במהלך הלילה נחתה בישראל גופתו של הרב דוד לוי ז"ל שנהרג בתאונת דרכים בקזבלנקה שבמרוקו. הלוויתו צפויה להתקיים היום בשעה 15:00 בבית העלמין באשדוד. קודם לכן יתקיימו הספדים באולם ישיבת "שובה ישראל בשעה 14:00.
זירת התאונה במרוקו
לוי, מבכירי תלמידיו של הרב יאשיהו פינטו, נסע למרוקו להשתתף בהילולה, שם בדרך שעדיין מתבררת הוא נהרג כאשר נמחץ בין שני אוטובוסים.
דוד לוי, היה בצעירותו דמות מוכרת בנוף האשקלוני עד חזרתו בתשובה באמצע שנות העשרים. לאחר שהתחתן כחרדי, עבר לגור באשדוד שם התקרב יותר לרב פינטו וניהל את בית המדרש בישיבה שלו.
"כואב על פטירתו הטראגית של הרב דוד לוי ז"ל בתאונה במרוקו", כתב שר הפנים, אריה דרעי בחשבון הטוויטר שלו, "מעמודי התורה והחסד באשדוד, מנהל כולל ופעיל מסור של תנועת ש"ס אשר תרם רבות להצלחתה, וכל בנותיו לומדות ברשת החינוך 'בני יוסף'. תנחומים כנים למשפחתו ולרעייתו הכאובה ומתפלל שהקב"ה יאמר די לצרותנו. יהי זכרו ברוך".
היא רק בת 32, נשואה ואם לשנים, והיא כבר השם החם בדרום. הודות לדרך טיפול בלתי מתפשרת וסיפור חיים מעורר השראה, ענבאל גוזי אטיאס משנה את חוקי המשחק ומובילה את רף הטיפול והשיקום בכף הרגל לסוכרתיים. שמה הולך לפניה כמקצוענית חסרת פשרות המטפלת בפטרת העור והציפורן ברמה הגבוהה ביותר. "הגעתי לענבאל מאילת", מספרת לי מטופלת בקליניקה. "לאחר טיפולים כושלים ובדיוק כשחשבתי שאני צריכה להשלים עם המצב, קיבלתי המלצות חמות על ענבאל. כששמעתי את השם שוב ושוב מכמה אנשים שונים הבנתי שאולי זה שווה. הגעתי לכאן על מנת לטפל ביבלות ובציפורן חודרנית והתוצאות מדברות בעד עצמן. זה אולי נשמע כמו טיפול נקודתי, אבל אחרי שלושה ניתוחים כושלים וכאבים בלתי פוסקים אני ממש מרגישה שקיבלתי את הרגליים שלי בחזרה".
את המוטיבציה, הכישרון והקסם האישי היא ירשה מאימה, סמדר גוזי ז"ל, אישיות מוכרת בפני עצמה כמי שסללה את דרכה צעד אחר צעד והפכה לאימפריה. "גדלתי בבית של אמא כריזמטית שמגשימה את עצמה. חונכתי שהורה טוב הוא הורה שמעורר השראה, וכך גם אני מחנכת את ילדיי. אני מתמוגגת מאושר כשאני רואה כיצד אבי ומשפחתי גאים בי על הדרך שעברתי", מספרת ענבאל ואכן, יש להם במה להתגאות. ענבאל ממשיכה את המסורת ומתעוררת בכל בוקר לעבודה מספקת ומתגמלת.
למרות ההצלחה והנסיקה המטאורית שהתרחשה תוך מספר שנים בודדות, ענבאל נשארת עם שתי רגליים על הקרקע, זוכרת היטב מאיפה היא הגיעה: "אני חבה תודה גדולה לנירה סלנט שלימדה אותי צעד אחד צעד את התורה כולה. מאז אני מקפידה להשתלם בקורסים איכותיים של אגודת אייל, הגורם הבלעדי והמקצועי בתחום". להצלחת האימפריה של גוזי אטיאס יש שותף נוסף, האיש שאיתה, איש עסקים מצליח בעצמו שיודע לפנות את הבמה בשעות הצורך ולסייע בגידול הילדים ומטלות הבית. "כשאתה זוכה באישה כזו שהיא מפעל הפיס, זה הדבר הטבעי לתת לה להגשים את עצמה ולהתפתח, אני רואה כמה אושר זה גורם לה, כמה היא מצליחה ולכמה אנשים היא משנה את החיים. אני יכול לעצור דבר כזה?", בעלה, כמו שאר האנשים איתם דיברנו מדבר על גוזי אטיאס בהערצה. "בארבע שנים היא הוכיחה שהיא פנתרה אמיתית שעומדת פעם אחר פעם בכל אתגר – גירושין, חתונה, בניית בית, לידות ופתיחת עסק. היא קורצה מחומר של ווינרים".
בשביל תוצאות צריך לעבוד באשר לטיפול, יש להצטייד בסבלנות רבה ובמשמעת עצמית. הטיפולים, גם אצל הטובה ביותר יראו תוצאות רק עם התמדה. טיפול מוצלח יגרום להבראת בסיס הציפורן, ועם גדילתה היא תעלה לאט לאט את החלק הנגוע החוצה. אם חשבתם לרגע על משחות פלא המבטיחות הצלחה קצרת מועד, כדאי שתשכחו מזה, גם עקירת הציפורן אינה פותרת את הבעיה או מובילה להחלמה. אבל אם תשאלו את המטופלים של ענבאל, ההמתנה משתלמת. "לא חלמתי על ללכת לחוף הים בכפכפים, בעיקר התביישתי והשתדלתי ככל שניתן להסתיר את כפות רגלי", ניר, מטופל בקליניקה משתף בכנות. "את מחסום הבושה צלחתי רק בזכות הגישה של ענבאל, היא ידעה לדבר בגובה העיניים, לא נרתעה ונתנה טיפול מדויק. לא חשבתי שהפתרון יהיה כל כך נגיש, לגמרי שווה את ההשקעה. ושלא תחשבי, ענבאל דורשת", ניר מחייך ומסביר: "ענבאל שלחה אותי עם פירוט מדויק של הוראות והמשך טיפול, כבר קיבלתי אזהרות על מה יקרה אם לא אקפיד על הכללים, אז אני מבצע אחד – לאחד".
התוצאות מדברות בעד עצמן. צילום עצמי
ניר לא לבד, פטרת הציפורניים היא מחלה זיהומית המשפיעה על עשירית מהאוכלוסייה. ענבאל מרגיעה: "למרות הסטיגמה הרווחת, אין סיבה לבושה, כל אדם יכול להידבק ללא שום קשר להיגיינה האישית שלו. לעיתים מספיק ללכת בלי נעלים במקומות בהם רטיבות מוגברת כמו ספא, בריכה, או אפילו חדר הכושר על מנת להיחשף לזיהום הפטרייתי".
סוד ההצלחה – מקצועיות ושירות כשנלחמים בזיהומים התשובה הראשונה היא סטריליות. ואם ניתן לאפיין את הקליניקה של גוזי אטיאס במילה אחת זו המילה המדויקת. יש שיגידו שאלו סטנדרטים של חדר ניתוח. במהלך הטיפול ענבאל, אישה יפה שמשדרת תחושת נינוחות, עטופה מכף רגל ועד ראש. הדמיון לחדר ניתוח ממשיך גם בחומרים בהם היא משתמשת. אצל גוזי אטיאס אין קיצורי דרך. היא עובדת בלי מים, בלי סכינים וקולפני עור. הטיפול הוא יסודי ומקיף ובצורה המקצועית ביותר ללא לקים ג'ל ושיטות הסתרה למיניהם. כעת, כולם מצפים לדבר הבא – מציאת הנוסחה לפתרון הפטרת בשיתוף שני מומחים בתחום הרפואה. עבודה מאומצת שעוד תישא פרי, כמו כל דבר שבו ידה של ענבאל נוגעת. היא מסכמת: "המוטו של חיי הוא אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח ההתמדה".
רוצים להצטרף לעשרות לקוחות מרוצים? הגיע הזמן שתבינו על מה כ-ו-ל-ם מדברים. תבואו בשביל הטיפול, תישארו בשביל ההשראה והאישיות הכובשת.
שעות פעילות הקליניקה בדימונה ואשקלון 09:00-18:00 בתיאום מראש בנייד: 050-302-0839
התפתחות בחקירת היעלמותה של אסרס תקלין תושבת אשקלון בת 36 שנעדרת מאז יום רביעי בשבוע שעבר. על פי ההנחה אסרס נפלה לפח המוטמן הסמוך לביתה ופונתה על ידי משאיות הזבל לאתר פסולת בדרום הארץ.
הפח המוטמן שאליו נפלה אסרס. צילום: אלירם משה
סרטון ממצלמות האבטחה ב'קניון לב' הסמוך לביתה מתעד אותה יוצאת מבניין מגוריה, משליכה ככל הנראה שקית אשפה לפח המוטמן, בשלב מסויים היא מנסה להוציא דבר מה מהפח אך מצילה את עצמה מהחלקה אל תוכו. היא מנסה את מזלה בפעם השנייה אך מועדת לתוך הפח המחניק, מבלי שאיש יבחין בכך שעות ארוכות, דבר שככל הנראה לא הותיר לה סיכוי לשרוד.
בשעות הצהרים דיווחו בני משפחתה על היעלמותה של אסרס, אם לשלושה ילדים שרק בערב לפני חגגה את בר המצווה של בנה הבכור.
צוותי חיפוש של המשטרה ומתנדבים מחפשים אחריה במשך יומיים. בינתיים הפח המוטמן פונה כשאסרס על פי ההערכות בתוכו. רק ביום שישי מגיע צוות מיחידת החילוץ עציון-יהודה ומצטרף לחיפושים. הצוות מבקש תחילה לצפות בסרטוני מצלמות האבטחה שמכוונות לסביבת ביתה של אסרס. הם מבחינים בה נופלת אל הפח ומבינים שנפתרה התעלומה.
החיפושים ביום שישי עברו מאשקלון לאתרי הפסולת דודאים וגני הדס בניסיון לאתר אותה אולי בחיים. עד עתה יום ראשון היא עדיין לא אותרה וכמו שניתן לראות צוותים גדולים עוסקים בחיפושים בשני אתרי הפסולת.
למרות הסיכויים הקטנים למצוא את האשקלונית בחיים כל עוד היא לא נמצאה וכל עוד מותה לא נקבע יש עדיין שביב של סיכוי שאולי משהו אחר התרחש מאז נפילתה לפח.
מסתבר שנהגים רבים לא חוששים להיתפס על ידי המשטרה. 26,484 דו"חות נרשמו בשנת 2018 ברחבי ישראל לנהגים שחצו צומת באור אדום. כך עולה מנתוני משטרת ישראל שהגיעו לידי עמותת 'אור ירוק'.
מהנתונים עולה כי בכל יום נרשמים 73 דוחות בממוצע לנהגים שלוקחים הימור על החיים של כולנו. בהשוואה לשנת 2017 נרשמה ירידה קלה של כ-230 דוחות ואילו בהשוואה לשנת 2016 נרשמת ירידה חדה (בשנת 2018) במספר הדוחות בשיעור של 22%.
מצלמת דמה בצומת ניצנים. צילום: אלירם משה
ומה קורה באשקלון? נתוני עמותת אור ירוק חושפים כי במהלך שנת 2018 רשמה המשטרה 729 דו"חות לנהגים שחצו צומת באור אדום בשנת. בשנת 2017 רשמה המשטרה בעיר 759 דו"חות לעבירת אור אדום. מדובר בירידה של 4% בין השנים.
מדובר בעיקר בדו"חות שניתנו על ידי שתי מצלמות המותקנות ברחבי העיר: האחת בצומת היכל הספורט והשנייה בצומת הרחובות יצחק רבין ואלי כהן. יתר המצלמות הפזורות ברחבי העיר הן מצלמות דמה ואינן פועלת.
סיפורים פיקנטיים רבים מתרחשים במסגרת ענייני הגירושין, או בשמם המשפטי דיני משפחה: בגידות, העלמות רכוש, מלחמות עקובות מדם על כספים, הסדרי ראיה של הילדים ועוד. אלא שנדמה כי לעתים המציאות עולה על כל דמיון, והסיפור הבא מאפיל על סיפורים פיקנטיים רבים אחרים.
אישה מאזור אשקלון, החלה לחשוש לפני מספר חודשים כי בעלה לא ממש נאמן לה. ההתנהגות שלו השתנתה, מה שהעלה את חשדה אצל האישה. היא פנתה לעורך הדין גיל שחף והוא הציע לה להפעיל חוקר פרטי, לפתור את התעלומה פעם אחת ולתמיד ולהתמודד עם האמת תהיה אשר תהיה.
היא אכן שמעה לעצתו, ושכרה חוקר פרטי שיבדוק את החשדות. החוקר יצא לדרך כשאת עבודתו הוא יודע היטב. חלפו הימים ולאחר תקופה לא ארוכה יצר איתה החוקר קשר וזימן אותה לפגישה.
תפנית בחקירת היעלמותה של תושבת אשקלון אסרס טקלין ביום רביעי בבוקר, הביאה לסיום החיפושים אחריה. על פי הודעת יחידת הכלבנים שעסקה בחיפושים, אסרס נפלה לבור פסולת סמוך לביתה ושם מצאה את מותה. הדבר התברר לאחר עיון במצלמות אבטחה שהיו על מבנה סמוך. הגופה לדבריהם טרם אותרה, אך הפסולת פונתה לאתר דודאים שליד באר שבע ושם יחלו מחר חיפושים אחר הגופה.
כזכור, אסרס יצאה מביתה כשלוש שעות אחרי שחזרה מחגיגת הבר מצווה של בנה הבכור, ומאז נעלמו עקבותיה כאילו בלעה אותה האדמה. תמונתה הופצה בכלי התקשורת וככל שנקפו השעות והיא לא אותרה עלה החשש לגורלה.
צוותי משטרה, יחידות מיוחדות לחיפושים ויחידת הכלבנים, בני משפחה ומתנדבים חיפשו אחריה מיום רביעי. עד לפענוח התעלומה ביום שישי בצהרים, כאשר צוות של יחידת החילוץ גוש עציון הצטרף לחיפושים וביקש לבדוק את סרטוני מצלמות האבטחה שבקרבת מקום, בניסיון להבין לאיזה כיוון פנתה אסרס.
"פניתי לעשרות ארגונים ולמאות מתנדבים בזעקה מרה ובקריאה נואשת וחריגה לקבל סיוע בחיפושים. יוני מיחל"צ עציון היה מהבודדים שנענה לקריאה. כאשר יוני התייצב ושאל איך יוכל לסייע, ידעתי שעניין המצלמות בידיים טובות, מסורות ומקצועיות, ושסוף סוף נקבל כוון למקד את החיפושים. וכך אכן היה. לא עבר שעה, והצליחו ללמוד מהמצלמות על מבנה שמפנה לחנייה של ביתה של אסרס, ולהסיק מה עלה בגורלה. ברוך השם, לא סמכנו על הבטחות שקיבלנו מגורמים שונים על כך שכביכול בדקו מצלמות קודם לכן. הלחץ שלנו לבדוק מצלמות נשא פרי, עת שהגיעה למקום יחל"ץ עציון. אין תחליף למקצוענות שנפגשת עם מסירות למען הזולת".
אסון מחריד לפני כניסת השבת בקזבלנקה שבמרוקו. דוד לוי, בן העיר אשקלון נהרג בתאונת דרכים שכעת נחקרת על ידי המשטרה המרוקאית.
לוי, יצא עם קבוצה מחסידי הרב יאשיהו פינטו אל חצרו של הרב שלפני מספר שנים הועתקה למרוקו לאחר שהרב מונה לרב הקהילה היהודית שם.
התאונה ארעה כאשר אוטובוס פגע בלוי וביהודי נוסף בנסיבות שעדיין לא ברורות. לוי נהרג במקום והפצוע הנוסף פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים המקומי כשמצבו מוגדר קשה.
זירת התאונה במרוקו
הרב פינטו הורה לחסידיו להמשיך את שגרת השבת כרגיל ורק במוצאי שבת הגיעה הבשורה לישראל.
לוי היה חלק מקבוצה של עשרות מחסידיו של הרב פינטו אשר יצאו בשבוע שעבר להילולה שערך הרב בקזבלנקה.
נסיבות התאונה כאמור לא ברורות ועל פי אחת העדויות יתכן שמדובר אף באירוע על רקע לאומני.
דוד לוי בן ה-41, נולד וגדל באשקלון, בצעירותו היה דמות ידועה בחיי הלילה בעיר. הוא חזר בתשובה לפני כ-15 שנים, התחתן והעתיק את מגוריו לאשדוד.
לוי הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, כשהקטן מהם בן שנה וחצי בלבד.
שלטונות רוסיה לא מאפשרים לאמילי מולנר, ילדה בת 4.5 מאשקלון, שנמצאת על הספקטרום, לטוס בחזרה לישראל בטענה כי נשארה יותר זמן ממה שהותר לה בוויזה.
"אין לי מושג מה לעשות", כתב אביה יגאל בפייסבוק, "אני אבא לילדה בת 4 וחצי אזרחית וילידת ישראל, ילדה על הספקטרום האוטיסטי, שטסה עם סבתא שלה לטיפולים רגשיים בחו"ל. היום בציפייה לילדה שלנו, לא נתנו לה לצאת מרוסיה בטענה שאין לה ויזה למרות שלפי ההיגיון אמורים ההפך לזרוק אותה מרוסיה. אחרי שדיברתי עם משרד החוץ מסתבר שהם עושים מעשה לא חוקי אין לי מושג מה לעשות, אני פשוט רוצה להחזיר את הילדה שלי הביתה".
יגאל, הוא שף מוכר בעיר אשקלון, לפני כשבעה חודשים הוא התראיין ל"כאן דרום" וסיפר על אמילי: "כל שיתוף פעולה מצדה, דברים שנראים מהצד הכי פשוטים ובסיסיים, מביאים אותי להתרגשות עד דמעות. אפילו כשאנחנו אוספים יחד צעצועים מרצפה, אני בוכה. כשהיא מנשקת ומחבקת אותי, זה הדבר הכי מדהים שיש. אני חולם על היום שבו היא תגיד ‘אבא’. זאת ילדה עם עוצמות אדירות, שהפכה אותנו לאנשים טובים הרבה יותר”.
הפוסט שפרסם האב עשה הדים ולאחר שמשרד החוץ החל להתערב בנושא, הוא קיבל עדכון וכתב כי "שגרירות ישראל ברוסיה אומרת לנו שעברנו את החוקים הפדרליים של רוסיה שזאת בעיה שלנו ונשכור עורכי דין. חדר מצב של משרד החוץ אומר לנו להמתין למחר. כל הקווים של השגרירויות אומרים שזה לא מצב חירום כל עוד היא לא במעצר. עשו מילדה בת ארבע וחצי טרוריסטית, פולשת ועבריינית".
עם תום פגרת הנבחרות והשזרוע, שבה הפועל אשקלון לשחק היום באצטדיון עילוט, שם התארחה אצל הפועל נוף הגליל (השם החדש הפועל נצרת עילית). הפועל אשקלון, שניצחה את הפועל עכו לפני היציאה לפגרה ובכך קטעה רצף של 4 הפסדים קיוותה להמשיך את המומנטום ולשכנע מחדש את הקהל, שכעת לאחר תקופה קצרה של אימונים הקבוצה תשדרג את יכולתה ותצליח לצאת מתחת לקו האדום.
כבר בדקה ה-27 ז'וליו סזאר נגח מצוין הרמה של לידור נקשרי הצעיר וקבע יתרון 1:0, שהחזיק עד המחצית. בדקה ה-58 ז'וליו סזאר הכובש הפעם על תקן המבשל ועוזיאל פרדו המוכשר חזר לכבוש לאחר בצורת של 6 משחקים וכבש את השער השביעי שלו בליגה.
"כיום אני שחקן ולא עושה חוץ מזה שום דבר אחר", במשפט הזה פותח בן טטרו בגאווה את הריאיון. ויש לו הרבה על מה להיות גאה. בגיל 32, אחרי שנים של ניסיונות, תהיות, אודישנים וחיפוש דרך, הוא סוף סוף מגשים חלום. בחודש הבא תעלה הצגה שהוא ביים ומשחק בה, וממש בקרוב תעלה בערוץ 12 גם סדרה חדשה, שבה הוא משחק. "אני עדיין לא יכול לפרט על זה, אבל זה תפקיד משמעותי יחסית. אלה היו 16 ימי צילום, וזה היה חלום שאפילו לא ידעתי שיש לי. נפגשתי עם אנשים מובילים בתעשייה, והעבודה לצדם הייתה מאוד מלמדת ומרגשת".
טטרו עלה ארצה עם הוריו מגיאורגיה בגיל 4, בן בכור למשפחה של שלושה ילדים. בני המשפחה השתכנו באשקלון, אך כשבן היה בן 10 הם עברו להתגורר במגורים של בית החולים הרצפלד בגדרה, בעקבות עבודתה של אימו כאחות מקום. "קיבלנו הרבה הטבות, וזה היה מאוד משתלם לגור במגורים של בית החולים. למדתי בבית ספר בגדרה, ושם גיליתי את המשחק וזה הפך לחיידק", הוא נזכר, "השתתפתי בהצגות סוף שנה ובטקסים והופעתי תמיד בפני חברים ומשפחה".
בן טטרו. צילום: פבל
כשהיה בן 14 חזרו בני המשפחה לאשקלון, ובן החל לנדוד בין בתי הספר בעיר, באף אחד מהם הוא לא מצא את מקומו. "עברתי די הרבה בתי ספר, כמעט את כולם. בסוף סיימתי בתיכון תל אביב. כל פעם זה לא הסתדר מסיבה אחרת, פעם אני לא הסתדרתי ולא התחברתי ופעם לא אהבתי את התכנית הלימודית".
איך זכורה לך התקופה הזאת? "זה היה מעניין, תקופה מאוד מעשירה. כל פעם הייתי התלמיד החדש בכיתה, שוב ושוב. אני חושב שזה דווקא השפיע עליי לטובה. היו לי הרבה מאוד הזדמנויות להגדיר את עצמי מחדש, לשנות בעצמי דברים שפחות אהבתי ולהציג את עצמי כך. מעבר לזה שתמיד עושים עניין מהתלמיד החדש".
ואתה אוהב כשעושים ממך עניין? "אני לא מתנגד לזה. יש כאלה שלוקחים את זה בצורה קשה או רגישה. אבל אני תמיד שומר על אופטימיות ומוצא את הדברים הטובים. ניסיתי לקחת את החיובי מכל דבר שעברתי".
"אודישן ביום של אסון התאומים"
זמן קצר אחרי שחזרו לאשקלון החל טטרו לחפש לעצמו מסגרת שבה יוכל להמשיך ולשחק. הוא היה בן 14.5 והגיע לאודישנים לתיאטרון העירוני, שבאותה תקופה היה במתנ"ס תקוותנו בשכונת שיכונים. את האודישן הזה הוא זוכר לפרטי פרטים עד היום. "זה היה ב-9.11, היום בו אירע אסון התאומים. יכול להיות שבגלל זה אני זוכר היטב את האודישן הזה. מצד שני, הוא גם היה מאוד משמעותי עבורי, אז יכול להיות שהייתי זוכר אותו גם אם זה היה סתם עוד יום רגיל". היו שם שתי קבוצות של שחקנים, הקבוצה הבוגרת וקבוצת הילדים. ואף על פי שהגיע להיבחן לקבוצת הילדים, טטרו התקבל לקבוצה של הגדולים.
בן טטרו וצוות השחקנים
איך זה קרה? "הם מאוד התרשמו ממה שעשיתי, אמרו שמצאו יכולות קצת אחרות ושראו בי משהו אחר. כך מצאתי את עצמי, נער בן 14.5, בין שחקנים בוגרים, מקצועיים ומנוסים".
איך זה היה להיות חלק מהם? "זאת הייתה תקופה מאתגרת. בהתחלה היה לי קצת קשה, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לאיך הדברים עובדים באמת. עד אז לא באמת ידעתי מה קורה מאחורי הקלעים בתיאטרון. ניסיתי להשתוות לשחקנים וכך למדתי מהם המון. הבמאי מאוד מאוד הרשים אותי, וכששאלתי אותו איך זה שהוא כל כך טוב, הוא אמר לי שהוא למד בבית הספר למשחק בית צבי. באותו רגע היה לי ברור שלא משנה איך אני אעשה את זה ומה תהיה הדרך שאעבור, אני חייב להגיע לבית צבי".
בן טטרו. צילום: פבל
"תפסתי את משבצת הגרוזיני"
בתום שנתיים וחצי בתיאטרון עבר טטרו למתנ"ס וולדנברג, ששם הוקמה קבוצה של צעירים שעסקו במשחק. "הקימו קבוצה של אשקלונים מכל מיני מגזרים, אני תפסתי את משבצת הגרוזיני", הוא צוחק, "עשינו שם המון דברים מטורפים, הפקנו לבד, כתבנו, הלחנו, פשוט הכול לבד. שם גיליתי עוד קצת מהיכולות שלי. הבנתי שאני יכול גם לביים, לכתוב ולהפיק. זה היה תהליך שהעלה אצלי את הציפיות שלי מעצמי. שם התחדד לי עוד יותר שאני חייב לעשות עם זה משהו, להמשיך לפתח את זה הלאה".
לצבא הוא לא התגייס בשל בעיה רפואית. "רציתי להתגייס, אבל כשהתברר לי שמוותרים על שירותי, קיבלתי את זה ולא נלחמתי. באותו זמן הייתה לי מערכת יחסים רצינית עם מישהי שגרה בחו"ל, והיה לי ברור שלא אצליח לשמר אותה לו אתגייס. מעבר לזה, שבער בי להגשים את עצמי בתחום המשחק ורציתי כבר להתקדם לשלב הבא. אז כשאמרו לי שלא מגייסים אותי, לא התעקשתי ולא דחפתי לשנות את זה".
בן טטרו. צילום: פבל
בגיל 20 הוא סוף סוף העז לקחת את החלום שלו צעד אחד קדימה וללכת בעקבות הבמאי ההוא שהוא העריץ כל כך כמה שנים קודם לכן. ברגליים רועדות, אך בטוח בעצמו וביכולותיו, הגיע טטרו להיבחן לבית צבי, בית הספר המוביל והנחשב ביותר למשחק בארץ.
התרגשת? "בוודאי. הייתי בטוח שיש בי משהו אחר, מבחינת ההשקפה שלי ואיך אני ניגש למשחק. כך שהייתי בטוח מספיק ביכולות שלי. אבל הייתי גם לחוץ לעמוד מול שלוש דמיות חשובות בתחום ולהראות את עצמי. זה היה מונולוג קומי, והם צחקו בצורה לא נורמלית. התקבלתי".
"מצב של הכול או כלום"
הלימודים בבית צבי היו עבורו הגשמת חלום, אך מהר מאוד גילה טטרו שוב שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. "קיבלתי שוק בהתחלה, דברים לא היו כפי שציפיתי. רוב הלימודים היו כללים, ולמשחק הוקדש רק יום אחד. כבר בהתחלה התאכזבתי, אבל זרמתי עם השיטה והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף".
בן טטרו. צילום: פבל
למרות ההחלטה ללכת עד הסוף, בתום שנה של לימודים בלבד ואחרי אינסוף התלבטויות, החליט טטרו לפרוש. "באותה תקופה הייתי במצב מנטלי של הכול או כלום. הבנתי שזה לא מתאים והחלטתי ללכת עם מה שאני מרגיש".
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו: ⇔⇔⇔
הוא היה בן 21 והתחיל לחשוב ברצינות על פרישה מהתחום. עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, אבטחה, מלצרות ומפעלים. לאחר מכן מצא עבודה בקולנוע ושם שוב הרגיש כאילו הוא שב לחיים. "ראיתי אינסוף סרטים והבנתי שאני לא יכול לעקור את זה ממני. המשכתי לכתוב ולהופיע מול חברים. כתבתי גם שירים והלחנתי, בעיקר בשפה האנגלית".
הוא יצר מוזיקה, הקליט שירים והופיע במקומות קטנים. בהמשך הצליח בדרך לא דרך להעביר את החומרים שלו למפיק מאוד מוערך ומוכר בארצות הברית. "להפתעתי, יצרו איתי קשר ואמרו שהוא אהב את החומרים ומבקש לפגוש אותי", נזכר טטרו.
איך הגבת? "לא הגבתי, הייתי המום. המילה ‘שמח’ קטנה מאוד על מה שהרגשתי באותה תקופה. אין מילה שיכולה לתאר את האושר הזה, של הנה זה סוף סוף קורה".
וטסת? "לא, לא טסתי. ניסיתי להוציא ויזה מספר פעמים ודחו אותי שוב ושוב. קרו לי הרבה מאוד דברים אישיים באותה תקופה, חוויתי גם פרידה לא פשוטה מבת זוג. אז בסוף ויתרתי וחשבתי שזה כנראה לא צריך לקרות".
סרט של טרנטינו
אף על פי ששוב היה במרחק נגיעה מהגשמת החלום ושוב זה לא צלח, טטרו לא התייאש והחליט לחזור למקום שבו הלב שלו נמצא באמת – למשחק. הוא נרשם לסדנת משחק של השחקן אייל רוזלס וחזר לפרוח. "ראיתי אותו בכמה דברים שהוא עשה ומאוד אהבתי, אז החלטתי ללכת ללמוד ממנו. עשיתי קורס אחד של מתחילים ומשם המשכתי למתקדמים. למדתי שם הרבה מאוד דברים מבחינה מקצועית, אבל בעיקר הכרתי אנשים מדהימים, חברים טובים שמלווים אותי מאז".
מאז החלו חקירותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וביתר שאת בחודשים האחרונים אנו שומעים שוב ושוב מתקפות נגד ההדלפות ונגד המדליפים. אנו שומעים פוליטיקאים הקוראים לחקור את ההדלפות, אף שלא מעט פעמים מי שעומדים מאחורי ההדלפות הם הפוליטיקאים עצמם ועורכי דינם.
המתקפות נגד המקורות וההדלפות גרמו אפילו לכמה עיתונאים לרדת מהפסים ולתקוף את מה שהם כינו "תופעת ההדלפות", והגדיל אחד מהם שאף קרא לחקור את ההדלפות בפרקליטות.
אז ככה, לקורא מן השורה חקירה של הדלפות נשמעת דבר סביר והגון. אבל מה שלא ידוע לקורא שההדלפות הן נשמת אפה של העיתונות האמיתית, זו שחוקרת וחושפת. בכלל חשוב לדעת שכמעט כל אייטם שמתפרסם בעיתונות מגיע ממקור כלשהו. מובן שלרוב מדובר במקור גלוי, אך לעיתים מדובר במקור סמוי, והוא המקור החשוב.
ניקח לדוגמה את התחקיר "מחדל המיגוניות" שפרסמתי פה בעיתון "כאן דרום". התחקיר חשף כי עיריית אשקלון קיבלה 19 מיגוניות מפיקוד העורף על מנת שתציב אותן ברחובות העיר, אך העירייה, משיקוליה שלה, נמנעה מכך. היא נמנעה מכך גם כאשר התרחשה הסלמה ולעבר העיר נורו רקטות רבות.
אני נזכרתי אז בתושבי רחוב אפרים צור שסיפרו שהילדים לא יכולים לרדת לשחק בחוץ בזמן הסלמות בגלל החשש מאזעקות. הם סיפרו מה קורה אצלם בבית ועד כמה ההסתגרות בבית והריצה לחדר המדרגות באזעקה מכבידות על חייהם הלא פשוטים גם ככה.
בעקבות החשיפה, שגם הביאה את התמונות של המיגוניות המתייבשות להן במתחם סגור של העירייה, החלה העירייה לחלק את המיגוניות בשכונות הדרומיות. עכשיו ילדי השכונה ותושביה יוכלו לשחק ולנשום אוויר בחצר הבניין בימי הסלמה. זאת מעבר לתחושת הביטחון שמסבות להן המיגוניות.
תחקיר המיגוניות בשער "כאן דרום"
המקור (אני משתמש בלשון זכר, אבל זה יכול להיות גם נקבה) שהביא לי את קצה החוט הראשוני לא יכול היה לעמוד מנגד כאשר זיהה את השערורייה הזאת. לולא אותו מקור, הסיפור לא היה נחשף, המיגוניות כנראה היו ממשיכות לשבת במתחם הסגור, ותושבי אפרים צור היו ממשיכים לחיות ללא המיגוניות.
בני זוג תושבי אשקלון שהתגרשו בעבר לאחר עשרות שנות נישואין, חזרו לחיות יחד מבלי להתחתן ושוב נפרדו היו לאחרונה במרכזו של מאבק משפטי הנסוב על ערכן של שלוש דירות.
האישה פנתה לעורך הדין נתנאל מויאל המתמחה בדיני משפחה ובאמצעותו הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה וטענה כי לבן זוגה לשעבר ישנן ארבע דירות וכן רכוש רב בבעלותו, וכיוון שהשניים היו נשואים לפי ההלכה ולכל הפחות "ידועים בציבור", מגיע לה מחצית מרכושו.
בקשה לייצוגית. עו"ד נתנאל מויאל. צילום: יח"צ
מדובר בבני הזוג אשר התחתנו לפני למעלה מעשרים שנה, נולדו להם ילדים, והתגרשו בשנת 2000. לאחר תקופה מסוימת חזרו בני הזוג להיות בקשר זוגי אך לא התחתנו בשנית.
האיש טען להגנתו בבית המשפט כי הצדדים כלל לא היו ידועים בציבור ולא ניהלו משק בית משותף, אלא ביצעו מספר ניסיונות קצרים לשוב ולנהל קשר זוגי, שלא צלחו, ובמהלכם נולדו להם שני ילדים נוספים.
עוד טען הנתבע, כי הצדדים הקפידו על הפרדת רכוש מלאה והוא ניהל חשבון בנק נפרד, העסק שבבעלותו נוהל על ידו בלבד והפירות שהניבו הנכסים הופקדו בחשבונותיו. עוד טען להגנתו כי הדירות נרכשו לאחר הולדת שני הילדים הנוספים, בתקופה בה היה נתק מוחלט בין הצדדים.
הוא אף הגדיל לטעון כי הוא התגורר בתקופה הזאת אצל אמו ובמקומות נוספים, ורק ביקר מדי פעם בביתה של גרושתו ושני הילדים נולדו כתוצאה מתחבולות שהפעילה עליו הגרושה או אם תרצו בת הזוג אם ילדיו…
השבוע האחרון הביא איתו מחשבות על מוסר כפול ומתיחת הגבול בכל הנוגע לאצילות נפש, כבוד ואחריות. סטנדרטים חדשים של אתיקה ומצפון ציבורי. כמו למשל, סגן ראש העיר שחשוב שיתמקד בתיק הרווחה שהוא מחזיק מאשר בפרובוקציית סגידה בצורת רול-אפ של תמונות ראש הממשלה המתנוסס במשרדו. מופלא בעיניי הפער בתפיסה, בעיקר כשאותו נקשרי יצא נחרצות נגד שמעוני מאותם טעמים בדיוק.
איני מתכוונת לעורר דיון סוער על שיקולי דעת או החלטות ראויות של ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום. עם כל הכבוד למעמדו על לוח התמונות הממלכתיות בגן הילדים, הוא לא העניין, אלא הציבור, תושבי המדינה שמשלמים מחירים כבדים על בסיס קבוע.
לצערי הרב, יש שפע קבוצות נפגעות בחברה הישראלית, אחת מהן היא קבוצת העסקים הקטנים. בשבועות האחרונים נתקלתם בוודאי ב"שולמנים" בפייסבוק ובסטיקרים. באוקטובר האחרון נפתחה קבוצת הפייסבוק "אני שולמן" שתפסה תאוצה וצברה עד כה כ-150 אלף חברים – התארגנות אזרחית להצלת העסקים העצמאיים הקטנים שמתמודדים עם מכשולים מצד הממסד הכלכלי בישראל.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
בכל מקום, אך בפרט בערי פריפריה, ברור לכול שעסקים קטנים הם המנוע לצמיחה וליצירת מקומות תעסוקה. המציאות מוכיחה עצמה כבר שנים, באין מקומות תעסוקה חזקים בעיר והרצון הטבעי לחיות ולעבוד בעיר וסביבתה הביאו לתופעה של ריבוי עסקים קטנים ועצמאיים. יזמות עסקית שכזו היא נהדרת כפתרון לתעסוקה מיידית, ניהול אורח חיים עצמאי ומשפחתי וחופש של הגשמה ומימוש עצמי. עסקים עצמאיים מעצם היותם כאלו הם בדרך כלל חדשניים, נמרצים ובעלי כושר הסתגלות לנסיבות משתנות. יתרה מכך, מגוון מסעדות, מכוני קוסמטיקה, בניית ציפורניים, מוסכים, בוטיקים, גלריות ועוד מאפשרים לציבור הרחב בעיר ליהנות משירותים מגוונים ממש ליד הבית.
על פניו נדמה כי המצב הנ"ל הוא בחזקת אידיאלי, כולם מרוויחים מהיזמות העסקית העצמאית. אבל למעשה, המציאות אחרת לגמרי. כמות העסקים שנפתחים ונסגרים חדשות לבקרים היא בלתי נתפסת. יש שיגידו שזה פשוט נובע מהסיבה שלא כל אחד בנוי לנהל עסק עצמאי, והיומרה היא זו שמובילה לכישלון. זו רק סיבה אחת מיני רבות, ובהחלט לא העיקרית. להיות עצמאי בישראל זה להיות תפוז שנסחט עד תום, פעם אחר פעם. הבירוקרטיה מוציאה את המיץ גם מהקליפה שכבר אין בה דבר. המיסוי על כל דבר ועל כל שלב, שאלות רווח והפסד, הגדרות יבשות, תקנות, הגבלות ושאר ירקות. בסוף החודש המילה "רווח" היא כמעט גסה. הוסיפו לזה מציאות ביטחונית שמייתמת את בתי העסק במשך שלושה-ארבעה ימים אחת לחודשיים בממוצע. מספיק יום אחד של ביטול עבודה שמשפיע במקרים רבים על חומרי גלם, הכנות, שכר לכוח אדם, ביטול הזמנות, קביעה מחדש של תורים וכן הלאה.
אז מה הקשר לשולמן?
המושג "שולמן ישלם" מקורו בשנות ה-50 של המאה ה-20, ומשמעותו היא "הסר דאגה מלבך, יש מי שישלם במקומך". בהקשר הנוכחי של בעלי העסקים הקטנים – "יש פראייר שישלם במקומך – אותם/ן בעלי/ות עסקים עצמאיים".
כל מטבע לשון מבוסס על סיפור טוב, ובמקרה זה מדובר באדם אמיתי – מרדכי שולמן. שולמן היה תושב גבעתיים, בן למשפחה מכובדת ואמידה, שהידרדר לעבריינות וביריונות. שולמן נהג להסתובב עם חבורת בריונים במסעדות ובבתי קפה ולהזמין כיד המלך. כשהיה מקבל את החשבון היה אומר: "אל תדאגו, שולמן ישלם" והתכוון ככל הנראה לאביו, אבל כאמור איש לא שילם את החשבון.
מחאת העסקים העצמאיים
בקבוצת הפייסבוק הסבו את הביטוי לכך ששולמן הוא הקורבן דווקא. שולמן הוא העסקים הקטנים בישראל שמתקשים לשרוד וסופגים את המחיר הכבד בגלל כלכלה שוחקת, פוליטיקה לא יציבה, מאבקי כוחות ופראיירים תורנים שהחרישו את קולם עד כה.
גם אני שולמן. מעבר להיותי שכירה, אני גם עצמאית (לא מתנהלת באופן מוחלט כעצמאית בדיוק בגלל הפחד שבקריסה הכרוכה בכך). אני מבינה היטב את התסכול, הייאוש והכאב של בעלי העסקים הקטנים ואני מורידה בפניהם את הכובע על העמידה האיתנה, חודש אחרי חודש, אל מול מערך ההוצאות וההכנסות. עם זאת, גם אני לקחתי בערבון מוגבל (תרתי משמע) את ההצהרות של דרעי על הקלות מס עבור תושבי אשקלון. זה עשוי להיות פתרון מצוין, אבל בואו נכיר במציאות, אנחנו פיונים, כלי משחק, בתעמולה מזדמנת של פוליטקאים. לכן איני מתרשמת ממפגני תמיכה במנהיגות מושחתת, הצהרות והבטחות שווא לאוזני ההמון, אלא דורשת עשייה משמעותית מנבחרינו. ביבי הוא לא העניין, והמיקוד באיש לטוב ולרע הפך טרחני ומעיק. יותר מזה, העיסוק שלו בעצמו כבר לא מאפשר לנו לראות את עצמנו, לטפל לעומק בבעיות ממושכות שנגררות שנים ורק מחריפות. משרד הכלכלה והתעשייה בנה מדד עשיית עסקים ברשויות מקומיות שבודק עד כמה מדיניות הרשות תורמת לסביבה עסקית ידידותית לעסקים קטנים.
שבוע הבריאות של ערי ישראל נפתח באשקלון ביום שני. עשרות הורים הגיעו לפאב הסקובר במרינה באשקלון ושמעו הרצאה מרתקת מאסתר אמון והילה עמיחי, קלינאיות תקשורת של שירותי בריאות כללית באשקלון.
ההרצאה עסקה בהשפעות השליליות שיש למסכים על התנהגות ילדים, מתבגרים ואפילו מבוגרים. תחילה פתח רן קליין, מנהל קשרי לקוחות של הכללית באזור הדרום, את הערב. אחריו הציגה שוש בוזחיש, מנהלת המרכז לרפואה יועצת באשקלון, את השירותים המגוונים והמתקדמים שמציעה שירותי בריאות כללית למבוטחיה באשקלון.
המרכז לרפואה יועצת של הכללית באשקלון. אילוסטרציה: אייל אסרף
לאחר מכן החלה ההרצאה שאותה פתחה אסתר אמון תחילה עם נתונים על מחקרים שהראו כמה ההתמכרות של ילדים למסכים פוגעת בהם ואף הציגה סרטונים הממחישים כיצד תינוקות מגיבים בזמן שאימם נותנת להם את תשומת הלב הנכונה ומה קורה כשהיא עסוקה בסמארטפון ומתעלמת מהם ולו לרגעים בודדים.
אחד הנושאים שבהם עסקה ההרצאה היה ההתמכרות גם של מבוגרים למסכים. "יש היום ציפייה להיות זמינים כל הזמן", אמרה קלינאית התקשורת הילה עמיחי והוסיפה: "המבוגר של היום הוא נוכח נפקד. הוא נוכח פיזית, אבל הוא שם ולא שם", ונראה שכל ההורים הסכימו שגם הם לא פעם נמצאים פיזית, אבל בחסות הטלפון החכם הם לא ממש מחוברים למה שקורה סביבם באותם רגעים.
אמון דיברה על נייר העמדה שהוציא משרד הבריאות בנושא והביאה נתונים על הרגלי שימוש בסמארטפונים בקרב פעוטות וילדים בעולם המערבי. עוד הסבירה כמה דברים חשובים להתפתחותם מפספסים הילדים כשהם עסוקים כיום בסמארטפונים. "בהמתנה בקופת חולים הילד אמור לראות את האחות יוצאת עם המזרקים, והיא לובשת חלוק לבן, והנה הרופא קורא, הילדים מחכים והוא קורא להם בתור, ורגע, הוא נכנס לפניי, והוא יוצא, והילד בוכה, למה הוא בוכה? יכול להיות שהוא קיבל זריקה, והוא קיבל גם מדבקה והמון המון דברים שעוברים לנו בראש, שאחר כך הילדים האלה ילכו לגן המשחקים, ישחקו רופא וחולה וישחזרו את מה שראו ולמדו. אבל כיום הם בטלפון".
ילד משתמש בסמארטפון. אילוסטרציה: אלירם משה
ההרצאה השנייה התקיימה ביום שלישי במתנ"ס נווה אילן. השתתפו בה גם מבוגרים יותר וגם מבוגרים פחות, שלעיתים נתקלים עם הקושי להתחבר לעולם הדיגיטלי החדש, לעמוד הקצב ההתפתחות הגדול וליהנות מהעולמות החדשים שהטכנולוגיה של המאה ה-21 מציעה.
את ההרצאה, שליווה מנהל המתנ"ס גד מנור, פתחה צמרת נגר, המנהלת האדמיניסטרטיבית של מרפאת נאות של שירותי בריאות כללית. נגר הציגה את כלל שירותי בריאות כללית באשקלון ולאחר מכן הזמינה את מיטל רביב חדד, מרפאה בעיסוק. "בין 2014 ל-2015 גילו שככל שהגיל עולה, יש פחות ופחות משתמשים בעולם הדיגיטלי. חילקו את האוכלוסייה לפי קבוצות גיל ומצאו שהאוכלוסייה הצעירה למשל – רק 10% לא משתמשים, ובקבוצה המבוגרת, מעל גיל 65 – 40% לא משתמשים. כשהשוו בין הנתונים של אז לנתונים של היום ראו שיש פי שלושה יותר מבוגרים שמשתמשים במחשבים ובסמארטפונים בהשוואה ללפני 10 שנים", הסבירה רביב חדד.
לפני שעה קלה אירעה תאונת דרכים ברחוב שפירא בשכונת שמשון אשקלון. גבר בן 36 רכב על אופניים חשמליים, התנגש ברכב חונה ונפצע.
למקום הוזעקו כוחות הצלה ומשטרה.
כוננים של מד"א ושל איחוד הצלה הגיעו למקום בתוך דקות בודדות והחלו לטפל באיש שספג חבלת ראש שמחייבת בדיקות אלא שהלה החל להתנגד לטיפול בו.
צוות מד"א נוסף שהגיע בניידת טיפול נמרץ למקום החל לנסות להרגיע את האיש שבינתיים החל להימלט מהמקום כשהוא שותת דם ותוך כדי שהחובשים והפראמדיקים דולקים אחריו בניסיון להסביר לו שפציעתו מסכנת חיים ושהוא חייב להתפנות לבדיקות וצילומים בבית החולים.
האיש סרב בתוקף, איים על הצוות ובכמה הזדמנויות האיש השליך לעברם, תוך כדי מנוסתו אבנים וחפצים שנקרו בדרכו.
כל גבר ואשה מזדקנים בקצב שונה, הדרך שבה יזדקן גופנו תלויה, הן במרכיב התורשתי והן בבריאותו הכללית של הגוף. גיל המעבר בו עסקנו בטורים קודמים משתנה מאדם לאדם בזמן הגעתו ובאופן בו הוא משפיע עלינו.
במידה ואורח חיינו כולל עישון/תזונה לקויה/צריכת אלכוהול/השמנה/חשיפה רבה לשמש/חוסר בפעילות גופנית; תהליך ההזדקנות עלול להיות מואץ.
מעולם לא הסתרתי את אהדתי ותמיכתי ועד כמה אני אוהב את ראש הממשלה שלנו. אני מחזיק ממנו כאחד המנהיגים הגדולים בעולם. ביבי הוא אחד ואין שני לו. לא בניהול מדינה, לא בניהול קמפיין ובטח לא בקריאת המפה וביצוע מהלכים צעד אחד לפני כולם. האיש ענק, הוא לא מכאן, הוא פשוט מהחלל, אמרתי וכתבתי בכל הזדמנות. התקוממתי כשערוצי התקשורת המרכזיים בישראל פשוט לא מסוגלים יותר לדווח באובייקטיביות – לפחות בכל הנוגע לראש הממשלה ולליכוד – ולתת לציבור לשפוט בעצמו את העובדות. וכשכל כותרת וכל ציטוט בתקשורת חייבים לעבור קודם כול דרך מסנני האג’נדה של המערכת לפני שהם מופצים לעם, ולא הייתי נאיבי להבין למה הם עושים זאת. מתוך מה? תאוות נקם על שלטון ימין לאורך עשורים שלמים. מה רע לכם? כלום אתם לא נהנים גם מחיי רווחה במדינה המתקדמת ביותר באזור? אתם הרי מתגאים בתקשורת חופשית ודמוקרטית, בזמן שאתם עצמכם מתנהגים כמו חברים בכת אנטי דמוקרטית. איך זה מסתדר?
פיני ביטון. צילום: פבל
והיום אני בוחר לפנות אליך ישירות כדי לשאול אותך אדוני ראש הממשלה, איפה היית במשך 13 שנה?
על הקלקולים במשטרה ובפרקליטות אין הרי עוררין. גם המתנגדים הכי גדולים שלך, כולל אנשי משפט ושופטים, מאשרים את הבעייתיות הקיימת גם באופי החקירות וגם באופן סגירת תיקים לאנשים כאלה ואחרים. מקרה כמו רות דוד בתיק שיש בו עד מדינה שהורשע ומרצה את עונשו בן שבע שנות מאסר (ערן מלכה) מקשה עליי ועל הציבור הרחב להתעלם מהסבר אפשרי לחוסר המעשה: שמא תיבת הפנדורה של רות דוד טומנת בתוכה לא רק פשעים, חטאים ועבירות של הפרקליטות, אלא אולי גם כאלה של פוליטיקאים שמעדיפים לשמור על אותה תיבה נעולה היטב. הלוואי שאני טועה.
היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. צילום: אילן אסייג
אבל הנה היום אני קורא שדווקא אתה מתלונן על טיוח פרשת הפרקליטה הבכירה רות דוד. ואני תוהה מדוע נמנעת מלבדוק את הפרשה עד היום? הרי הפרשה הזאת זעקה לשמיים. היו בה את כל הסממנים של פשיעה מאורגנת על ידי מי שאמון על האכיפה! וזה אינו המקרה היחיד שבעקבותיו עלו שאלות ותהיות. היו תיקים אחרים שלא קשורים רק לפוליטיקה. בתיק של רות דוד עלו שאלות מטרידות ברמה כמעט לאומית.
שאלות כגון:
על סמך מה החליטה הפרקליטות לסגור דיל חלומות עם האחים דדוש בעסקת הסמים מהגדולות שידעה ישראל?
כיצד הפך שוקי משעול מאדם שהתלונן על שחיתות ברשות המיסים לאדם נרדף?
האם נחקרו כמו שצריך תלונות חוזרות ונשנות של חוקרים ברשות המיסים?
מדוע נסגרה החקירה נגד יואל לביא, ראש עיריית רמלה לשעבר, בניגוד להמלצות המשטרה להעמידו לדין?
שאלות שבדיעבד מסתבר שהן רק קצה קצהו של קרחון. שאלות שאילו נתנו עליהן את הדעת כבר אז, אולי היינו היום במציאות אחרת.
רות דוד. צילום: אוליבייה פיטוסי
מה שהיה אמור להדליק נורה אדומה אצלך, אדוני ראש הממשלה, כבר אז הייתה סגירת התיק של רות דוד על ידי מנדלבליט, כשהוא מסתמך על חוות הדעת של קודמו בתפקיד יהודה ויינשטיין ושל פרקליט המדינה שי ניצן וסגנו רן נזרי. זה קרה במרץ 2016. וזה קרה אחרי שבחודש פברואר באותה שנה קבעה נציבת הביקורת על מערכי התביעה הגב’ הילה גרסטל כי בפרקליטות "טייחו" חקירות נגד רות דוד הרבה לפני מעצרה – מה שיכול למוטט את הטיעונים להתיישנות העבירות כפי שקבע אז היועץ המשפטי לממשלה. אם כבר, אז לא הבחנתם – לא אתה, לא שרת המשפטים ולא השר לביטחון פנים דאז – בחומרת הכשל ברובד הגבוה ביותר במערכות האכיפה, אזי יש לכם חלק בתוצאות הרעות של החולי הזה.
בפרשת השבוע שלנו יצחק ורבקה אוהבים כל אחד בן אחר: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". נתחיל בתהייה כיצד אהב יצחק את עשו הרשע? אני אוהב את הפרשנות שיצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו. יצחק ידע שיעקב צדיק ומחונך יותר, ואין צורך להשקיע בחינוכו. לעומתו, עשו גס רוח ותאוותן, ויצחק סבר שאם יאהב אותו, אם יסעד יחד איתו, אם יפרגן לו, יוכל לתקנו. פירוש נהדר זה הופיע כבר אצל האור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר ממרוקו – שלא היו לו ילדים.
רוצים דוגמה מוחשית יותר? הקשיבו לסיפור: פעם פנה אדם לרב קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. האדם זעק: "מה לעשות?" "אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?" שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אהוב אותו אפילו יותר". מפתיע? הרב קוק קבע שלפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו, אלא רצה "לתקנו".
אייל חסאן. צילום: פבל
אם יש לכם שני ילדים, האחד "ילד טוב ירושלים" והשני לא, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר? סביר שיצחק אהב את עשו בעיניים פקוחות: יצחק שיער שבנו יגרום לו אכזבות, אבל גם הבין שהאחריות המוסרית של ההורות תובעת מאיתנו לא להתייאש מבן שסר מהדרך, לנסות לקרבו, ודאי לא להרחיקו. איזה פרשנות מיוחדת, כמה מסרים חינוכיים, איזו גישה חינוכית דיפרנציאלית.
בהמשך הפרשה מופיעה מכירת הבכורה ליעקב. הסיפור על מכירת הבכורה הוא סיפור ביקורתי כלפי שני הצדדים. מצד אחד, עשו מוצג כפזיז וכתאוותן, המוכן למכור את מעמדו במשפחה תמורת נזיד עדשים. מצד שני, יעקב מוצג כערמומי, המנצל את חולשתו הרגעית של אחיו כדי לסחוט אותו במקום לסייע לו.
כמה עצוב שיצחק ורבקה לא מצליחים לשמור על השותפות ביניהם, לא מצליחים לאחד בין האהבות שלהם לטובת ילדיהם הנאבקים על הלב של הוריהם. יעקב לא מצליח להיות נדיב אל עשו הרעב, ועשו מתגלה כגס רוח רעבתן.
התורה שוב מלמדת אותנו שהכול מתחיל ונגמר בלב. כמה חבל שרבקה ויצחק לא שמרו את האהבה שלהם והעבירו לבניהם, חבל שלא לימדו את עשו ויעקב לאהוב זה את זה למרות השוני ביניהם.
ובלי קשר, עסקת מכירת הבכורה ליעקב לא מריחה טוב. נקודה. נכון שהקב"ה מראש כיוון שיעקב יועדף על עשו. אבל האם אח יבקש תמורה עבור הענקת מרק לאחיו? סחר חליפין שבו שני הצדדים מוותרים על משהו ומרוויחים משהו הינו לגיטימי, אבל לא כאשר מדובר בערכי המשפחה. יעקב, שהתורה כה מאדירה אותו, לא מוצג כצדיק כאן.
ספר בראשית והתנ"ך כולו מלמדים אותנו שמעמד הבכורה אינו מוחלט. עשו בז לבכורה ובוודאי לא ראוי לה. הבכורה אינה סחורה שניתן לוותר עליה תמורת הנאה חומרית. ויעקב הצדיק ראוי לביקורת, שכן צריך לחבק אח בכור שמגיע עייף ורעב מיום קשה, כי יחסים בין אחים וחברים מבוססים על אמון ועל מחויבות, על אהבה, ולא על חישובי עלות ותועלת. ייתכן שיעקב עובר תהליך, כך שמהשם המעט שלילי של לידתו (יעקב = גם יארוב) הוא הופך לישראל (= ישר אל).
עוד מסר חינוכי וכללי שאני מבקש שפרשת השבוע תתרום לנו הינו דחיית סיפוקים. עבור הסיפוק המיידי של האכילה מ"האדום האדום הזה" עשו ויתר על בכורתו ליעקב. השלכותיו של הוויתור היו גדולות לאין ערוך מהנאתו הרגעית מנזיד העדשים, טעים ומגרה ככל שיהיה.
היכולת לדחות סיפוקים היא מהיכולות החשובות ביותר בהתפתחותו של אדם. זו היכולת לוותר על סיפוק צורך או תשוקה מיידיים לטובת מטרה עתידית חשובה יותר. הדילמה מוכרת לכולנו בבית ובכל מקום. האם "להתפרע" ולאכול באופן מוגזם אוכל טעים שעלול לגרום להשמנה או לוותר? האם לבלות עם חברים או מול המחשב וליהנות או ללמוד כראוי למבחן?
