אליקה רזואני

אליקה רזואני חיה בסרט הוליוודי

אליקה רזואני נולדה באיראן, עלתה ארצה לאשקלון בגיל צעיר וכשהייתה בת שמונה בלבד נאלצה לסעוד את אימה שגססה מסרטן. בגיל עשר עברה להתגורר עם סבה בלוס אנג’לס, ושם השתנו חיה לאחר שאומצה בידי זוג הוליוודי נוצץ. כך היא פגשה את ריס וית’רספון ואת ג’יי ג’יי אברהמס ופצחה בקריירת משחק, אבל לסוף הטוב הזה קדמו חיים של קושי, בדידות ושיחות עם אלוהים אל תוך הלילה

סיפור חייה של אליקה רזואני הוא כמעט בלתי נתפס. יש בו את כל האלמנטים להיות דרמה הוליוודית סוחטת דמעות עם סוף טוב, מהסרטים הללו שבהם הדמות הראשית נכנסת עמוק ללב הצופה, אך ברור שסיפורי סינדרלה כאלה קיימים רק באגדות או בהוליווד. באופן מפתיע הפרק הזה בחייה של רזואני אכן מסתיים בהוליווד, אך הוא התחיל רחוק מאוד משם. זה סיפור על כוח ותקווה, אך בעיקר על אמונה אמיתית וחזקה שפתחה בפני אליקה את כל הדלתות.

אליקה רזואני

רזואני (28) נולדה בפרס (איראן), וכשהייתה בת שנה וחצי ברחו משם הוריה ועלו לארץ ישראל יחד איתה ועם שני אחיה הגדולים. “באותה תקופה הרגשנו שכבר מתחיל להיות מסוכן ליהודים לחיות שם, אז ברחנו דרך מדינה שלישית”, היא מספרת. הם עזבו את ביתם בחטף, ללא ציוד ואפילו בלי מסמכים ותעודות מזהות. “היינו חייבים לעשות את הכול בשקט, כי פחדנו שיגלו שאנחנו מתכוונים לעזוב. אני כמובן לא זוכרת כלום מהתקופה הזאת, כי הייתי מאוד קטנה, אבל זה מה שהבנתי מסיפורים ששמעתי אחר כך”.

כשעלו ארצה השתכנו בני המשפחה בקיבוץ, וכשאליקה הייתה בת ארבע עברו להתגורר בשכונת נווה הדרים באשקלון. אליקה למדה עברית, הלכה לגן, והמשפחה התחילה להתאקלם לאט לאט. אלא שאז, נוסף לקשיי ההסתגלות, התברר שאביה סובל ממחלת הדימנציה, ולמרות גילו הצעיר מצבו הלך והידרדר במהירות, והוא אושפז במוסד סיעודי.

“היום אני מבינה שזה היה מטורף”

את כיתה א’ שלה החלה אליקה בבית הספר נווה דקלים. אך אז נחתה על בני המשפחה מכה נוספת, אימה של אליקה החלה להרגיש לא טוב. “היא התלוננה על כאבי בטן תקופה מאוד ארוכה, ולא ממש ידעו מה יש לה. לבסוף, אחרי אינספור רופאים ובדיקות, אמרו שאלה אבנים בכליות ושלחו אותה לניתוח”, משחזרת אליקה.

אלא שבמהלך הניתוח התברר שהדיאגנוזה הרפואית הייתה מוטעית, ואימה סובלת למעשה מסרטן מפושט. כשהשתחררה מבית החולים, עוד לפני שהספיקה להחלים מהניתוח, החלה האם בטיפולים במחלת הסרטן, ובתה הקטנה, אז רק בת שמונה, לוותה אותה באופן צמוד בכל התהליך. “הגיעה אלינו הביתה אחות והסבירה לי איך להחליף לאימא את השקית שהייתה מחוברת אליה לריקון מעיים ואיך לטפל בה. הלכתי איתה לכל הרופאים והייתי לידה במהלך הטיפולים, הסתובבתי עם מרשמים בבתי מרקחת וקניתי לה את כל התרופות. הייתי במעקב מתמיד מה חסר, מה עומד להיגמר ודיווחתי לרופאים שטיפלו בה. לא הלכתי לבית הספר, כי הייתי צריכה לטפל באימא”.

ילדות קשה באשקלון. רזואני בילדותה

איך זה קרה שילדה בת שמונה לקחה על עצמה את העול הזה?
“לא היה מי שיטפל בה: אבא היה במוסד, האח הגדול שלי היה בצבא, והשני בלימודים. לא היה לנו כסף להביא עזרה מבחוץ, וזה היה ברור שאני זאת שצריכה לעשות את זה. לימדו אותי בדיוק מה עושים ופשוט עשיתי, לא חשבתי יותר מדי”.

היום את רואה את זה אחרת?
“בדיעבד וכשאני משחזרת לאחור, אין לי מושג איך עשיתי את זה. הבנתי, כנראה, שאין ברירה. רק עכשיו אני מבינה שזה היה חריג, כמעט בלתי נתפס, אבל אלה היו החיים שלי, לא הכרתי משהו אחר. היום אני מבינה שזה היה מטורף, אבל יחד עם זה, אני עדיין חושבת שאין מישהו שהיה יכול לעשות את זה טוב יותר ממני באותה תקופה”.

אימא דיברה איתך על זה?
“אימא רצתה שאני אהיה לצדה. היא מאוד אהבה אותי ולידי הרגישה בטוחה ושלווה יותר. למרות שהייתי ילדה קטנה, השריתי עליה ביטחון, בלעדיי היא הייתה אבודהי וגם היה לה את מגבלת השפה, אז עזרתי לה. בגדול היא בעיקר לא רצתה להיות לבדי ואני הייתי שם עבורה”.

את נזכרת בתקופה הזאת לפעמים?
“אני מאוד משתדלת שלא להיזכר, זאת הייתה תקופה קשה, וככל שאני מתבגרת, אני מבינה עד כמה. לשקיות הריקון האלה היה ריח מאוד מסוים, ועד היום קורה הרבה פעמים שאני מריחה משהו שמזכיר לי את את זה, וזה מיד מחזיר אותי אחורה”.

הייתה לך גם ילדות בתוך כל הדבר הזה?
“לא הייתי ילדה כמו כולם וגם כמעט שלא הגעתי לבית הספר. כולם בבית הספר ידעו והם היו מדהימים ותמכו עד כמה שניתן, לא עשו עניין ולא דרשו ממני להגיע. בזמן שכל הילדים בגילי הלכו ללמוד חשבון, אני הלכתי עם אימא לטיפולי כימו או הקרנות או ישבתי לידה וליטפתי את ידה כשהיא נאנקה מכאבים. אני כמעט לא מצליחה לשחזר חוויות של ילדות רגילה, אני רק זוכרת שבכל ערב הייתי יורדת קצת למטה כדי להתאוורר. היה לנו פארק גדול ליד הבית, וכל ילדי השכונה היו נפגשים בו ומשחקים, ואני הייתי מצטרפת. אלה הרגעים היחידים שבהם הרשיתי לעצמי להיות ילדה, לשחק כדורגל, לרוץ ולהשתולל, ואני זוכרת את ההרגשה הזאת עד היום”.

“הבנתי שעכשיו אין מי שיטפל בי”

שנתיים נלחמה אימה של אליקה על חייה, ואליקה נמצאה לצדה בכל רגע נתון. גם כשהחמיר מצבה של האם, הייתה זו אליקה בת העשר שהזעיקה ניידת טיפול נמרץ והתפנתה, יחד עם אימה, לבית החולים. “זה היה בשבת, והיא סבלה מכאבים נוראיים ושום דבר לא עזר, אז הבנתי שהמצב לא טוב והזמנתי אמבולנס. הגעתי יחד איתה לבית החולים, היא הועברה לטיפול נמרץ, וביקשו מהאחים שלי שייקחו אותי הביתה. יום למחרת שאלתי מה שלום אימא, ואמרו לי שהכול בסדר ושצריכים לנסוע לבית החולים. בבית החולים פגשה אותי עובדת סוציאלית שסיפרה שאימא נפטרה”.

בכל הזמן הזה שביליתם ביחד דיברתם על המוות?
“לא. אני גם לא יודעת אם היא ידעה שהיא הולכת למות. המצב שלה היה לא טוב הרבה זמן, ומבחינתי באותו יום שבת זאת הייתה עוד החמרה, אבל לא משהו חריג. לא דמיינתי שהיא עלולה למות, כנראה שהדחקתי את המחשבות האלה, והיא לא העלתה את הנושא”.

האם הובאה לקבורה ביום שלמחרת, ובני המשפחה החליטו שאליקה צעירה מדי כדי להשתתף בהלוויה, והיא נשארה בבית. “למרות שכבר ראיתי הכול מהכול, הם דאגו לי וחששו שאני לא אצליח לעמוד בזה. אני כמובן מאוד רציתי ללכת, אבל לא נתנו לי. אני מבינה שהם ניסו לשמור עליי. עד היום אני לא יודעת אם זאת הייתה החלטה נכונה או לא. מצד אחד, אני חשה פספוס עצום שלא הייתי איתה בדרכה האחרונה, אבל מצד שני, באמת שאי אפשר היה לדעת איך זה ישפיע עליי”.

כשבוע לפני פטירת האם התחתן אחיה של אליקה ועבר להתגורר עם אשתו הטרייה בבית שבו גרה אליקה עם אימה. כעת נאלץ הזוג הצעיר לטפל בילדה היתומה. “היה לי מאוד קשה. המוות של אימא בא לי בהפתעה גמורה, כי לא הבנתי את חומרת המצב. במשך שנתיים הייתי עסוקה אך ורק בטיפול בה, לא הכרתי משהו אחר. פתאום נוצר שם חלל גדול מאוד, ולראשונה הבנתי שכל החיים שלי סבבו סביב הטיפול בה, אבל עכשיו אין מי שיטפל בי”.

שלושה חודשים לאחר מכן אמרו לה שתארוז מזוודה כי היא טסה לביקור אצל סבה בלוס אנג’לס. “המידע שקיבלתי היה די מעורפל. לא הבנתי אם זה ביקור או שאני צפויה להישאר שם באופן קבוע. אמרו לי לארוז, ולא ידעתי בכלל מה לקחת ולכמה זמן אני עוזבת את הבית. הבנתי שהמצב רגיש מאוד לכולם, אז גם לא שאלתי שאלות ופשוט עשיתי את מה שאמרו לי”.

רזואני

כשהגיעה ללוס אנג’לס הופתעה אליקה מהדירה הצנועה של סבה, דירת שני חדרים, וגם מהעובדה שהוא דובר פרסית בלבד ואין לה כמעט דרך לתקשר עמו. “דמיינתי שהחיים שלי ייראו אחרת לגמרי, אבל מהר מאוד הבנתי שלא. סבא ויתר על חדר השינה שלו ונתן לי אותו, כשהוא עצמו ישן בסלון. לא הייתה לי שום דרך לדבר איתו כי דיברתי רק עברית, והוא כמובן לא ידע את השפה. לא ידעתי גם איך לשאול לכמה זמן הגעתי ומתי אני חוזרת. זאת הייתה אי—ודאות מוחלטת”.

מתי הבנת בעצם שבאת לתמיד?
“הבנתי את זה לאט לאט בין השורות, כי אף אחד לא אמר לי את זה מפורשות. תוך זמן קצר רשמו אותי לבית הספר, והבנתי שאני לא חוזרת. סבא עשה מה שהוא היה יכול כדי לגדל אותי, אבל הוא נתן לי בעיקר בית וזהו. לא היה שם חום ואהבה, הוא גם בא מתרבות מאוד פרימיטיבית, והחיים איתו לא היו קלים. הקהילה היהודית חיבקה אותי, ומבחינה חברתית השתלבתי יפה, כי כולם שם היו יהודים יוצאי איראן שלא הכירו את הארץ ולא דיברו עברית, אז הייתי עבורם סוג של אטרקציה שבאה מארץ הקודש”.

היית בודדה?
“מאוד, מאוד. התחושה של המשפחתיות הייתה מאוד חסרה לי, בעיקר בחגים, אירועים וימי הורים. הרגשתי חריגה ושונה, אימא הייתה חסרה לי מאוד”.

בתוך הבדידות האיומה הזאת ותחושת החריגות דיברה אליקה רק עם אלוהים. בכל יום היא הייתה כותבת לו פתק, קורעת אותו, יוצאת למרפסת ומשליכה אל השמים. “האמנתי שזה באמת יגיע אליו בצורה כזאת. היו שם מאות פתקים, הקפדתי לעשות את זה בכל יום, כדי שידע כמה אני רוצה את זה”.

מה כתבת?
“ביקשתי ממנו שישנה לי את החיים, שישלח לי אבא ואימא שיאהבו אותי. אני מאוד אוהבת את הסיפור של סינדרלה וביקשתי שיהפוך אותי לסינדרלה. כל יום במשך חמש שנים דמיינתי את החיים שלי אחרת והולכת לישון בתקווה שמשהו ישתנה כבר מחר”.

התפנית בחייה של אליקה התרחשה כשהייתה בת 15, אז חיברו בינה ובין עמותה יהודית בלוס אנג’לס, שתפקידה בין היתר לדאוג למשפחות אומנה עבור ילדים כמוה. “זאת לא ממש משפחה מאמצת, אלא סוג של אחות בוגרת ותומכת”, מסבירה אליקה. “שאלו אותי אם אני מעוניינת שישדכו לי משפחה שתוכל לתת לי מענה וכתף ותלווה אותי, ואני כמובן הסכמתי בשמחה”. את טרזה ורון, ההורים המאמצים שלה, היא פגשה לראשונה באחד ממשרדי העמותה, סמוך לבית סבה. “זה מצחיק, כי יש גם סניף ליד הבית שלהם, והיה איזשהו בלבול, והם פנו בטעות לסניף שליד הבית שלי, כנראה זה היה בלבול מהשמים ושהיינו צריכים להתחבר”.

אז גם התברר לאליקה שטרזה היא תסריטאית, שאפילו הייתה מועמדת בעבר לפרס האוסקר בקטגוריה של הסרטים הדוקומנטריים, ורון הוא מפיק סרטים בהוליווד. “היא אמרה שהם רוצים לעזור לי והפכו להיות ההורים שלי לכל דבר. אימא הרגישה באותה תקופה שהיא רוצה לתת מעצמה, וזאת הדרך שבה היא בחרה. היא פנתה לעמותה יהודית כי גם היא יהודייה. ההורים שלי גרים בסנטה מוניקה, ממש על חוף הים. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה זה נראה כמו חלום, כמו סצנה מסרט. לא האמנתי שיש באמת אנשים שחיים ככה, עד מהרה זה הפך להיות גם הבית שלי”.

את קוראת להם אימא ואבא?
“בטח, הם לגמרי ההורים שלי. הם נתנו לי חום ואהבה, מה שלא היה לי אף פעם. הם תפקדו ועדיין מתפקדים כמו הורים לכל דבר. אימא הייתה מגיעה לאסיפות הורים ומפגשים עם חברים, גם אבא מאוד נוכח ומעורב. הם העניקו לי את החיים שחלמתי עליהם תמיד, הופעות, הצגות, טיולים, מסעדות. החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה”.

מלגה מריס וית’רספון

דרך הוריה המאמצים נחשפה אליקה לראשונה גם לעולם הקולנוע והמשחק והתאהבה. בגיל 17 היא נבחרה לאחת מחמישה בני נוער מצטיינים וייחודיים. על החמישה עשו סרט דוקומנטרי קצר, והם קיבלו מלגה על סך 10,000 דולר. אחת מהנשים הפעילות בעמותה שחילקה את המלגות היא השחקנית ריס וית’רספון. “הם בחרו חמישה בני נוער, אבל כמובן שאני הייתי היחידה שהיא יהודייה, פרסית וישראלית”, אומרת אליקה.

רזואני עם ריס ויתרספון

הקרנת הסרט נערכה בבברלי הילס. היה שם שטיח אדום, ושחקנים מהוליווד הרימו כוסית. את הפרס קיבלה אליקה מידיו של המפיק ג’יי ג’יי אברהמס, שכתב והפיק שורה של סרטי קולנוע ידועים, בהם "מלחמת הכוכבים". “הוא הציג אותי, ואני עמדתי שם, הודיתי לכולם, אבל הרגשתי כאילו זה קורה למישהי אחרת. אני לא יכולה לתאר במילים את ההרגשה הזאת, זה היה חלום שהתגשם והרגשתי הכי בת מזל בעולם”.

מהרגע שקיבלו חייה של אליקה תפנית דרמטית כזאת, היא החליטה שלא לעצור ולא להסתכל לאחור. “אני מסתכלת רק קדימה אל עבר המטרה הבאה. ההורים שלי מאוד תומכים בי והם איתי בכל צעד והחלטה שאני מקבלת. התמיכה שלהם נותנת לי המון כוח ואמונה”.

ברזומה של אליקה כבר יש תפקידים בכמה סרטים, כמו “סיפור על אהבה וחושך” בכיכובה של נטלי פורטמן, הסרט הישראלי “אבינו” ובסדרות כמו “ג’וני ואבירי הגליל” בכיכובו של עוז זהבי, “הרודן”, “שטיסל” ועוד.

בשנה שעברה הצטלמה אליקה לתכנית ריאליטי שצולמה בקנדה ושמטרתה להראות לעולם שהיופי האמיתי בא מבפנים. היא אמנם לא זכתה במקום הראשון, אבל הגיעה עד לגמר. כיום משודרת התכנית בהונגריה, וככל הנראה תשודר בעתיד בעוד ארצות בעולם. מי שהיה המנטור שלה בתכנית הזאת היה דווקא אחד משלנו, סוכן הדוגמניות עדי ברקן. יחד איתו הגיעה אליקה לביתו של שגריר ישראל בקנדה כדי לקדם את חוק הפוטושופ והמלחמה ברזון בעולם האופנה. “ושוב לא האמנתי שזה קורה לי. אני, אליקה הקטנה מאשקלון, יושבת מול שגריר ישראל ומסבירה לו את העמדה שלי, והוא מקשיב ומתעניין”.

רזואני

“הרגשתי שאני צריכה לסגור קצוות פתוחים”

את חייה בשנים האחרונות מעבירה אליקה על קו ישראל-ארצות הברית, אך מרכז החיים שלה הוא דווקא כאן בארץ, בירושלים. כאן היא גם למדה משחק.

אז השאיפה היא להיות שחקנית?
“כן, עכשיו אני מתמקדת בתחום הזה ושואפת להתפתח ולהתקדם. אני מוכנה לעשות הכול כדי שזה יקרה ויודעת שזאת עבודה מאוד קשה. משחק משמח אותי, ואני בעיקר רוצה להיות שמחה”.

למה חזרת?
“הרגשתי שאני צריכה לחזור למקום שממנו באתי, כדי לסגור קצוות ודברים פתוחים שהפריעו לי. לא הייתי בקבר של אימא שלי הרבה שנים ולא ביקרתי את אבא והרגשתי שזה משהו שאני צריכה בשביל עצמי”.

מה שלום אבא היום?
“הוא בבית אבות באשקלון באותו מצב. אני מגיעה לבקר אותו, למרות שמאוד קשה לי. הוא לא מזהה אותי לרוב, ואני כמעט לא מכירה אותו. אני לא זוכרת שניהלתי איתו שיחה אפילו פעם אחת. זה מאוד מדכא אותי, אבל אני הולכת כי אני מרגישה שאני צריכה להיות שם”.

האמנת שיום יבוא ואלוהים יחבר את הקרעים של כל הפתקים ששלחת לו?
“כן. אני יודעת שזה נשמע מטורף לגמרי, אבל האמנתי וידעתי שזה יקרה. תמיד דמיינתי חיים אחרים וידעתי שיבוא יום ויהיו לי”.

מה דמיינת?
“את החיים שיש לי עכשיו”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר