חני אלימלך סוגרת חשבון ומציגה מחזמר חדש על אשקלון
4 Commentsאת השם חני אלימלך אין באמת צורך להציג. עם 25 שנות עשייה תרבותית באשקלון, מנהלת את התיאטרון העירוני, אין כמעט בימה בעיר שאלימלך לא מכירה מקרוב, ואין אירוע תרבותי שהיא לא שותפה לו.
אלימלך טיפחה במשך שנים דורות של יוצרים בעיר, ובסוף השבוע הקרוב הפרויקט החדש שלה לכבוד חגיגות ה-70 לעיר אשקלון עולה על בימת היכל התרבות, וכמובן שכל כולו מוקדש לעיר אותה היא אוהבת, העיר שמרגע שהיא הגיעה אליה התחיל סיפור אהבה שלא יסתיים לעולם: אשקלון.
חני אלימלך. צילום: פבל
“4,000 ועוד 70 שנה” הוא מחזמר שלוקח אותנו למסע מרתק בזמן ומספר את סיפורה של העיר אשקלון מראשית דרכה ועד היום, דרך המוזיקה, הצלילים, המקומות הנוסטלגיים, דמויות מסוימות בעיר שהן חלק בלתי נפרד מההווי המקומי של העיר אשקלון והרגעים היפים בהיסטוריה של העיר, וכל זאת תוך כדי התייחסות להתפתחות העיר.
מרהיב. תמונה מהפרימיירה. צילום: סיוון מטודי
חודשים של חשיבה, כתיבה, בימוי, חזרות ואתם עוד רגע על הבמה. אחרי כל השנים האלה סביב פרמיירות ומופעי תיאטרון, את עדיין מתרגשת? איך את מתכוננת אליה?
“אני תמיד מתרגשת, אבל הבמה היא חלק ממני, היא גם מוסיפה לנו פרספקטיבה בחיים ומספקת כוח, הרי ההפקה הכי גדולה היא החיים, אז הבמה ‘קלה’ יותר. איך מתכוננים אליה? הפקות עושים בתבונה, בחלוקה נכונה, בוחרים את האנשים הנכונים לצדך, רק כך אפשר להצליח. תוכלו למצוא לצדי את איתי חמו, ‘ילד’ שאני מגדלת כבר שנים, ואני יכולה לומר שהוא יהיה אחד המפיקים הגדולים בארץ. איתי הרגע סיים את פסטיבל אשדודאנס בכישרון ענק, והוא זה שמנהל את כל ההפקה הזו מבחינת לו”ז וחלוקה הוגנת. הוא מטפל בהכול, מכרטיס ועד לו”ז חזרות. אני דואגת שסביבי יהיו הרבה אנשים טובים שאני מאמינה בהם ואוהבת אותם, וחשוב לי שמעל הכול הם יבואו לעשות את מה שהם אוהבים בעבודה. אני אוהבת את העשייה שלי, היא מספקת לי כוח”.
חני אלימלך. צילום: פבל
אז מאיפה נולד הרעיון למחזמר?
“את החומרים וההשראה שאבתי מתוך ספרו המרתק של דוד אפל, מי שהיה מזכיר המושל הצבאי ואיש יקר ומוביל בעיר אשקלון עד ליום מותו. הוא כתב את הספר ‘4,000 ועוד 40 שנה’ לחגיגות ה-40 לעיר אשקלון, שהוא בגדר קריאת חובה לכל אשקלוני. הספר מתאר את אשקלון מהעת העתיקה ועד ימינו ופורש יריעה רחבה של ידע על העיר אשקלון, פשוט מרתק. ומשם שאבתי את הסיפורים, את המקומות ואת האנשים.
עצור. גבול לפניך. שלט ישן בפאתי שטח השיפוט של אשקלון. צילום מתוך התערוכה: אורי קריספין
בנוסף, נפגשתי גם עם גיורא שפיר, אחד האדריכלים המובילים בארץ, וכמובן הוא האיש שבנה את היכל התרבות, שהוא בעיניי ההיכל הכי יפה בארץ, היכל מיוחד, מדהים ביופיו, וגיורא איש מדהים ומרתק, שחלם את אשקלון. הוא סיפר לי כיצד הוא ראה את אשקלון במהלך שנותיה ואיך הוא רואה את אשקלון בצורה עתידית.
ההיסוריה של אשקלון בתערוכה. צילום: אורי קריספין
משם נשאבו הכוחות וניתן האור הירוק לכתיבה וחשיבה של איך אני רוצה שהמופע ייראה בכלל. כמובן היה לי חשוב שכל התוצר יהיה מקומי, מבלי לגייס כוח עזר מבחוץ ולא אמנים חיצוניים, כל ההפקה מושתת על תוצרת מקומית אשקלונית, יש לנו מספיק כוחות ומספיק אנשים מוכשרים בעיר שיכולים להעמיד מופע שלם של שעה וחצי ברמה גבוהה”.
מופע ברמה גבוהה. המחזמר של אשקלון. צילום: סיוון מטודי
“הגאווה הכי גדולה”
התיאטרון העירוני של חני אלימלך מאז ומתמיד שימש קרקע פורייה לצמיחת כישרונות מקומיים, ואף זיכה את אשקלון בשנת 2012 בפרס שרת התרבות. 25 שנות פעילות, מאות הפקות, הצגות ומופעים מגוונים, עשרות שחקנים ולפעמים נדמה שהם רק רוצים לחזור הביתה.
במחזמר הזה אפשר להתרשם מרשימת שחקנים לא קטנה. חלקם התגלו בתכניות ריאליטי, חלקם מככבים על במות גדולות, אך המכנה המשותף לכולם היא עובדת היותם אשקלונים ולא רק אשקלונים, אלא כאלה שהחלו את דרכם בתיאטרון העירוני של אלימלך.
לירון אברג'ל. גם אותה תפגשו על הבמה. צילום: דה-ווייס ישראל
“הגאווה הכי גדולה שלי היא שכל אחד מהחבר’ה האלה נמצא במקום אחר, על במה אחרת, מגשים את עצמו: אדיר בובליל נמצא בקאמרי עם ‘שורת המקהלה’ ו’מצחיקונת’ ועושה אינספור הפקות לחנוכה ועובד עם עוז מורג, שכמובן אחראי על כמה מההפקות המצליחות שעלו בישראל. אור אילן, שמככבת בהצגות בסרטים תפקידים ראשיים ועושה עבודה יוצאת מן הכלל, השתתפה בהפקות של בהבימה ובתיאטרון רמת גן. ענבל גלאם, שנמצאת בכל סדרה שמכבדת את עצמה ועושה עבודה מדהימה. אבי כהן, שמצטלם בימים אלה לסרט ועשה בעברו גם סדרות. לירון אברג’ל מ’דה וויס’ עם הקול המדהים. גיל כהן, שעשה את ‘תאג”ד’ וסדרות נוספות. אלה חבר’ה שגדלו בתוך התיאטרון העירוני, הם חלק בלתי נפרד ממנו”.
גיל כהן
אני מתארת לעצמי שיש ביניכם אווירה משפחתית שם על הבמה ובחזרות.
“את האמת? אנחנו נהנים מכל רגע, באולפן ובחזרות זה פשוט כיף גדול, שנים שאנחנו עובדים יחד ורואים ומרגישים את זה – זה הבית”.
באשקלון ניתן למצוא תרבותיות רבגונית, ולכולם אלימלך נתנה במה בהפקת חגיגות ה-70 לעיר, כך שמלבד רשימה ענפה של שחקנים מקומיים פורצי דרך, בהפקה משתתפות גם שורה של להקות מקומיות: כינור דוד, חבורת הזמר חוף ימים, הקונסרבטוריון העירוני, מחולוהט, פאנקי פלייס, כנפי יונה, התיאטרון העירוני אשקלון, להקה גאורגית אשקלון, הורה אשקלון, סטודיו ביט, פרחי אשקלון, סטודיו V, סטודיו טמפו, מור בית הספר למחול.
פרחי אשקלון. צילום: אייל אסרף
נשמע כמו אתגר בימוי עצום, משימה לוונדרוומן, הצלחת לחבר בין כולם? איך הדינמיקה מאחורי הקלעים? ואיך יוצרים סדר בכל כל הכאוס הזה?
“זה מאוד פשוט, כשאת עושה דברים באהבה – וכמובן עם מקצועיות ללא פשרות – להכול יש פתרונות. בהפקה משתתפים כמעט 240 אמנים, ולכל אחד יש את הצבע שלו, את הבמה שלו להיות מי שהוא. לכל גוף עירוני יש מקום. מתחנו קו בין כל יוצרי העיר, ואין אחד שלא ניתנה לו האפשרות להופיע. כל אחד מהם מסמל משהו אחר בעיר, הם חלק בלתי נפרד מהתרבות העירונית, כך כשדיברנו על העליות אז שילבנו את הלהקה האתיופית והגאורגית, את הורה אשקלון ואת כנפי יונה הממחישים את העלייה התימנית.
אתגר על הבמה. המחזמר של אשקלון. צילום: סיוון מטודי
זה אכן אתגר בימוי, אבל כולם מקצועיים, וזו חוויה מדהימה לעבוד איתם ולשלב אותם זה בזה. וכמובן גם עם התזמורת, גם הנגנים שם הם חלק בלתי נפרד מההפקה העצומה הזו. שחר אדרי, שהוא בוגר בית הספר אמנויות, שיושב על התופים, בחור בן 22 מוכשר כמו טיל. משה לבר, שמנצח על הצד המוזיקלי והתזמורת. בקיצור חיברנו בין כולם, האווירה מדהימה, ואת התוצר תוכלו לראות בסוף השבוע הקרוב”.
אחראי על הצד המוזיקלי. משה לבר. צילום: אורי קריספין
המחזמר יעלה לאוויר לסופ”ש אחד בלבד, לא תהיה הזדמנות נוספת?
“אנחנו עולים עם ארבע ההצגות לפחות בשלב התחלתי, צמצמנו כרטיסים ואפשרנו לכל הקהלים להגיע ולצפות במופע. היה והצלחנו למלא ארבעה מופעים גדולים, שזה סוג של אתגר עצום בפני עצמו. ובמידה תהיה דרישה – נעלה שוב. כמובן שיש לי עוד מספר פרויקטים במקביל, נותרו עוד שלוש הצגות ‘צו גיוס’ של התיאטרון העירוני, שזו הפקה שרצה בעיר כבר חמש שנים ברציפות”.
הסיפור של רוז’ה חטב
מהעיר הכנענית ועד לקפה של רוז’ה אשקלון היא עיר בעלת היסטוריה ענפה וסיפור חיים שלא יבייש אף סרט הוליוודי זוכה פרסים. העבר שלה חוצה את כל גבולות הדמיון.
אני מתארת לעצמי שבתהליך כתיבת המחזמר חקרת את ההיסטוריה העירונית. אם היית יכולה לחזור לאחת התקופות שהמופע מתאר, לאן היית חוזרת?
“אז אמנם סיפורו של רוז’ה לא מתואר בספרו של דוד אפל, אבל רוז’ה הוא דמות שכל כולה אשקלון. אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את רוז’ה, בדיוק סיימתי את לימודיי בניו יורק והחלטתי לחזור אל לארץ ונחתי ישר באשקלון. נתקלתי בו באפרידר, כל כך הרבה אנרגיה ושמחה שאי אפשר היה לפספס אותו, לא אז ולא היום.
אי אפשר לספר את הסיפור של אשקלון בלעדיו. רוז'ה חטב. צילום: אורי קריספין
עם חולצת הוואי או סתם טריקו אי אפשר להתעלם מרוז’ה, הוא חלק בלתי נפרד מהעיר, מהתרבות, מהכדורגל, מהטיפים על הטוטו ומהטורים בעיתון – הוא אישיות מרהיבה והוא חלק מהצבע האשקלוני הזה. טוב הלב שלו פשוט פורץ החוצה, הוא דמות חייכנית, צבעונית, כך שזה היה בלתי נמנע להקדיש לו פינה במופע, ודרך דמותו מצאתי את הגשר לחבר למחזמר את היוונית ששלטה בעיר בשנות ה- 70. באותם ימים מכל בית היית שומעת את הצלילים היווניים, טריפונס בכל מקום, אשקלונים היו חולים על יוונית. וזו גם התקופה שהייתי חוזרת אליה בשמחה.
ענבל גלאם על הבמה. צילום: סיוון מטודי
שיחקתי בסרט של אפרת כורם על עתיקות של שנות ה-80, וזו בדיוק המשיכה שלי, העשורים האלה מייצגים בעיניי את מה שאני תמיד נמשכת אליו – אל האנשים השקופים. וכשאני חוזרת אל שנות ה-70 באשקלון, כשאני שומעת את המוזיקה, את הצלילים היוונים, אני רואה את שמחת החיים של האנשים שלא היה להם כלום, לא כסף, לא רכוש, לא כלום, אבל המון שמחה. היה להם את יום שישי הקסום הזה, שהיו מדברים אז מחלונות הבתים אחד עם השני, משאילים סוכר מהשכנים, וזו התקופה שבעיניי היא הכי קסומה, תקופה שעדיין לא הספיקה להתלכלך מכל מה שאנחנו מכירים היום, הקדמה עדיין לא הצליחה לפגוע בה.
אשקלון של פעם
הייתה פה פשטות ונאיביות, הם לא חשבו שהחיים דפקו אותם, למרות שהיום כולנו כבר יודעים שהחיים ‘דפקו’ אותם ביג טיים, אבל הם לא ידעו את זה. הישיבה יחדיו בערב זה דבר שאין שני לו, אני חולמת לחזור לשעות אחר הצהריים בשכונות כשכולם יושבים למטה עם כוס תה ומדברים, לא היו להם סמרטפונים ולא אפליקציות, אז הם פשוט דיברו אחד עם השני. אנחנו חיים בעידן שבו אנשים כבר לא מדברים אחד עם השני והתקשורת היחידה היא באסמסים – הפשטות הזו חסרה. הבדיחה היא שהיום בשביל להעביר סלט בין מסובי השולחן אנשים שולחים הודעת וואטסאפ. ממש נוראי. וזו גם אחת הסיבות שאני לא מרשה לאף אחד בבית להחזיק טלפון סביב השולחן – זה החוק. אז כן, אני מעריכה ואוהבת את האחדות שהייתה באותם ימים, הלוואי והיינו זוכים לה”.
יעל ארביב (מימין) וענבל גלאם במחזמר. צילום: סיוון מטודי
“נעשה פה עוול עדתי”
אלימלך מספרת כי למרות החיבה היתרה שלה לעיר והידע התרבותי שלה, במהלך העבודה על המחזמר היא גילתה דברים שלא ידעה לפני כן. “לדוגמה יש את השיר המקסים של שושנה דמארי ‘תבורכי אשקלון’. שנים שניסיתי להבין מה מסתתר אחרי השיר, למה לשושנה להקדיש שיר שמהלל כל כולו את אשקלון”, היא אומרת. “במחקר שלי גיליתי משהו מדהים, בשנת 1955 נערך בעיר פסטיבל בשם שמשון ודלילה, ובן-גוריון היה צריך להגיע לאשקלון ואיתו משה שרת, ולכן לרגל המאורע החשוב החליטו לבקש משושנה דמארי שיר לקראת הביקור, והיא אכן הגיעה לפסטיבל ושרה לכבודם את השיר”.
מופע של פעם בחיים. המחזמר בהיכל. צילום: סיוון מטודי
אבל לא רק שירים אלימלך העלתה בחכתה, אלא גם לא מעט שדים עדתיים שהסתתרו להם פה בין כותלי העיר. היא מספרת כי המחקר לימד אותה גם על החלוקה של אשקלון של אפרידר באותם ימים, שהשפעתה הורגשה עד לאחרונה: “הופתעתי לגלות שנעשה פה עוול לא קטן לתושבים המוחלשים מול חברת אפרידר. באותם ימים הגיעו לאפרידר דרום אפריקאים שבאמת תרמו לאשקלון כספים רבים, הם הביאו איתם תרבות אחרת, דרך אחרת, אבל הם דרשו שיבנו להם שכונה שהיא שלהם ושלהם בלבד ללא כל אפשרות כניסה ל’זרים’. הם רצו לבנות לעצמם חברה סגורה, שזו אחת הסיבות שאנשי עתיקות בימים ההם לא יכלו לרכוש בית באפרידר.
הבתים הראשונים באפרידר. צילומים מההיסטוריה של אשקלון. צילום: רואי קריספין
דיברו איתם בקודים, מנעו מהם בכל מיני שיטות את היכולת להשתכן שם. זה עצוב לגלות שהייתה פשוט הפרדה ברורה בין השכונות הדרומיות המזרחיות, אנשים כמו אוחנה ואבוטבול לא יכלו להגיע לשם. וזה נושא חשוב שאני מעלה וחושפת על הבמה, וגם אם זה לא ימצא חן בעיני אנשים, בסופו של דבר זו המציאות שהייתה פה, והכול מתועד בספרים. נעשה פה עוול עדתי, וזה פשוט עצוב, וזה חורה לי עד היום. בכל פעם שאני עושה תיאטרון, אני מעלה את כל הדברים האלה, את העוולות”.
אפילו הדור הבא על הבמה. צילום: סיוון מטודי
גם בהפקות קודמות שלך אפשר לומר שאת תמיד מאוד מחנכת, מנסה ליצור שינוי חברתי, לוחמת עבור האנדרדוג, את תמיד נוגעת בנושאים שלא כולם ששים לגעת בהם.
“מאז ומתמיד שום דבר אחר לא עניין אותי. קודם כול גדלתי בנתיבות, אז זה לא שהאנדרדוג זר לי, ותמיד חשוב לי להציג אותו, יש בו יותר עניין. בזמנו עשיתי עם אריה אליאס בהבימה את ‘יעקב יעקב’ והייתי מצטיינת הפסטיבל, ויעקב (יענקל’ה) רוטְבְלִיט אמר לי, ‘חני, בואי תהיי כאן, תישארי איתנו’, ואמרתי לו שזה לא מעניין אותי, לא הבימה, לא הקאמרי, פשוט לא”.
הבימה לא מעניין אותה. חני אלימלך. צילום: פבל
אז מה כן מעניין אותך?
“אנשים, אני צריכה לגעת באנשים, ואת זה יש רק באנדרדוג”.
“בלי תרבות אין חיים”
“את אשקלון לא אחליף, זהו ביתי לתמיד, היא גן העדן שלי – אשקלון היא שלי” – אלה המילים הסוגרות את המופע, מילותיו של משה לבר, אבל בקלות יכלו אלה להיות מילותיה של אלימלך המתארת את החיבור בינה ובין אשקלון כסיפור אהבה שאמנם התחיל קצת מאוחר אבל לעולם לא יסתיים.
העיר חייבת תרבות והרבה. רגע מהמחזמר. צילום: סיוון מטודי
אז מה הסיפור שלך עם אשקלון?
“אני מחוברת לעיר, אני מאוהבת בעיר הזו. את רוב העשייה שלי בחרתי לרכז פה. אמנם נולדתי בנתיבות, אבל אני ואשקלון זה כבר זיווג לכל החיים מהרגע שנכנסתי אליה. יכולתי לבחור להישאר בתל אביב, הרי גרתי שם כמעט 20 שנה, אבל בחרתי לבוא ולהשתקע פה, ולמרות הכול אני עדיין בוחרת בה. אשקלון משוועת לתרבות, ותרבות זה הכול, היא הבסיס לכל חברה מתוקנת. אני רואה את אשדוד, איך היא תפסה תאוצה ואיך אנחנו משתרכים אי שם מאחור. איך טעות של ראש עיר לשעבר לסגור משהו משפיעה על כל הצביון של העיר. אני רואה את הפרסומים ברחבי העיר, את ה-V שהוא מסמן על כל הדברים שהוא ביצע, אבל לצערי הוא גם סימן V על סגירת האנדלוסית, סגירת התיאטרון המקצועי שהיה מסובסד מעיריית אשקלון ומשרד התרבות, על הפסקת פסטיבל ‘עין יהודית’ וסגירתה של אליצור.
אלימלך: "הוא גם סימן V על סגירת האנדלוסית וסגירת התיאטרון המקצועי". שמעוני
"כמעט כל מוסד ספורט ותרבות נסגר, בעיר הזו לא נותרה תרבות. אני תוהה אם הוא רוצה להפוך אותנו לעיר אפורה שכל מה שמעניין אותה זה צהרונים ואוכל? בלי תרבות אין חיים, והחיים לא מסתיימים בשוק של יום חמישי, בהכנות לשבת, תרבות היא מזון רוחני ונפשי. וקשה פה. תראי את אשדוד, זו חגיגה לעיניים ולרוח, זו עיר שוקקת תרבות, פסטיבל אחר פסטיבל. ושלא תביני לא נכון, הם היו באותה נקודת התחלה כמונו, זה הכול עניין של סדרי עדיפויות. אני ביימתי באשדוד שנים, אני יודעת איפה הם התחילו ואיפה הם היום. אנחנו אפילו לא מתקרבים להיות אחותם הקטנה, שתמיד חשבנו שאנחנו”.
ובאותה הנשימה, לקראת השנה החדשה ולקראת 70 השנים הבאות מה את מאחלת לאשקלון?
“אני מאחלת לאשקלון שגשוג תרבותי, רוחני, חברתי, שנעבור את ה-30 באוקטובר בשלום. שנלמד לכבד אחד את השנייה ונדע לקבל את האחר, את השונה בדעותיו, במראהו ובכל פרמטר חברתי. שתהיה לנו שנה של בריאות ועשייה, והכי חשוב חיים טובים וארוכים”.
