חמישה דברים שהספקתי לעשות בחמש השנים האחרונות:
- העתקתי את מגוריי לעיר אשקלון והתאהבתי בכל רמ"ח איבריי.
- סיימתי תואר ראשון והתחלתי תואר שני.
- נבחרתי בפעם השנייה והמרגשת לא פחות מהראשונה ליו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות במכללה האקדמית אשקלון אהובת לבי.
- הספקתי לטוס לכמה מדינות באירופה.
- יצאתי לדייטים.
אין לי ספק שבחמש השנים שחלפו אצלכם הספקתם יותר. לעומתכם ולעומתי אברה מנגיסטו נמק בשבי החמאס כבר חמש שנים.
יפה טבג'ה. צילום: אדי ישראל
חמש שנים שאצלו החלומות נעצרו, חמש שנים שהוא לא עושה את הדברים הבסיסיים שאנשים בחלוף השנים עושים, חיים ומגשימים. הוא לא טס לחו"ל או החליף עבודה. הוא גם לא יצא לדייט או התחיל ללמוד. הוא לא קיבל חיבוק מאימא שלו או זכה לנשיקות מאחים שלו. חמש שנים שהוא לא חופשי.
השבוע ציינו חמש שנים של אברה מנגיסטו בשבי החמאס.
הזמן לא ריפא את הכאב, הייאוש והצער שמרגישה המשפחה. הזמן גם לא עזר לנו, לחברה הישראלית בכללותה, לפתח סולידריות אנושית וחברתית לפרשה העצובה הזו.
חשוב לומר את הדברים ברור. כשחלק מכם רואים את אימו עם העיניים העצובות, עם הכאב המתפרץ, אתם מרגישים צער עבורה, אבל עדיין אוטמים את הלב באמירות כמו "הוא חצה מיוזמתו אז שידאג לעצמו" או לחלופין "איפה הייתה המשפחה כדי לדאוג לו?" כשאתם יוצאים באמירות הללו כדאי שתחשבו מסלול מחדש, כי אם שפיותו של אברה הייתה תקינה, הוא בטח היה מחשב מסלול ולא צועד ונכנס לשטח האויב.
במשך חמש שנים שהמשפחה הזו זועקת, וברוב הפעמים זועקת לבדה.
אחד הסימפטומים הבולטים בעיניי בכל הפרשה של אברה מנגיסטו הוא הבורות בכל התחום של בריאות הנפש. גם כאשר מסבירים שהוא חצה מיוזמתו כי הוא לוקה בנפשו, ממשיכים לזרוק עליו אחריות או על משפחתו, וזה אבסורד. זה בעיקר מעיד על חוסר הידע שלנו בנושא. למשפחות ולאנשים הללו אין כתובת מדויקת להגיע אליה לעזרה לשקם את הנפש. אנחנו מוקיעים אותם ומפחדים מהם רק בגלל שהנפש שלהם תשושה. מתמודדי הנפש הם האוכלוסייה השקופה ביותר ונמצאים בחצר האחורית של האחורית במדינה. וזה חלק מהסיפור כאן. אברה איבד את שפיותו כשאחיו נפטר. ומשם לא ידע את נפשו ומעשיו.
כשהמשפחה מדברת על מאבק להשבתו, היא מעולם לא נתנה תג מחיר, מעולם לא הזכירה שחרור מחבלים. תורידו את הנתון הזה כדי שלא יפגע לכם ברצון להשיב אותו.
חמש שנים עצובות למשפחה, בעיקר לנו כחברה. אברה הוא מבחן האזרחות שלנו וכשלנו. נתנו למשפחה לבכות לבד יותר מדי זמן. אבל אף פעם לא מאוחר לתקן. הוא מביתנו, הוא מהעיר שלנו, אנחנו המשפחה הגרעינית שלו גיאוגרפית. בואו נחבק אותם. כל אחד יכול לתרום בכל דרך שהיא כדי להעלות מודעות. אשקלונים יקרים, דווקא אנחנו יותר מכולם צריכים לזעוק. דמיינו לכם שעם המעטפת של כולכם, החוצה מגזרים, חוצה דעות פוליטיות, חוצה צבעים, כולנו היינו עוטפים את המשפחה. העניין בציבור היה מוביל לפחות לאזכור יום-יומי בפריים טיים כמו שהיה צריך לקרות בעולם מתוקן.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אסיים עם משפט כל כך עוצמתי שיסכם את המסר:
"לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם. זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי" (מרגרט מיד).
בואו נהיה מעורבים יותר. כמו לכל אדם, גם לאברה מנגיסטו מגיע להיות חופשי. שבעזרת ה’ ישוב לביתו ומשפחתו.
בעיקר כדי לציין שחזון המחובר לאמונה ורצון יוצרים מציאות שכולה הגשמה. בהצלחה אחי.
