"כיום אני שחקן ולא עושה חוץ מזה שום דבר אחר", במשפט הזה פותח בן טטרו בגאווה את הריאיון. ויש לו הרבה על מה להיות גאה. בגיל 32, אחרי שנים של ניסיונות, תהיות, אודישנים וחיפוש דרך, הוא סוף סוף מגשים חלום. בחודש הבא תעלה הצגה שהוא ביים ומשחק בה, וממש בקרוב תעלה בערוץ 12 גם סדרה חדשה, שבה הוא משחק. "אני עדיין לא יכול לפרט על זה, אבל זה תפקיד משמעותי יחסית. אלה היו 16 ימי צילום, וזה היה חלום שאפילו לא ידעתי שיש לי. נפגשתי עם אנשים מובילים בתעשייה, והעבודה לצדם הייתה מאוד מלמדת ומרגשת".
טטרו עלה ארצה עם הוריו מגיאורגיה בגיל 4, בן בכור למשפחה של שלושה ילדים. בני המשפחה השתכנו באשקלון, אך כשבן היה בן 10 הם עברו להתגורר במגורים של בית החולים הרצפלד בגדרה, בעקבות עבודתה של אימו כאחות מקום. "קיבלנו הרבה הטבות, וזה היה מאוד משתלם לגור במגורים של בית החולים. למדתי בבית ספר בגדרה, ושם גיליתי את המשחק וזה הפך לחיידק", הוא נזכר, "השתתפתי בהצגות סוף שנה ובטקסים והופעתי תמיד בפני חברים ומשפחה".
בן טטרו. צילום: פבל
כשהיה בן 14 חזרו בני המשפחה לאשקלון, ובן החל לנדוד בין בתי הספר בעיר, באף אחד מהם הוא לא מצא את מקומו. "עברתי די הרבה בתי ספר, כמעט את כולם. בסוף סיימתי בתיכון תל אביב. כל פעם זה לא הסתדר מסיבה אחרת, פעם אני לא הסתדרתי ולא התחברתי ופעם לא אהבתי את התכנית הלימודית".
איך זכורה לך התקופה הזאת?
"זה היה מעניין, תקופה מאוד מעשירה. כל פעם הייתי התלמיד החדש בכיתה, שוב ושוב. אני חושב שזה דווקא השפיע עליי לטובה. היו לי הרבה מאוד הזדמנויות להגדיר את עצמי מחדש, לשנות בעצמי דברים שפחות אהבתי ולהציג את עצמי כך. מעבר לזה שתמיד עושים עניין מהתלמיד החדש".
ואתה אוהב כשעושים ממך עניין?
"אני לא מתנגד לזה. יש כאלה שלוקחים את זה בצורה קשה או רגישה. אבל אני תמיד שומר על אופטימיות ומוצא את הדברים הטובים. ניסיתי לקחת את החיובי מכל דבר שעברתי".
"אודישן ביום של אסון התאומים"
זמן קצר אחרי שחזרו לאשקלון החל טטרו לחפש לעצמו מסגרת שבה יוכל להמשיך ולשחק. הוא היה בן 14.5 והגיע לאודישנים לתיאטרון העירוני, שבאותה תקופה היה במתנ"ס תקוותנו בשכונת שיכונים. את האודישן הזה הוא זוכר לפרטי פרטים עד היום. "זה היה ב-9.11, היום בו אירע אסון התאומים. יכול להיות שבגלל זה אני זוכר היטב את האודישן הזה. מצד שני, הוא גם היה מאוד משמעותי עבורי, אז יכול להיות שהייתי זוכר אותו גם אם זה היה סתם עוד יום רגיל". היו שם שתי קבוצות של שחקנים, הקבוצה הבוגרת וקבוצת הילדים. ואף על פי שהגיע להיבחן לקבוצת הילדים, טטרו התקבל לקבוצה של הגדולים.
בן טטרו וצוות השחקנים
איך זה קרה?
"הם מאוד התרשמו ממה שעשיתי, אמרו שמצאו יכולות קצת אחרות ושראו בי משהו אחר. כך מצאתי את עצמי, נער בן 14.5, בין שחקנים בוגרים, מקצועיים ומנוסים".
איך זה היה להיות חלק מהם?
"זאת הייתה תקופה מאתגרת. בהתחלה היה לי קצת קשה, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לאיך הדברים עובדים באמת. עד אז לא באמת ידעתי מה קורה מאחורי הקלעים בתיאטרון. ניסיתי להשתוות לשחקנים וכך למדתי מהם המון. הבמאי מאוד מאוד הרשים אותי, וכששאלתי אותו איך זה שהוא כל כך טוב, הוא אמר לי שהוא למד בבית הספר למשחק בית צבי. באותו רגע היה לי ברור שלא משנה איך אני אעשה את זה ומה תהיה הדרך שאעבור, אני חייב להגיע לבית צבי".
בן טטרו. צילום: פבל
"תפסתי את משבצת הגרוזיני"
בתום שנתיים וחצי בתיאטרון עבר טטרו למתנ"ס וולדנברג, ששם הוקמה קבוצה של צעירים שעסקו במשחק. "הקימו קבוצה של אשקלונים מכל מיני מגזרים, אני תפסתי את משבצת הגרוזיני", הוא צוחק, "עשינו שם המון דברים מטורפים, הפקנו לבד, כתבנו, הלחנו, פשוט הכול לבד. שם גיליתי עוד קצת מהיכולות שלי. הבנתי שאני יכול גם לביים, לכתוב ולהפיק. זה היה תהליך שהעלה אצלי את הציפיות שלי מעצמי. שם התחדד לי עוד יותר שאני חייב לעשות עם זה משהו, להמשיך לפתח את זה הלאה".
לצבא הוא לא התגייס בשל בעיה רפואית. "רציתי להתגייס, אבל כשהתברר לי שמוותרים על שירותי, קיבלתי את זה ולא נלחמתי. באותו זמן הייתה לי מערכת יחסים רצינית עם מישהי שגרה בחו"ל, והיה לי ברור שלא אצליח לשמר אותה לו אתגייס. מעבר לזה, שבער בי להגשים את עצמי בתחום המשחק ורציתי כבר להתקדם לשלב הבא. אז כשאמרו לי שלא מגייסים אותי, לא התעקשתי ולא דחפתי לשנות את זה".
בן טטרו. צילום: פבל
בגיל 20 הוא סוף סוף העז לקחת את החלום שלו צעד אחד קדימה וללכת בעקבות הבמאי ההוא שהוא העריץ כל כך כמה שנים קודם לכן. ברגליים רועדות, אך בטוח בעצמו וביכולותיו, הגיע טטרו להיבחן לבית צבי, בית הספר המוביל והנחשב ביותר למשחק בארץ.
התרגשת?
"בוודאי. הייתי בטוח שיש בי משהו אחר, מבחינת ההשקפה שלי ואיך אני ניגש למשחק. כך שהייתי בטוח מספיק ביכולות שלי. אבל הייתי גם לחוץ לעמוד מול שלוש דמיות חשובות בתחום ולהראות את עצמי. זה היה מונולוג קומי, והם צחקו בצורה לא נורמלית. התקבלתי".
"מצב של הכול או כלום"
הלימודים בבית צבי היו עבורו הגשמת חלום, אך מהר מאוד גילה טטרו שוב שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. "קיבלתי שוק בהתחלה, דברים לא היו כפי שציפיתי. רוב הלימודים היו כללים, ולמשחק הוקדש רק יום אחד. כבר בהתחלה התאכזבתי, אבל זרמתי עם השיטה והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף".
בן טטרו. צילום: פבל
למרות ההחלטה ללכת עד הסוף, בתום שנה של לימודים בלבד ואחרי אינסוף התלבטויות, החליט טטרו לפרוש. "באותה תקופה הייתי במצב מנטלי של הכול או כלום. הבנתי שזה לא מתאים והחלטתי ללכת עם מה שאני מרגיש".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הוא היה בן 21 והתחיל לחשוב ברצינות על פרישה מהתחום. עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, אבטחה, מלצרות ומפעלים. לאחר מכן מצא עבודה בקולנוע ושם שוב הרגיש כאילו הוא שב לחיים. "ראיתי אינסוף סרטים והבנתי שאני לא יכול לעקור את זה ממני. המשכתי לכתוב ולהופיע מול חברים. כתבתי גם שירים והלחנתי, בעיקר בשפה האנגלית".
הוא יצר מוזיקה, הקליט שירים והופיע במקומות קטנים. בהמשך הצליח בדרך לא דרך להעביר את החומרים שלו למפיק מאוד מוערך ומוכר בארצות הברית. "להפתעתי, יצרו איתי קשר ואמרו שהוא אהב את החומרים ומבקש לפגוש אותי", נזכר טטרו.
איך הגבת?
"לא הגבתי, הייתי המום. המילה ‘שמח’ קטנה מאוד על מה שהרגשתי באותה תקופה. אין מילה שיכולה לתאר את האושר הזה, של הנה זה סוף סוף קורה".
וטסת?
"לא, לא טסתי. ניסיתי להוציא ויזה מספר פעמים ודחו אותי שוב ושוב. קרו לי הרבה מאוד דברים אישיים באותה תקופה, חוויתי גם פרידה לא פשוטה מבת זוג. אז בסוף ויתרתי וחשבתי שזה כנראה לא צריך לקרות".
סרט של טרנטינו
אף על פי ששוב היה במרחק נגיעה מהגשמת החלום ושוב זה לא צלח, טטרו לא התייאש והחליט לחזור למקום שבו הלב שלו נמצא באמת – למשחק. הוא נרשם לסדנת משחק של השחקן אייל רוזלס וחזר לפרוח. "ראיתי אותו בכמה דברים שהוא עשה ומאוד אהבתי, אז החלטתי ללכת ללמוד ממנו. עשיתי קורס אחד של מתחילים ומשם המשכתי למתקדמים. למדתי שם הרבה מאוד דברים מבחינה מקצועית, אבל בעיקר הכרתי אנשים מדהימים, חברים טובים שמלווים אותי מאז".
הם עשו יחד הרבה מאוד הצגות, יצרו והופיעו על במות, וטטרו החל להתמכר לעבודת התיאטרון. בסיום הלימודים החליטו כמה שחקנים לחבור יחד וליצור קבוצת תיאטרון עצמאית. הם החליטו לחשוב על הדבר הבא שיכבוש את הבמות ברחבי הארץ, וטטרו הציע להפוך את התסריט של ‘ממזרים חסרי כבוד’ של טרנטינו להצגה. "רציתי ליצור משהו מיוחד, משהו שלא היה על הבמות עוד. לקח לי זמן לתרגם את הכול ולהתאים את זה לתיאטרון והתחלתי לביים".
בחודשיים האחרונים הם עובדים על המחזה באינטנסיביות. נפגשים פעמיים בשבוע ועושים חזרות מפרכות של ארבע שעות בכל מפגש. "לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מהנה וכיפי, במיוחד בזכות הקאסט של השחקנים. אנחנו עובדים על כל סצנה בקפדנות, זה כמו להרכיב פאזל עם הרבה מאוד חלקים". החזרות נערכות בתל אביב, ואם הכול יתנהל כמתוכנן, הצגת הבכורה תעלה כבר במהלך חודש דצמבר בחולון.
לאן היית רוצה שההצגה הזאת תגיע?
"אני רוצה שנופיע איתה בכל התיאטראות ברחבי הארץ. אפילו להביא אותה להיכל התרבות באשקלון".
בן טטרו. צילום: פבל
חשוב לך להגיע לעיר שלך?
"מאוד. זה יכול להיות מאוד משמעותי ומרגש להביא משהו שאני עשיתי לעיר שלי. אני מאוד רוצה לחזור לקהילה שממנה צמחתי. עבורי זאת יכולה להיות סגירת מעגל".
מה החלום הבא?
"ברמה האישית, להתחתן ולהביא ילדים. זה הכי גדול שלי כרגע ואני עושה הכול כדי לקדם את העניין זה. ברמה המקצועית, כמובן להמשיך ולהתפתח, ועדיין חו"ל זה החלום הגדול".
