, אומרת אוזן. ואכן, יש משהו עצוב בצורה שבה מסתיימת המציאות הקשה שמוצגת בסרט שלה. שני הילדים, האח הקטן של העובד הערבי והילדה של הבעלים המקורי, פיתחו קשר מיוחד ביניהם ובוחרים בסוף להרוס ולהחריב את המאפייה. זו אולי האמירה והמסר הנוקב שצועק הסרט: אם לא אנחנו – אז אף אחד לא!

“הילדים מפרשים את זה כמו שילדים מפרשים וחושבים שהפיליפינית אשמה”, משתפת הבמאית, “נכון, זה קצת ילדותי, אימפולסיבי וקצת נואש. הילדים באמת מבינים שמשהו לא בסדר עם המבוגרים, למרות שאף ילד לא רוצה לחשוב שהמשפחה שלו מתנהגת בצורה לא נכונה. הם פשוט לא יכלו למצוא פתרון אחר בוגר יותר. זה צעד של לקחת את הענייניים לידיים שלהם, כי הם בסך הכול רוצים להתאחד יחד ולמרוד”.

מה השאיפה הבאה? ואיפה מקרינים?
“השאיפה היא בעיקר לכתוב, עוד תסריטים, סיפורים, אולי עיתונות, העיקר לכתוב. יש לי הרבה רעיונות, מודה שמהרגע שהתחלתי עם ההפקה עזבתי את המשך הכתיבה. וזה רק פרק ראשון שמהווה פיילוט לסדרה.” בתור ‘קלוזר’ (סיום) לסיפור האישי שלה, הבמאית מאפשרת לעצמה מעט לשחרר מהמחשבות, מהסט ומהצורך התמידי בשליטה, “עכשיו אני נחה אחרי חודשים מטורפים. עכשיו יש לי זמן, ואני עוד אחזור לזה כדי להתקדם עם הפיילוט. זה מזכיר לי שאני צריכה לבדוק את נושא ההפצה. אם המכללה מפיצה או שאני צריכה לדאוג למפיץ חיצוני, ואז אני אדע לספר לכם אם ומתי יש עוד הקרנות”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר