סמוך לשעה 19.30 התהפך רכב ברחוב אבן עזרא, מול תחנת הדלק מיקה. בתחילה דיווחו עוברי אורח שהיו עדים לתאונה על תאונת דרכים קשה. כונני מד"א ואיחוד הצלה הוזעקו למקום, בתוך מספר דקות הוברר שמדובר בתאונת קלה, שכן הנהג, תושב העיר בן 52 הצליח לבדו לחלץ את עצמו מהרכב והיה נראה שלא נפגע.
הנהג יצא מהרכב כמעט ללא פגע. צילום: דוברות איחוד הצלה
ברגעים אלה התחיל הכנס שארגן המועמד לראשות העירייה עו"ד איתי סהר בנושא סגירת עסקים בשבת.
אתמול היה זה הרב יעקב אביטן שביקר את מניעיו את סהר וטען כי הוא יוצר פילוג בעיר כדי להרוויח הון פוליטי, אבל היום הוא הגיע לכנס עצמו ובכניסה לפאב "הג'ק" הוא התחבק עם סהר.
הרב יעקב אביטן ואיתי סהר
"לא ניתן שבעיר אשקלון ייפרצו הסכרים והחומות ויגרמו בגלל השבת למלחמת אחים", אמר הרב אביטן. "כאן נחיה מתוך אהבה ואחוה והרמוניה מלאה, כולנו יחד נלמד לכבד אחד את השני".
תחנת המשטרה באשקלון לבשה חג בשבוע שעבר. ספר תורה חדש הוכנס ברוב עם והדרת מלך אל בית הכנסת בתחנה. את האירוע הקדוש כיבדו בנוכחותם מפקד המחוז הדרומי ניצב מוטי כהן, שאלו היו ימיו הראשונים כמפקד המחוז, מפקד מרחב לכיש נצ"מ שמעון נחמני, רב משטרת ישראל הרב רמי ברכיהו, סגל הפיקוד המשטרתי, רב המחוז הדרומי הרב ראובן כאמיל, קצינים ושוטרים, גמלאים, מתנדבים ומשפחות שכולות.
ניצב מוטי כהן בכתיבת האותיות האחרונות בספר התורה
ספר תורה החדש נרכש על ידי המשטרה והוקדש לשוטרים שנפלו, הספר נישא והובל בתהלוכה בה נטלו חלק עשרות קצינים ושוטרים ובני משפחות שכולות וכיבדו את המעמד המיוחד.
האותיות האחרונות
בשבוע שעבר הוענק פרס החינוך העל יסודי לבית הספר מקיף עירוני ד' ע"ש רבין באשקלון על הצטיינותו במעורבות חברתית אזרחית ותרומה לקהילה.
הפרס ניתן מטעם ארגון המורים והעמותה הפדגוגית ע"ש אחמד טהא אגבארייה ז"ל ל-12 בתי ספר ברחבי הארץ שנמצאו הראויים ביותר בשל עשייתם בתחום.
נציגות מקיף ד' מקבלות את התעודות מהנהלת ארגון המורים. צילום: דוברות העירייה
"התפיסה החינוכית בבית הספר מתווה דרך לכל הבאים בשעריו, להיות אנשים משכילים, בעלי השקפת עולם ערכית ומוסרית הפועלים מתוך זיקה למסורת, אחריות אישית וקהילתית למען החברה. החינוך למעורבות חברתית אזרחית ותרומה לקהילה מלווה את התלמיד בכל ההוויה הבית ספרית, הן בשיעורים בכיתות, במסעות, בהצגות ואף בחצר בית הספר" נמסר היום מהעירייה.
בחטיבת הביניים, הפעילות בתחום חוצה שכבות בתוך תחומי הדעת השונים ובחטיבה העליונה, נבנית עבור כל תלמיד תוכנית תלת-שנתית לקראת הבגרות החברתית, שעומדת על 99 אחוזי זכאות בקרב התלמידים.
גם בתחומי הדעת נבנית תוכנית מעורבות חברתית, כך למשל בשיעור גיאוגרפיה, עלה נושא המעורבות בטיפול בארובות העשן של תחנת הכח הסמוכה לאשקלון והתלמידים הכינו משימות על מנת למנוע את הקמתה של תחנת כח שלישית בעיר; תלמידי מגמת חשמל בנו חנוכייה מפסולת מפעלים לזכרו של מורה המגמה משה ריכטר ז"ל ועוד.
הנצחת נשמותם של 200 אלף יהודים שנפלו במהלך מלחמת העולם השנייה מקבלת השבוע חיזוק מעיריית אשקלון. אמנם לא מדובר בהנצחת נופלים שהיו תושבי העיר, אך הודות לפועלו של תושב אשקלון להנצחת זכרם, המיזם חסר התקדים יוצא לפועל. כעת גם העירייה מתגייסת לסייע.
בשבוע שעבר נפגש ראש העיר בפועל, תומר גלאם, עם תושב אשקלון, אלכסנדר זסלבסקי, לאחר שהאחרון פנה אליו בבקשה לסייע לו במפעל חייו – הנצחת זכרם של הלוחמים היהודיים שנפלו במלחמת העולם השנייה.
זסלבסקי סיפר כי בשנת 2001 הוא התחיל את הפרויקט ואף הדפיס ספר בנושא שיצא לאור בסיועה של העירייה בשנת 2005. בשל מגבלת המיקום בספר המודפס, החליט זסלבסקי להעביר את מפעל ההנצחה לאינטרנט והקים ספר זיכרון דיגיטלי שמכיל את 160 אלף השמות שאיתר, מתוך 200 אלף הנופלים שנהרגו במלחמה. את הספר ניתן למצוא בלינק – http://jmemory.org.
"זסלבסקי פנה אליי וביקש סיוע של העירייה בתחזוקת האתר בו מונצחים שמות הנופלים. לאור החשיבות הרבה שאנו רואים במפעל ההנצחה הזה, החלטתי לאשר לו סיוע בתחזוקת האתר, כדי שיוכל להשלים את מפעל החיים שלו ולנסות לאתר את שמות כל יתר הנופלים שהקריבו את חייהם למען אחיהם היהודים במלחמה נגד הנאצים", אמר ראש העיר בפועל.
במסגרת עתירה שהוגשה לוועדת הבחירות האזורית על ידי עו"ד אבי עייש, ביקשה נציגת העותרים, עו"ד תמר קידר לזמן לחקירה את ראש העירייה בפועל, תומר גלאם, על תצהיר שהגיש, זאת במסגרת דיון שתקיים מחר הוועדה. בתצהיר עצמו התייחס גלאם לחוברת התקציב וכן התחייב כי עיריית אשקלון לא תממן את דף הפייסבוק שלו.
עו"ד אבי עייש
הבוקר הודיע יו"ר הוועדה, השופט המחוזי אליהו ביתן כי הוא דוחה את הבקשה לחקור את גלאם. "לא נראה לי שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה ובשלב זה אינני מתיר זאת", כתב השופט.
קידר מסרה בתגובה כי לא תוותר על האפשרות לזמן את גלאם לדוכן וכי בדיון שיתקיים מחר היא תנסה לקדם זאת.
מהנדס המועצה האזורית 'שפיר', שמעון אוזילבסקי, הודיע לאחרונה על סיום עבודות התשתית ומסירת מגרשים לרוכשים בהרחבה שב'מרכז שפירא'. המועצה מודיעה בסיפוק רב כי היא הצליחה לסיים את עבודות הפיתוח זמן רב לפני המועד שבו התחייבה כלפי הרוכשים ולהקדים משמעותית את מועד מסירת המגרשים שנקבע במקור.
מדובר בתוכנית הרחבה ב'מרכז שפירא' של 201 יחידות דיור בעלות ביקוש גבוה מאוד, שחלקם שווקו במחיר למשתכן וחלקם צמודי קרקע.
'מרכז שפירא' הינו יישוב דתי קהילתי השייך למועצה האזורית 'שפיר'. היישוב הפך לאחד המקומות המבוקשים ביותר בקרב בני הקהילה הדתית-לאומית בישראל. מדובר ביישוב בעל אווירה כפרית, אשר מתקיימים בו חיי קהילה עשירים. האוכלוסייה האיכותית, לצד מערכת החינוך המצויינת של המועצה, יוצרים תמהיל מיוחד של בית בכפר, בסמוך למרכזי התעסוקה.
הזוכות המאושרות על המאמנת אירנה וולקוב. צילום: דוברות העירייה
גאווה לעיר: נבחרת אשקלון בהתעמלות אומנותית חזרה, שוב, עטורת מדליות זהב, כסף וארד מתחרות אליפות חולון הפתוחה שנערכה בפתח תקווה בשבוע שעבר.
התחרות התקיימה בהשתתפות נבחרות מהערים אריאל, תל אביב, באר שבע, בת ים, פתח תקווה, אשדוד ואשקלון. נבחרת אשקלון בהדרכתה של המאמנת הראשית אירנה וולקוב, ייצגה את העיר בכבוד, הביאה הישגים מרשימים וחזרה עם מדליות זהב, ארד וכסף.
במקום הראשון זכו במדליית זהב: סנדרה מצוצקי (בת 14) בתרגיל כללי תחרותי, אילנה וובק (בת 16) בתרגיל עם כדור, ויקי מלמוד (בת 14) בתרגיל עם אלות, לורן ארונוביץ (בת 9) בתרגיל עם חישוק.
במקום השני זכו במדליית כסף: מישל זילבר (בת 15) בתרגיל כללי תחרותי, שחר איספרוב (בת 13) בתרגיל עם כדור, עדי קנוב (בת 10) בתרגיל עם חישוק, רויטל זכרייב (בת 12) בתרגיל עם אלות.
לאחר האכזבה הגדולה מההפסד להפועל רעננה, הפועל אשקלון הגיעה הערב לאצטדיון בנתניה, לקראת המפגש המסקרן בינה לבין מכבי תל אביב במסגרת המחזור ה-19. הפועל אשקלון שהצליחה להפתיע את מכבי תל אביב, במפגש הראשון העונה בין השתיים וביצעה קאמבק ענק, כאשר חזרה מ-2:0 ל-2:2. באשקלון יודעים שהרבה מים עברו בנהר מאז אותו המשחק ובעוד מכבי תל אביב נמצאת בנסיקה ורוצה להתמודד על האליפות, אשקלון חזרה לדשדש ומפלרטטת עם התחתית.
המשחק נפתח בסערה עבור חניכיו של יובל נעים. בדקה ה-6, כדור קרן של דויד מנגה, הגיע למילאן סמיליאניץ' שבעט חלש ודובב גבאי נגע קלות בכדור וכבש את שער הבכורה שלו בכחול. בדקה ה-13, אופיר דוידזאדה סיים את החגיגות האשקלוניות. אלירן עטר מצא את המגן שפרץ לעומק והכניע את דלה איינוגבה. 1:1.
בדקה ה-23, גבאי כמעט הפתיע בבעיטה מרחוק את שוער מכבי תל אביב, פרדראג ראיקוביץ', שהצליח להדוף את הכדור המפתיע בסופו של דבר. מכבי המשיכה ללחוץ אך ללא הועיל. תוצאת המחצית 1:1.
למרות שנכון לעכשיו אין כל הוראה לסגור חנויות בשבת או להטיל קנסות למי שפותח בשבת, אבל הסערה המתחוללת אצל שכנתנו , הביאה את המועמד לראשות העירייה, עו"ד איתי סהר, לקיים מחר כנס, בפאב הג'ק שבחוף דלילה, שאליו הוזמנו בעלי עסקים, תחת הכותרת "לא לסגירת עסקים בשבת".
איתי סהר. צילום: ראובן קפוצינסקי
בציבור החרדי לא אוהבים את הרעיון לקיים כנס כזה וחבר המועצה, הרב יעקב אביטן (ש"ס) אומר כי הכנס הזה הוא המשך של התנהלות העירייה והעומד בראשה שמעוררים מחלוקות דת בעיר, "קרה משהו בעיר, כי הכל היה יפה פה בעיר והכי חשוב זה לשמור על המרקם של העיר אשקלון", אומר הרב אביטן בשיחה עם "כאן דרום". "אף פעם לא ראיתי שהדתיים מתנגדים למשהו. הפרצה החלה בהסכם ההזוי עם העולים והרב ברדא, הסכם שהתיר להם לפתוח את המתנ"סים והבריכה. ואז קרה שהעולים העלו הצעה כאילו לשמור על הסטטוס קוו ואז נכנעו הורידו אותה. אז למה?", תוהה הרב אביטן.
עוד שיא ביחסים העכורים בין ראש העירייה וחברי הקואליציה במועצת העירייה לבין האופוזיציה. שמונה מחברי המועצה ביקשו לפני שבוע וחצי מראש העירייה לכנס ישיבת מועצה שלא מן המניין אבל גלאם כנראה לא ממש מתרגש מהדרישה.
חבר האופוזיציה במועצת עיריית אשקלון, שלמה כהן פנה לממונה על המחוז במשרד הפנים בדרישה לחייב את ראש העירייה בפועל, תומר גלאם או את יו"ר המועצה משה אטיאס לכנס ישיבת מועצה של מן המניין.
ישיבת המועצה
על פי כהן לפני עשרה ימים נשלח לגלאם מכתב דרישה לקיום ישיבת מועצה שלא מן המניין החתומה על ידי שמונה מחברי המועצה, כמו שקובע חוק פקודת העיריות, אך לדברי כהן, גלאם ואטיאס בחרו שלא לזמן את הישיבה.
בלשי משטרת אשדוד אשר פועלים כחלק ממגוון כוחות משטרת ישראל בשבועות האחרונים נגד עבירות הרכוש לסוגיהן בעיר אשדוד, הצליחו לשים ידם על שני חשודים בעת שאלו עסקו בהעברת סחורה אותה על פי החשד השיגו בעבירה פלילית אל רכבם.
במהלך פעילותם הבחינו הבלשים בשני גברים חשודים: האחד תושב אשדוד בן 38 וחברו תושב אשקלון בן 45, ולאחר שניגשו לבדוק אותם מצאו כי השניים מעבירים סחורה שעל פי החשד גנובה ושכללה זוגות נעליים ו-דגים. בדיקה קצרה העלתה כי סחורה זאת נגנבה בשעות הבוקר ממשאית חלוקה.
זה מה שהיה להם לגנוב. צילום: דוברות המשטרה
מושב נתיב העשרה נחשב לנקודה הדרומית ביותר בכביש 4 ולנקודה הכי קרובה לגבול רצועת עזה מכל יישובי העוטף. המושב נקרא על שם עשרת הנופלים בתאונת המסוק בשנת 1971 מול חופי דיקלה בחבל ימית לשעבר. שם, בנקודת התצפית החדשה, הוקמה "הספרייה של ניר" המספרת את פעילותו באזור בשלוש שפות (עברית, ערבית ואנגלית). מהתצפית ניתן להתרשם מהנופים שליוו את פעילותו הענפה למען המדינה.
האלוף פולי מרדכי מול באי הטקס. צילום: דוברות מוא"ז חוף אשקלון
ניר נולד ב-1964 והיה דור חמישי למייסדי מזכרת בתיה בספינת טילים בבסיס חיל הים באשדוד. בהמשך הוכשר כקצין מודיעין בחיל הים וסיכל אירועי טרור בזירה הימית. בחג שבועות 1990 השתתף ניר ז"ל במניעת פיגוע ראווה נגד ישראל שבו יורטה ספינת מחבלים מול חופי ניצנים. על כך קיבל ציון לשבח ממפקד חיל הים וחבריו כינו אותו אביר המודיעין הימי. תפקידו האחרון היה ראש מינהלת התיאום והקישור לרצועת עזה ושמר על קשר יציב עם האוכלוסייה האזרחית ברצועה ועם ארגונים בין לאומיים וסייע להם בהעברת סחורות. ניר נשלח לאו"ם לחיזוק ההסברה הישראלית. עם פרישתו מצה"ל מונה לסמנכ"ל במשרד לשיתוף פעולה אזורי. בתפקיד זה עסק בפיתוח הקשר עם המדינות השכנות לקידום נושא רווחה ומים. ניר ז"ל נפטר ממחלה בשנת 2012.
בטקס שהתקיים היום, הודתה שלומית, אמו של ניר המנוח, לצביקה פסטרנק, ארכיטקט וחבר טוב של ניר, שהגה והחליט להנציח אותו בדרך הזו ובשנתיים האחרונות עבד על כך במרץ רב. היום, יום לפני האזכרה השנתית, נחנכה התצפית על שמו. שלומית הודתה גם לאלוף פולי מרדכי, על הקשר החברי והאמיץ שהיה לו עם בנה.
האלוף מרדכי, השר לוין וראש המועצה פרגון. צילום: דוברות מוא"ז חוף אשקלון
טלי פרס, אלמנתו של ניר, הגיעה יחד עם ארבעת ילדיהם, שלושה בצבא וילדה בכיתה ב'. "באותה רצינות שבה נאם באו"ם, כך הגיע לכל אסיפת הורים של הילדים, כי אם אומרים שהלימודים חשובים, כדוגמא אישית והופיע והתעניין. ניר הופיע במשפטים בבג"צ להדוף השמצות והציג את המצב בעזה לאשורו עם הוכחות מוצקות שמבצע צה"ל למען תושבי הרצועה".
"האנדרטה כאן, התצפית, היא לא אנדרטה שהולכים על בהונות הרגליים, הס פן תעיר. זו אנדרטה חיה, נושמת ופעילה. באים אנשים, רואים את האנדרטה, צופים אל המרחב, גם ים, גם טבע, גם חקלאות, גם רצועת עזה, גם תרבות אדם- כאן בנתיב העשרה" הסביר ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, יאיר פרג'ון "פעם היו שרים: 'מי יבנה בית בתל אביב'. היום אנשים שרים 'מי יבנה בית כאן בנתיב', שנמצאת בשלב ההרחבה השלישית שלה בזכות ה'דרייב' המקומי. חברים יקרים, אני מצדיע לכם, לאנשי משרד התיירות שעשו חיבור בין אנדרטה ותיירות והמשפחה היקרה של אל"מ ניר ז"ל".
אנשי התקשורת המוכרים מתן צורי כתב 'ידיעות אחרונות', רמי שני מ'גלי צה"ל', יגאל מוסקו ואסף יחזקאלי מ'ערוץ 2', יואב צור לשעבר עורך העיתון 'מעריב', איילת מצגר מהרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו השתתפו ברב השיח (דיבייט) שנערך בבית הספר. האירוע התקיים כחלק ממיזם ויקיפדיה ובהשתתפות תלמידי רונסון ותלמידים מבית הספר "אורט אל פורה" מהפזורה הבדואית, במסגרת המיזם כתבו תלמידי 'רונסון' ערכים באנציקלופדיה המקוונות 'ויקפדיה' על אותם אנשי תקשורת.
הדיבייט עסק בנושאי השיימינג וניסויים בבעלי בחיים. במסגרת האירוע בנוסף לדברי אנשי התקשורת, נערכה תחרות בין התלמידים כאשר כל אחד מהם, התבקש בזמן של שלוש דקות לנמק בצורה הטובה ביותר את עמדתו בכל נושא.
אנשי תקשורות ותלמידים אשקלונים ומהפזורה הבדואית בדיבייט. צילום: יח"צ
המנהלת אורה גול סיפרה כי הדיבייט הינו חלק מפעילות ערכית-חברתית של בית הספר, "יחודיות בית הספר היא פיתוח מנהיגות מדעית טכנולוגית", אמרה גול. "הדיבייט הוא חלק מהפעילות הנעשית בבית הספר במטרה להצמיח מנהיגים שיובילו את החברה הישראלית בתחומי המדע, הטכנולוגיה ובכלל.", מי שהנחה את הדיבייט היה נשיא רוטרי אשקלון ויקטור בין עמי, כאשר האחראית על הפרויקט היא רחלי קהילה מורה בבית הספר רונסון.
“ידענו שדלה יביא לנו נקודות. הוא בשבילנו יותר מבופון ביובנטוס. מבחינתי הוא השוער הכי טוב בליגה”, כך התבטא מאמן הפועל אשקלון יובל נעים ב-1 באוקטובר, מיד בתום התיקו ההירואי והבלתי נשכח בבית מול מכבי תל אביב. איינוגבה נבחר למצטיין המשחק לאחר שעצר פנדל מכריע בדקה האחרונה, מה שלמעשה קבע חלוקת נקודות צודקת בין הקבוצות. אלא שבדיוק סיבוב שלם עבר מאז, וקשה לומר שהיכולת של השוער באותו משחק מאפיינת את תפקודו בעונה כולה. יתרה מכך, כשמניחים על הכף את התועלת לעומת הנזק, ניכר כי המאזניים נוטות לכיוון המחמיר יותר.
אשם בכל השערים? איינוגבה (צילום: אורי קריספין)
העונה של השוער עד כה היא בחלקה קומדיה של טעויות. לא פעם אותן שגיאות ו"יציאות למרפסת" הובילו לאיבוד יקר של נקודות. אנשי הפועל אשקלון מנסים להדחיק את היכולת שלו ומשדרים עסקים כרגיל, אך ביציעים לעומת זאת ניתן לזהות כי הסבלנות מתחילה לפקוע. במגרשים ניתן לשמוע קולות הקוראים להחליפו, וגם ברשתות החברתיות הוא לא זוכה לעדנה וחוטף מטר של ביקורות. השיא הגיע אחרי קרב התחתית האחרון מול הפועל רעננה, שבו איינוגבה שוב ספג שער אומלל, כזה שעלה לקבוצה בהפסד יקר במיוחד. אז נכון שלכל שוער יש מנה של טעויות בעונה, ואף אחד לא חסין, אך נדמה שאצל איינוגבה הטעויות הן חוזרות ונשנות, ומסתמן כי קיימת אצלו בעיה קשה של יציאות לכדורי גובה.
במחזור ה-11 במשחק החוץ נגד בני סכנין איינוגבה יצא לכדור חופשי שהוגבה משמאל, אך אגרף אותו בחולשה היישר לרגליו של פיראס מוגרבי, שמול שער חשוף בעט פנימה. במחזור ה-13 מול מכבי חיפה בסמי עופר איינוגבה אמור היה לקלוט בפשטות כדור קרן של מאור בוזגלו, אך הכדור נשמט מידיו היישר לראש חיפאי, ובתום ערבוביה היה זה ניקיטה רוקאביציה שהעלה את הירוקים ליתרון. גם במחזור ה-15 חזר הניגון, כאשר כדור נייח של בני יהודה נתפס בידי איינוגבה ברכות ונשמט מידיו. דן מורי עט על הכדור, חלף על פני השוער והעביר רוחב ליונתן כהן, שלא התקשה לכבוש ללא שוער בשער. ביום ראשון השבוע נגד הפועל רעננה קיבלנו פרק נוסף במעלליו של השוער, כאשר כדור חופשי שהוגבה מימין מצא את איינוגבה בעוד אחת מהיציאות המוזרות שלו ללא כתובת. קמארה היה שם כדי להקדים אותו ונגח את הכדור לרשת החשופה. ארבע טעויות רשלניות וקריטיות, ואנחנו רק במחצית מהעונה.
בבני יהודה, קבוצתו לשעבר, דיברו בזמנו על בעיות בראייה. גם בשבע השנים שבהן שיחק במדים הזהובים היו לו לא מעט פשלות: מעל הידיים, בין הרגליים, יציאות אומללות וטעויות מביכות. העובדה שהניגרי משחק בישראל כבר קרוב לעשור כמובן נזקפת לזכותו, אך לצד הקילומטראז’ שעבר, נדמה כי מה שבעיקר זוכרים לו זה את המהלכים הפחות טובים. באשקלון מייחלים לכך שהשוער יחזור לכושרו מהעונה שעברה, אז היה אחד מהמצטיינים והגורמים להישארותה של הקבוצה בליגת העל. “אנחנו מכירים את היכולות של דלה”, אמר ל"כאן דרום" גורם בצוות המקצועי. “יש טעויות שנובעות לפעמים מחוסר ריכוז של שבריר שנייה. אנחנו מדברים איתו על זה. צריך לזכור לו גם ההצלות ואת הדקות הטובות במשחק. הבעיה היא ששוער כדורגל יכול להיות טוב 89 דקות, ובסוף יזכרו לו את הדקה שבה הוא פישל. אנחנו מקווים ונעשה הכול כדי להחזיר לו את הביטחון”.
שלא תטעו, איינוגבה הוא אישיות נחמדה, הוא חייכן ואדיב. אך הוא גם שוער ליגה טוב שנמצא מתחילת בעונה במגמת ירידה. כמעט לכל שחקן יש את התקופה הזאת בקריירה, ההבדל הוא שברגע ששחקן לא טוב הוא מסופסל או מוחלף. לכן מתבקש כעת לשאול את השאלה מדוע לא להעניק לליאור חדריאן את אפודת השוער הראשון ואת ההזדמנות להוכיח את עצמו? השוער המקומי זכה העונה לדקות משחק רק בשני משחקי גביע הטוטו ובמשחק גביע המדינה אחד ששוחק לאחרונה מול מ.ס אשדוד. גם אשתקד הרזומה שלו היה דל עם ארבעה משחקים בלבד: שניים בגביע הטוטו ושניים בגביע המדינה. חדריאן מגלה בשלב זה איפוק יחסי ולא מראה סימני עזיבה, אך כמובן שהרצון שלו הוא לשחק ולקבל את הצ’אנס במשחקי הליגה. אם לא עכשיו, אז מתי?
בהפועל אשקלון קיבלו באכזבה גדולה את איבוד הנקודות להפועל רעננה, יריבתם לקלחת התחתית. התחושה הכללית היא שאותו הפסד החזיר את אשקלון צעד אחד אחורה וביטל את הניצחון מלפני שבועיים על הפועל עכו. מלבד התוצאה היה מדובר במשחק החלש ביותר של הכחולים העונה, לאחר שהציגו מחצית ראשונה שיעדיפו לשכוח ומחצית שנייה שבה לא הצליחו לסכן את שערה של רעננה כלל ולא היו קרובים לשוויון. נעים אסף את שחקניו בסיום המשחק בחדר ההלבשה, וכשיצא לכלי התקשורת הודה כי הפועל אשקלון נראתה רע מאוד.
מעבר לכך, בהפועל אשקלון רשמו היסטוריה שלילית לאחר שהיה מדובר בניצחון הראשון של רעננה על אשקלון בכל הזמנים. אם לא די בכך, גם השער שהובקע היה הראשון בהיסטוריה לרשת של האשקלונים מצד הקבוצה מהשרון. במועדון מבינים שבעקבות ההפסד הם יצטרכו לדעת להחזיר את הנקודות האבודות במקומות אחרים וכבר במשחק החוץ הקרוב מול מכבי תל אביב.
סיפור חייה של אליקה רזואני הוא כמעט בלתי נתפס. יש בו את כל האלמנטים להיות דרמה הוליוודית סוחטת דמעות עם סוף טוב, מהסרטים הללו שבהם הדמות הראשית נכנסת עמוק ללב הצופה, אך ברור שסיפורי סינדרלה כאלה קיימים רק באגדות או בהוליווד. באופן מפתיע הפרק הזה בחייה של רזואני אכן מסתיים בהוליווד, אך הוא התחיל רחוק מאוד משם. זה סיפור על כוח ותקווה, אך בעיקר על אמונה אמיתית וחזקה שפתחה בפני אליקה את כל הדלתות.
אליקה רזואני
רזואני (28) נולדה בפרס (איראן), וכשהייתה בת שנה וחצי ברחו משם הוריה ועלו לארץ ישראל יחד איתה ועם שני אחיה הגדולים. “באותה תקופה הרגשנו שכבר מתחיל להיות מסוכן ליהודים לחיות שם, אז ברחנו דרך מדינה שלישית”, היא מספרת. הם עזבו את ביתם בחטף, ללא ציוד ואפילו בלי מסמכים ותעודות מזהות. “היינו חייבים לעשות את הכול בשקט, כי פחדנו שיגלו שאנחנו מתכוונים לעזוב. אני כמובן לא זוכרת כלום מהתקופה הזאת, כי הייתי מאוד קטנה, אבל זה מה שהבנתי מסיפורים ששמעתי אחר כך”.
כשעלו ארצה השתכנו בני המשפחה בקיבוץ, וכשאליקה הייתה בת ארבע עברו להתגורר בשכונת נווה הדרים באשקלון. אליקה למדה עברית, הלכה לגן, והמשפחה התחילה להתאקלם לאט לאט. אלא שאז, נוסף לקשיי ההסתגלות, התברר שאביה סובל ממחלת הדימנציה, ולמרות גילו הצעיר מצבו הלך והידרדר במהירות, והוא אושפז במוסד סיעודי.
את כיתה א’ שלה החלה אליקה בבית הספר נווה דקלים. אך אז נחתה על בני המשפחה מכה נוספת, אימה של אליקה החלה להרגיש לא טוב. “היא התלוננה על כאבי בטן תקופה מאוד ארוכה, ולא ממש ידעו מה יש לה. לבסוף, אחרי אינספור רופאים ובדיקות, אמרו שאלה אבנים בכליות ושלחו אותה לניתוח”, משחזרת אליקה.
אלא שבמהלך הניתוח התברר שהדיאגנוזה הרפואית הייתה מוטעית, ואימה סובלת למעשה מסרטן מפושט. כשהשתחררה מבית החולים, עוד לפני שהספיקה להחלים מהניתוח, החלה האם בטיפולים במחלת הסרטן, ובתה הקטנה, אז רק בת שמונה, לוותה אותה באופן צמוד בכל התהליך. “הגיעה אלינו הביתה אחות והסבירה לי איך להחליף לאימא את השקית שהייתה מחוברת אליה לריקון מעיים ואיך לטפל בה. הלכתי איתה לכל הרופאים והייתי לידה במהלך הטיפולים, הסתובבתי עם מרשמים בבתי מרקחת וקניתי לה את כל התרופות. הייתי במעקב מתמיד מה חסר, מה עומד להיגמר ודיווחתי לרופאים שטיפלו בה. לא הלכתי לבית הספר, כי הייתי צריכה לטפל באימא”.
ילדות קשה באשקלון. רזואני בילדותה
איך זה קרה שילדה בת שמונה לקחה על עצמה את העול הזה?
“לא היה מי שיטפל בה: אבא היה במוסד, האח הגדול שלי היה בצבא, והשני בלימודים. לא היה לנו כסף להביא עזרה מבחוץ, וזה היה ברור שאני זאת שצריכה לעשות את זה. לימדו אותי בדיוק מה עושים ופשוט עשיתי, לא חשבתי יותר מדי”.
היום את רואה את זה אחרת?
“בדיעבד וכשאני משחזרת לאחור, אין לי מושג איך עשיתי את זה. הבנתי, כנראה, שאין ברירה. רק עכשיו אני מבינה שזה היה חריג, כמעט בלתי נתפס, אבל אלה היו החיים שלי, לא הכרתי משהו אחר. היום אני מבינה שזה היה מטורף, אבל יחד עם זה, אני עדיין חושבת שאין מישהו שהיה יכול לעשות את זה טוב יותר ממני באותה תקופה”.
אימא דיברה איתך על זה?
“אימא רצתה שאני אהיה לצדה. היא מאוד אהבה אותי ולידי הרגישה בטוחה ושלווה יותר. למרות שהייתי ילדה קטנה, השריתי עליה ביטחון, בלעדיי היא הייתה אבודהי וגם היה לה את מגבלת השפה, אז עזרתי לה. בגדול היא בעיקר לא רצתה להיות לבדי ואני הייתי שם עבורה”.
את נזכרת בתקופה הזאת לפעמים?
“אני מאוד משתדלת שלא להיזכר, זאת הייתה תקופה קשה, וככל שאני מתבגרת, אני מבינה עד כמה. לשקיות הריקון האלה היה ריח מאוד מסוים, ועד היום קורה הרבה פעמים שאני מריחה משהו שמזכיר לי את את זה, וזה מיד מחזיר אותי אחורה”.
הייתה לך גם ילדות בתוך כל הדבר הזה?
“לא הייתי ילדה כמו כולם וגם כמעט שלא הגעתי לבית הספר. כולם בבית הספר ידעו והם היו מדהימים ותמכו עד כמה שניתן, לא עשו עניין ולא דרשו ממני להגיע. בזמן שכל הילדים בגילי הלכו ללמוד חשבון, אני הלכתי עם אימא לטיפולי כימו או הקרנות או ישבתי לידה וליטפתי את ידה כשהיא נאנקה מכאבים. אני כמעט לא מצליחה לשחזר חוויות של ילדות רגילה, אני רק זוכרת שבכל ערב הייתי יורדת קצת למטה כדי להתאוורר. היה לנו פארק גדול ליד הבית, וכל ילדי השכונה היו נפגשים בו ומשחקים, ואני הייתי מצטרפת. אלה הרגעים היחידים שבהם הרשיתי לעצמי להיות ילדה, לשחק כדורגל, לרוץ ולהשתולל, ואני זוכרת את ההרגשה הזאת עד היום”.
שנתיים נלחמה אימה של אליקה על חייה, ואליקה נמצאה לצדה בכל רגע נתון. גם כשהחמיר מצבה של האם, הייתה זו אליקה בת העשר שהזעיקה ניידת טיפול נמרץ והתפנתה, יחד עם אימה, לבית החולים. “זה היה בשבת, והיא סבלה מכאבים נוראיים ושום דבר לא עזר, אז הבנתי שהמצב לא טוב והזמנתי אמבולנס. הגעתי יחד איתה לבית החולים, היא הועברה לטיפול נמרץ, וביקשו מהאחים שלי שייקחו אותי הביתה. יום למחרת שאלתי מה שלום אימא, ואמרו לי שהכול בסדר ושצריכים לנסוע לבית החולים. בבית החולים פגשה אותי עובדת סוציאלית שסיפרה שאימא נפטרה”.
בכל הזמן הזה שביליתם ביחד דיברתם על המוות?
“לא. אני גם לא יודעת אם היא ידעה שהיא הולכת למות. המצב שלה היה לא טוב הרבה זמן, ומבחינתי באותו יום שבת זאת הייתה עוד החמרה, אבל לא משהו חריג. לא דמיינתי שהיא עלולה למות, כנראה שהדחקתי את המחשבות האלה, והיא לא העלתה את הנושא”.
האם הובאה לקבורה ביום שלמחרת, ובני המשפחה החליטו שאליקה צעירה מדי כדי להשתתף בהלוויה, והיא נשארה בבית. “למרות שכבר ראיתי הכול מהכול, הם דאגו לי וחששו שאני לא אצליח לעמוד בזה. אני כמובן מאוד רציתי ללכת, אבל לא נתנו לי. אני מבינה שהם ניסו לשמור עליי. עד היום אני לא יודעת אם זאת הייתה החלטה נכונה או לא. מצד אחד, אני חשה פספוס עצום שלא הייתי איתה בדרכה האחרונה, אבל מצד שני, באמת שאי אפשר היה לדעת איך זה ישפיע עליי”.
כשבוע לפני פטירת האם התחתן אחיה של אליקה ועבר להתגורר עם אשתו הטרייה בבית שבו גרה אליקה עם אימה. כעת נאלץ הזוג הצעיר לטפל בילדה היתומה. “היה לי מאוד קשה. המוות של אימא בא לי בהפתעה גמורה, כי לא הבנתי את חומרת המצב. במשך שנתיים הייתי עסוקה אך ורק בטיפול בה, לא הכרתי משהו אחר. פתאום נוצר שם חלל גדול מאוד, ולראשונה הבנתי שכל החיים שלי סבבו סביב הטיפול בה, אבל עכשיו אין מי שיטפל בי”.
שלושה חודשים לאחר מכן אמרו לה שתארוז מזוודה כי היא טסה לביקור אצל סבה בלוס אנג’לס. “המידע שקיבלתי היה די מעורפל. לא הבנתי אם זה ביקור או שאני צפויה להישאר שם באופן קבוע. אמרו לי לארוז, ולא ידעתי בכלל מה לקחת ולכמה זמן אני עוזבת את הבית. הבנתי שהמצב רגיש מאוד לכולם, אז גם לא שאלתי שאלות ופשוט עשיתי את מה שאמרו לי”.
רזואני
כשהגיעה ללוס אנג’לס הופתעה אליקה מהדירה הצנועה של סבה, דירת שני חדרים, וגם מהעובדה שהוא דובר פרסית בלבד ואין לה כמעט דרך לתקשר עמו. “דמיינתי שהחיים שלי ייראו אחרת לגמרי, אבל מהר מאוד הבנתי שלא. סבא ויתר על חדר השינה שלו ונתן לי אותו, כשהוא עצמו ישן בסלון. לא הייתה לי שום דרך לדבר איתו כי דיברתי רק עברית, והוא כמובן לא ידע את השפה. לא ידעתי גם איך לשאול לכמה זמן הגעתי ומתי אני חוזרת. זאת הייתה אי—ודאות מוחלטת”.
מתי הבנת בעצם שבאת לתמיד?
“הבנתי את זה לאט לאט בין השורות, כי אף אחד לא אמר לי את זה מפורשות. תוך זמן קצר רשמו אותי לבית הספר, והבנתי שאני לא חוזרת. סבא עשה מה שהוא היה יכול כדי לגדל אותי, אבל הוא נתן לי בעיקר בית וזהו. לא היה שם חום ואהבה, הוא גם בא מתרבות מאוד פרימיטיבית, והחיים איתו לא היו קלים. הקהילה היהודית חיבקה אותי, ומבחינה חברתית השתלבתי יפה, כי כולם שם היו יהודים יוצאי איראן שלא הכירו את הארץ ולא דיברו עברית, אז הייתי עבורם סוג של אטרקציה שבאה מארץ הקודש”.
היית בודדה?
“מאוד, מאוד. התחושה של המשפחתיות הייתה מאוד חסרה לי, בעיקר בחגים, אירועים וימי הורים. הרגשתי חריגה ושונה, אימא הייתה חסרה לי מאוד”.
בתוך הבדידות האיומה הזאת ותחושת החריגות דיברה אליקה רק עם אלוהים. בכל יום היא הייתה כותבת לו פתק, קורעת אותו, יוצאת למרפסת ומשליכה אל השמים. “האמנתי שזה באמת יגיע אליו בצורה כזאת. היו שם מאות פתקים, הקפדתי לעשות את זה בכל יום, כדי שידע כמה אני רוצה את זה”.
מה כתבת?
“ביקשתי ממנו שישנה לי את החיים, שישלח לי אבא ואימא שיאהבו אותי. אני מאוד אוהבת את הסיפור של סינדרלה וביקשתי שיהפוך אותי לסינדרלה. כל יום במשך חמש שנים דמיינתי את החיים שלי אחרת והולכת לישון בתקווה שמשהו ישתנה כבר מחר”.
התפנית בחייה של אליקה התרחשה כשהייתה בת 15, אז חיברו בינה ובין עמותה יהודית בלוס אנג’לס, שתפקידה בין היתר לדאוג למשפחות אומנה עבור ילדים כמוה. “זאת לא ממש משפחה מאמצת, אלא סוג של אחות בוגרת ותומכת”, מסבירה אליקה. “שאלו אותי אם אני מעוניינת שישדכו לי משפחה שתוכל לתת לי מענה וכתף ותלווה אותי, ואני כמובן הסכמתי בשמחה”. את טרזה ורון, ההורים המאמצים שלה, היא פגשה לראשונה באחד ממשרדי העמותה, סמוך לבית סבה. “זה מצחיק, כי יש גם סניף ליד הבית שלהם, והיה איזשהו בלבול, והם פנו בטעות לסניף שליד הבית שלי, כנראה זה היה בלבול מהשמים ושהיינו צריכים להתחבר”.
אז גם התברר לאליקה שטרזה היא תסריטאית, שאפילו הייתה מועמדת בעבר לפרס האוסקר בקטגוריה של הסרטים הדוקומנטריים, ורון הוא מפיק סרטים בהוליווד. “היא אמרה שהם רוצים לעזור לי והפכו להיות ההורים שלי לכל דבר. אימא הרגישה באותה תקופה שהיא רוצה לתת מעצמה, וזאת הדרך שבה היא בחרה. היא פנתה לעמותה יהודית כי גם היא יהודייה. ההורים שלי גרים בסנטה מוניקה, ממש על חוף הים. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה זה נראה כמו חלום, כמו סצנה מסרט. לא האמנתי שיש באמת אנשים שחיים ככה, עד מהרה זה הפך להיות גם הבית שלי”.
את קוראת להם אימא ואבא?
“בטח, הם לגמרי ההורים שלי. הם נתנו לי חום ואהבה, מה שלא היה לי אף פעם. הם תפקדו ועדיין מתפקדים כמו הורים לכל דבר. אימא הייתה מגיעה לאסיפות הורים ומפגשים עם חברים, גם אבא מאוד נוכח ומעורב. הם העניקו לי את החיים שחלמתי עליהם תמיד, הופעות, הצגות, טיולים, מסעדות. החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה”.
דרך הוריה המאמצים נחשפה אליקה לראשונה גם לעולם הקולנוע והמשחק והתאהבה. בגיל 17 היא נבחרה לאחת מחמישה בני נוער מצטיינים וייחודיים. על החמישה עשו סרט דוקומנטרי קצר, והם קיבלו מלגה על סך 10,000 דולר. אחת מהנשים הפעילות בעמותה שחילקה את המלגות היא השחקנית ריס וית’רספון. “הם בחרו חמישה בני נוער, אבל כמובן שאני הייתי היחידה שהיא יהודייה, פרסית וישראלית”, אומרת אליקה.
רזואני עם ריס ויתרספון
הבטחתו החוזרת ונשנית של הקב”ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית ט, יד) ולמשה רבנו במעמד הסנה (שמות ג, כב) ולפני מכת בכורות (שם יא, ב) שבני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול לאחר שישאלו ממצרים כלי כסף, כלי זהב ושמלות, כנאמר (שם): “דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב”, מעוררת תמיהה. מה צורך יש בדבר, הרי כל רצונם הוא לצאת ממצרים ולהשתחרר מהקושי והצרה ומעול השעבוד, ומה יועילו לכך הכסף והזהב?
זאת ועוד, על הפסוק המתאר את שאילתם של ישראל מהמצרים כלי כסף וכלי זהב כציוויו של ה’ אליהם, כנאמר בפרשתנו (שמות יב, ל-לה): “ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות… וישאילום וינצלו את מצרים”, דרשה הגמרא (ברכות ט): "וישאילום – בעל כורחם של ישראל”, ולא של מצרים. כבאה ללמדנו שלקיחת רכושם של מצרים לא נבעה מרצונם העצמי של ישראל אלא היה בעל כורחם ובכפייה אלוקית. האומנם? מדוע?
הרב ערן טמיר
אי-רצונם של ישראל לשאול את רכושם של מצרים אף גרם לרבונו של עולם לבקש ממשה רבנו שישכנע את עם ישראל לעשות כן, כנאמר (שמות יא, ב): “דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב”, וכדרשת הגמרא (שם): “אין ‘נא’ אלא לשון בקשה, אמר הקב”ה למשה בבקשה ממך, לך ואמור להם, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו) ‘ועבדום ועינו אותם’ קיים בהם, ‘ואחרי כן יצאו ברכוש גדול’ לא קיים בהם”.
מהי אפוא הסיבה להקפדה האלוקית שביציאתם של בני ישראל ממצרים יצאו ברכוש גדול, וכי זהו הדבר המרכזי בגאולתם?
מבאר הרב קוק (עין אי”ה ברכות א, א, קיד): “עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלת נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות כדי שמזה יבוא גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות”.
הסבר – ידוע הכלל הגדול שהזכירו חכמינו ז”ל לאורך הדורות (הרמב”ם, ספר החינוך, הרמח”ל ועוד) – “אחרי המעשים / הפעולות יימשכו הלבבות”, דהיינו, פנימיותו של האדם הבאה לידי ביטוי במחשבותיו, רצונותיו ושאיפותיו, מתעוררת ומושפעת מאוד ממעשיו ופעולותיו החיצוניות, כדבריו הקצרים של ספר החינוך (מצוה טז): “דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע”.
לפיכך מובן ששנות השעבוד הארוכות והקשות שעברו על עם ישראל בהיותם במצרים לא היו רק שנות שעבוד פיזי וגופני, אלא בעיקר הטביעו בנפשם של ישראל אישיות עבדותית, חסרת ביטחון, עצמאות וכוח רצון, אישיות מכווצת ומדולדלת כוחות, אשר כל רצונה ושאיפתה לשרוד את היום, כי אין לדעת מה יהיה מחר.
על כן בעת יציאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משעבוד לעצמאות – חירות ועצמאות שתכליתן ומגמתן אינן רק לעצמם, אלא להשפיע ולהנהיג את כל העולם כולו – היה צורך הכרחי לבנות בנפשם אישיות אחרת, שונה לגמרי, אישיות בעלת ביטחון עצמי החמושה בכוחות חיים מלאים ורעננים, אשר מתוך כך תוכל לממש את ערכיה לעצמה ואף להשפיע על האנושות כולה.
אי אפשר להיות חברתיים ללא מתן חשיבות להגנה על הסביבה, על הטבע ועל המשאבים ששייכים לכולנו, ולאף אחד אין זכות לפגוע לנו בהם. למה פתחתי בשורה הזאת? כי לפעמים נדמה שהמאבקים הללו הם זניחים עבור אנשים מסוימים, שסדר יום סביבתי הוא שולי. למי אכפת? עוד עץ, פחות עץ, עוד קצת זיהום אוויר. אבל בואו אגלה לכם משהו: 2,200 איש מתים מדי שנה מזיהום אוויר בישראל, ואשקלון במקום השלישי בארץ בזיהום אוויר לאחר חיפה וחדרה. הייתם מאמינים? בהשוואה לכל הפיח והזוהמה שבתל אביב, דווקא אנחנו כאן, בפינה שלנו, חוטפים שלא נדע מחלות. ונחשו מה? אף אחד לא באמת מדבר על זה.
ברק חדריאן
לנשום אוויר נקי זה לא מותרות, זו זכות קיום בסיסית. בשנה האחרונה חווינו לא מעט מקרים של ריח גז חריף שמרחף לעברנו מאזור תחנת הכוח ומתחם קצא”א אל העיר ואל בתי התושבים. בפעם האחרונה שזה קרה פורסם כי ראש העירייה בפועל שלל להם את הרישיון. לא עבר חודש, והחברה ביקשה להגדיל את ריכוז החומר המסרטן במכליה שבאשקלון. מדובר בסיכון בריאותי חמור לתושבי העיר והסביבה, ואסור לאפשר לזה לקרות.
כמו כן, העיר גדלה בקצב חסר תקדים. הציבור מורגל להתנייד ברכב הפרטי, דבר שמוסיף עוד פיח וגזים שנפלטים מכלי התחבורה. בחיפה והקריות וגם בהרצליה הכניסו לפעילות אוטובוסים חשמליים. זהו פרויקט משותף של קק”ל, המשרד להגנת הסביבה ומשרד התחבורה, שנקרא “קק”ל לנשום” ונועד לשלב אוטובוסים חשמליים במטרה לקדם טכנולוגיות של אנרגיה חלופית ולעודד מעבר לכלי רכב נקיים. האוטובוסים לא פולטים גזים לאוויר והם נטענים בחניונים ייעודיים, וכך לא רק הנוסעים בתחבורה הציבורית ייהנו מהיתרונות, גם התושבים והולכי הרגל ברחובות. מדובר בפרויקט מבורך, וחשוב שעיריית אשקלון תפעל לאמצו לטובת ציבור הנוסעים ולטובת הסביבה. עם זאת, חשוב לסלול שבילי אופניים מהשכונות אל מרכזי המסחר, לייצר הצללה בשבילים להולכי רגל ולרוכבים כדי לאפשר שימוש נעים ונוח במרחב הציבורי ולהעניק אופציה ריאלית לזניחה של הרכב.
מפגעי הסביבה בעיר לא מסתכמים רק בזיהומי אוויר. כשאני רוצה לספר על העיר שלי למי שלא מכאן הקונוטציה שתמיד עולה לי בראש היא של חופי הים היפים, חופים שנשאר בהם משהו טבעי, ממש כמו פעם, חופים שיש בהם סלעים ושקט. אך מצב החופים באשקלון מתדרדר, ויש לכך כמה סיבות: בחופיה של העיר מצויים שתי מעגנות, קצא”א והמרינה. אשקלון שוכנת במקום אזורי חשוב לסחף החול מהנילוס. כשהוקמו סכרים לאורכו במצרים, הגעת החול פחתה. תוסיפו לזה את מה שעוצר אותו, בדרך ונוצר מצב של מחסור חמור בחול לאורך החופים.