שני בערב ישיבת מועצת העיר: השמועה הרוחשת לפני הישיבה היא שאיתמר שמעוני עומד להגיע ולתת ביחד עם חברה הצגה. שואו של ממש. הישיבה נפתחת. הנוכחים בציפייה לבאות, איתמר מגיע באיחור – מה שמאפשר לו לעשות כניסה שאף אחד לא מפספס – הוא מתיישב, סוקר את המתרחש. בינתיים הישיבה מתנהלת לה כשעל סדר היום כוונה לתת ארכה נוספת לזכיין כלשהו.
אני מביט מהצד במחזה החדש: תומר מנהל את הישיבה, איתמר ממתין לשעת כושר, וכשזו מגיעה, הוא מתחיל להצליף. הנוכחים קולטים את האירוניה שבסיטואציה, וכנראה גם אצלם מתנגן השיר “אוהוהוהווו… איך שגלגל מסתובב לו…” איתמר ממשיך להצליף ומתחיל להזכיר את ימיו כאופוזיציונר של בני וקנין.
פיני ביטון. "בלי חשבון"
תומר, שנראה בהתחלה כמי שמנסה להתחבר לסיטואציה, מתחיל להאדים, לוקח אוויר, מנסה להתעשת, משנה פוזה ונראה כמי שמכין עצמו להתקפת נגד. אבל הישועה מגיעה דווקא מתוך הקהל. קבוצה של תושבים נזעמים מתחילה להשתלט על הישיבה. ולמה הם עושים זאת?
אז ככה: מסתבר שמזה זמן הוסב מבנה שנמצא ברחוב אפרים צור לטובת הקהילה האתיופית. מבנה שאמור היה לשמש כסוג של מועדון קהילתי ליהדות יוצאי אתיופיה. אמור היה. עד כאן אחלה. מה רע במועדון לקהילה היקרה הזאת? אז זהו, שזה רע מאוד. זה רע, כי מישהו בקהילה החליט שהמקום יהפוך לאולם אירועים לכל דבר ועניין. ממש אולם אירועים על כל המשתמע מכך ועל כל הנלווה לזה – רעש והמולה בתדירות יומיומית. כשאתה שומע איך הפכו חייהם של דיירי הבניינים הסמוכים לסיוט, אתה מבין שמישהו כאן חצה גבול.
תומר, שההמולה הזאת כאמור נתנה לו זמן להתארגן, משיב להם שהנושא בטיפול ואפילו הוא דאג להוציא צו סגירה למקום. צו שלא מומש עד כה משום מה. נראה כי אוזלת יד של המשטרה היא שמונעת בינתיים את החזרת החיים למסלולם בשכונה הקשה ממילא. אני משתדל לא להיות דמגוג, אבל קשה שלא: דמיינו לעצמכם את אותה סיטואציה באזור היוקרתי יותר של העיר… כמה זמן היה לוקח לרשויות האכיפה לפעול? לצערי הרב, זה עדיין קיים. אוכלוסייה חלשה תמיד תהיה חשופה לאדישות של הרשויות. איך אפשר למנוע תחושות של אכזבה ותסכול מתושב שחי במקום קשה ממילא ושרשויות האכיפה לא ממש סופרות אותו? מילא, נמתין מעט להתפתחויות בנושא. מקווה שתומר יפעל ביתר נחישות ויפעיל מכבשים. הוא ראש העיר, לא?
ההמולה שככה, חוזרים להמשך הישיבה. בין לבין הובאה להצבעה יוזמה להעביר מהחברה העירונית לחברה הכלכלית את ניהול ההתחדשות העירונית בטענה שנשמעת סבירה: החברה העירונית עוסקת בעיקר בנושאי הספורט, פעילות חברה ופנאי, ואילו החכ”ל הינה זרוע ביצועית בתחום הבנייה והפרויקטים העירוניים. למעשה, מלכתחילה זה אמור היה להיות שם. ואולי דווקא משום שמלכתחילה זה היה אמור להיות בתחום האחריות של החכ”ל, אני תוהה למה? א. למה זה לא היה שם מהתחלה? ב. למי היה נוח שזה ינוהל דווקא בחברה העירונית? מילא, אולי תגענה תשובות בהמשך.
כפי שאמרתי, הרעיון להעביר את הנושא לידי החכ”ל נראה הגיוני ואף מתבקש. יחד עם זאת, העברת עוד כוח וסמכויות לידיו של יוסי דיין, מנכ”ל החכ”ל, מעלה אצלי תהיות.
אני מוכרח לומר בכנות שיש אצלי תחושת אי נוחות כשמעבירים למאן דהוא הרבה כוח. קל וחומר כשמדובר במר יוסי דיין. לא אטען חלילה שהאיש לא כשר, אבל גם לא אטען שהוא הטלית שהתכלת הוא הצבע השולט בה. המשפט “ניגוד עניינים” הפך לחלק אינטגרלי מסדר היום של העשייה הציבורית. אני מקווה שאצלנו הוא יככב פחות.
כגודל הציפיות…
קרה לכם שפרגנתם למישהו ואחר כך הצטערתם? לא נעים, והתחושה עוד יותר לא נעימה כשאתה מעלה את המחמאה על הכתב וחוזר בך. כי הפעם היה תורו של רמי סופר לאכזב. צרם לי לראות בהמשך, שאילתה שהועלתה על ידי חבר המועצה רמי סופר, כשהאיש עצמו כלל לא הגיע.
משהו קורה לבחור. משהו לא טוב ככל הנראה. אדישות היא מחלה קשה. מקווה מאוד שהוא לא לוקה בזה בימים אלה. אני טוען שההסכם הלא כתוב בין נבחר ציבור לבין בוחריו הוא נדר בלתי ניתן להתרה. אסור להפר אותו גם אם הוא חתום עם קבוצה ציבורית קטנה ממה שציפית ואולי דווקא בגלל זה.
נמשיך עם תומר/איתמר. בהמשך טען איתמר כלפי תומר לגבי מספר מינויים במכרזים “לא תקינים” לטענתו. תומר, שהספיק לגמרי להתעשת, ענה באופן תקיף: “אז בוא אני אענה לך, אדון איתמר. בתקופתך מי שהיה אצל מבקר המדינה וקיבל בראש בעניין מינויים זה אתה… אל תפריע לי… אתה לא מינית שום חבר אופוזיציה… אני לא חושש מכלום כל המינויים כשרים”. אכן התעשת, אמרנו… לא?
יהיה שימוע?
טוב בלי הפוליטיקה הארצית הרי לא ניתן בימינו אלה. ביבי נתניהו הוא הרי אשף תקשורת. הוא כל כך חזק בזה עד שהוא מצליח כל הזמן לאכזב את כל ה”תקשורת השמאלנית” כשבתעלולים הייחודיים רק לו הוא מצליח לקבל מהם זמן מסך בחינם, לייצר ציפייה ולאכזב אותם בו זמנית. האמת? כאיש ימין, רק על זה כבר מגיע לו פרס סוקולוב לתקשורת.
בנימין נתניהו. צילום: אוליבייה פיטוסי
ועכשיו ברצינות, או שלא… אתם תחליטו. ביבי הרי אמר שהוא “סומך על בית המשפט”. סומך סומך, אבל אל תגזימו! הוא סומך, אבל לא עד כדי כך שהוא יחכה למשפט כדי להעלות את טיעוניו. בינינו, הרי תקופת בחירות היא זאת, וכולם ממילא עומדים למשפט הציבור. אז למה שלא יעלה הכול למשפט הציבור כבר עכשיו? ביבי החליט ללכת על כל הקופה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אני לא יודע לקרוא שפת גוף. אני גם לא יודע לנתח לעומק את מהלכיו, דבר אחד ברור: קיים לחץ של זמן וביבי מנסה להיות זה שמוביל את סדר היום בטרם סדר היום יוביל אותו. הוא זכאי, אמרתי, כל עוד לא הוכח אחרת. ללא קשר להיותו ראש ממשלה מצוין, הוא פוליטיקאי ממולח, וזה כבר הוכח לא פעם. הוא טקטיקן מהשורה הראשונה, זה כבר ידוע. אבל מעל, הוא גאון תקשורת! וכשמלחמה מתנהלת בתקשורת, ספק אם יש מי שינצח אותו. ימים יגידו.
