גם חייו של אדם שחור במדינה שווים משהו

נמשיך להפגין ולצאת לרחובות עד שנהיה כאן שווים בין שווים. לא רוצים חיבוקים ולא רחמים, רוצים להיות כמו כולם, לא פחות ולא יותר

פורסם בתאריך: 5.7.19 14:26

אני סובל מצלצולים באוזן כתוצאה מפיצוץ של רימון הלם בין הרגליים שלי. כל הגוף כואב מהעימותים. אך זהו מחיר קטן בכדי להביא שינוי מיוחל.

רק בואו ותנסו, אזרחי ישראל, להיכנס לנעליים של אדם שחור במדינה, ואז אולי תבינו אותנו ולא תבכו על שעמדתם מספר שעות בכבישים. הרי גם כשאתם נוסעים לחופשה בצפון או לחרמון אתם נתקלים בפקקים שעות. אז מה קרה פתאום, כשמדובר במחאה הכי צודקת – קשה לכם לקבל ולהכיל?

אבי יצחק. צילום: אבי רוקח

אבי יצחק. צילום: אבי רוקח

מה זה אומר עליכם כבני אדם? איפה ההפגנה הבסיסית של הזדהות עם האחר בזמן שאתם יושבים במזגן ברכבכם, שישנם אימא ואבא שלא הספיקו להיפרד מן היקר להם מכול – הבן האהוב שלהם שגידלו אותו בכל כך הרבה אהבה ושלא זכו להיפרד ממנו. אני אומר לכם, אתם חייבים לצאת מן הבועה הפרטית שלכם ואולי תוכלו גם להכיר במציאות הקשה של זה שלידכם.

רבותיי, אנחנו נלחמים על הקיום הבסיסי במדינה ככל האזרחים בתוכה. דמנו אינו הפקר, ולא נעמוד מנגד כצאן לטבח. אנחנו בני אדם בדיוק כמוכם, גם הדם שלנו אדום. אנחנו כואבים, יש לנו רגשות ורוצים לחיות בשלום ואחווה.

המציאות של האזרח השחור איננה שווה לזו של האזרח הלבן. כיצד אתם מצפים שננהג כשרוצחים לנו את הנוער המוכשר ומדי כמה חודשים מישהו מוצא את עצמו בארון קבורה? “במפתיע” זה מתרחש באזור שנמצא בו שוטר שעבר הכשרה מסודרת ואיש חוק מן המניין, שככל הנראה איננו בקיא בנהלים בסיסיים כיצד מתפעלים סיטואציות ומהם נוהלי פתיחה באש.

מה שעוד יותר כואב לי שאפילו מול מחבל מתאבד עם סכין ביד או חגורת נפץ אותה המערכת דואגת להפעיל מעטפת שלמה ולנקוט בזהירות כדי לשמור על חייו.

מה, זה בגלל התקשורת העולמית? האם זה מהפחד כיצד ניראה ונצטייר בעיני העולם? אתם לא חושבים שיש כאן עיוות רציני בתפיסה הקולקטיבית של המערכת ומדיניות קלוקלת שרק עושה נזק בלתי הפיך לעדה שלמה ודואגת לדכא אותה ללא הרף?

מדהים כמה העם ברובו מנותק. כי כזה מעשה של שוטר שלא בתפקיד שמסיים אירוע עם תוצאה כזו במוות של נער היה אמור לזעזע את המערכת כולה.

לצערי, לא הייתה ענישה והעמדה לדין של שוטרים באירועים הקודמים: יוסף סלמסה ז”ל, יהודה ביידגה ז”ל ועכשיו סלומון טקה ז”ל, שהצטרף לסטטיסטיקה הכואבת של מוות מידי אנשי חוק.

מסע ההרג ממשיך כי יש מח”ש (מחלקה לחיפוי שוטרים) שדואגת להוציא אותם לחופשה על חשבון משלם המסים ואף הם חוזרים לעבודה במשמרת יומיים אחרי הרצח.

יש לי המון בבטן על ההנהגה שזוכרת את העדה שלי רק מתי שקרבים לבחירות וצריכים את הקול שלנו. מתעלמים מאיתנו, מזניחים את הטיפול בסוגיות שלנו, דואגים לדכא בכל דרך ואמצעי. צר לי שזו התחושה שלנו, הדור הצעיר, שנולד גדל והתחנך על ערכים של אהבת חינם ואהבת הארץ.

עבורי מדינת ישראל היא מעל הכול. אני נלחם עבורה בכל דרך. אך האם המדינה יכולה להסתכל לי בעיניים ולומר לי שהיא עושה הכול כדי לראות אותי כמו שאני? התשובה היא שאני לא בטוח.

אבי יצחק בהפגנה באשדוד. צילום: דני טקה

אחדות לא מגיעה סתם ככה. לפעמים היא נוצרת מתוך כאב, מתוך תסכול, מתוך ייאוש. ואם זה המחיר שצריך כדי להתאחד – אני כאן איתכם, אחיי היקרים.

מאז שנת 96’ בפרשת הדם הראשונה ועד היום הזה אני עוקב אחר כל העוולות וחווה אותן הכי קרוב שרק אפשר. אני מנסה לראות את מגמת השיפור של המערכת הממסדית לדורותיה כלפי העדה שלי, אבל לצערי הדיכוי הסמוי והגלוי רק הולכים ומתגברים.

מקווה שלא יגיע הרגע שאנשים ייקחו את החוק לידיים ולא יקרה אסון הרבה יותר גדול ומשבר חברתי שלא ידעה כמותו המדינה מעולם. אם לא נתעורר, זה עלול להגיע לשם.

אני אופטימי מטבעי. רוצה להאמין שהחיים כאן במדינה יכולים להיות טובים יותר ביחד, ועד שזה יקרה אמשיך להיאבק על הצדק המיוחל והבסיסי ביותר בחברה מתוקנת.

אומרים על מדינת ישראל שהיא “ארץ זבת חלב ודבש”. ואני אומר, לא רוצה – לא חלב ולא דבש. רוצה שיראו אותי כשווה. לא הקלות, לא מסגרות מיוחדות לקהילה, לא רחמים, לא חיבוקים. אלא שיראו אותי כמו שאני.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר