עינב קורן
בשבוע הבא יצוין בארצות הברית “יום רוזה פארקס” לציון הנצחת פועלה של מנהיגת זכויות האזרח. המועד הנבחר הוא לא אחר מתאריך יום הולדתה, ה-4 בפברואר. פארקס נפטרה בשנת 2005, ולו חיה היום, הייתה חוגגת 106 שנות עשייה חברתית. פארקס היא גיבורה אפרו-אמריקאית המוכרת בעיקר בשל האירוע המכונן בשנת 1955 כשסירבה באופן מחאתי לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן, כפי שהונהג באותם ימים במדינות הדרום בארצות הברית. סירובה הנחרץ הוביל למעצרה, אך גם עורר שיח ציבורי עיקש לגבי מעמדם של האזרחים האפרו-אמריקאים בארצם ויותר מכול הציף מחשבה מחודשת על גזענות ושוויון זכויות.
בעזרתו של מרטין לותר קינג הוביל מאבקה העיקש של פארקס לחרם האוטובוסים של מונטגומרי באלבמה אשר בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה.
פארקס, שלכאורה חתרה נגד הסדר החברתי דאז, הפכה לסמל קידום זכויות האזרח והקדישה את חייה לפעילות ציבורית ענפה ומשמעותית בתחום.
לפני כשנתיים יצאה לאור סדרת ספרים ייחודית לילדים שנקראת “קטנות גדולות”, ועיקרה היכרות לדור הצעיר עם הביוגרפיה של נשים מעוררות השראה, דמויות מופת שהגיעו להישגים משמעותיים והשפיעו על סביבתן. לשמחתי, סדרת הספרים תורגמה לעברית ונערכה על ידי הסופר יהודה אטלס.
משיצאה המהדורה העברית רכשתי את כל הספרים עבור ילדיי בהתרגשות רבה מתוך חוויה של תיקון על היעדרן של נשים חזקות בנרטיב שלנו. סיפורה של רוזה פארקס עורר השתאות רבה אצל בתי כי על אף הישגיהן של נשים אחרות ומרשימות לא פחות, ההפרדה הגזעית על רקע גוון העור זיעזעה אותה. המחשבה שבאמריקה הנאורה והמתקדמת התייחסו באופן שונה לבני אדם על פי צבע עורם ומוצא אבותיהם הייתה קשה עבורה: “טוב שהיא נלחמה בשביל האחרים ואיזה מזל שהיום כבר לא מתנהגים ככה”, סיכמה בתי בליווי אנחת רווחה מלאת תמימות ורוחב לב. נאנחתי בחיוך מלא עצב, גאה בסולם הערכים שבתי מטפסת עליו, אך בצער על כך שהגזענות לא פסה מן העולם ויותר מזה, היא כל כך מושרשת בנו שרוב האנשים אפילו לא מודעים לה.
עדויות לגזענות על בסיס יומי מופיעות בעיתונים ופוגשות אותנו בבתי הקפה, בבתי הספר ובטלוויזיה… בכל מקום. זה לא קל להודות שכולנו ככל הנראה נוטים לכך, אבל מחובתנו להיות מודעים ורגישים יותר לסובבים אותנו ולנפץ את תבניות המחשבה המעוותות שחונכנו אליהן. אנחנו לא חוסכים בגזענות כלפי חוץ ופנים. החל ממודל היופי של הילדים המככבים בקמפיינים של חברות ההלבשה (לרוב ילדים בהירי עור, שיער בהיר ועיניים כחולות), דרך הגדרת המוצא בשאלון שידוכים של אגודת הסטודנטים במכללת אשקלון וכלה בהערה של סבתא ממוצא תימני על כך שהתינוק שנולד לבתה “כל כך יפה וברוך השם בהיר”. ייתכן שהסבתא הזו שנכוותה כל חייה מגזענות כלפיה אימצה בעצמה במודע או שלא את ההבנה שמראה מסוים (ללא קשר לגנטיקה המשפחתית) יבטיח לנכדה להתקדם בחיים. עצוב.
עצוב היה לפתוח את השבוע עם תמונתו של יהודה ביאדגה בן ה-24 שנורה למוות ביום שישי שעבר בידי שוטר בבת ים. הצעיר ממוצא אתיופי שילם בחייו בגלל תבניות מחשבה גזעניות שטופחו אצל שומרי הסדר שלנו, ובכלל אצל כולנו. ההנחה הכמעט ברורה מאליה היא שבחור כהה עור מהווה סכנה ואיום על הסובבים אותו בכל מצב, גם אם הוא הולך לתומו ברחוב (בפרט בשכונה יוקרתית), על אחת כמה וכמה אם הוא מנופף בסכין. ייתכן שהבחור אכן סיכן את חיי השוטרים שהגיעו למקום, אך למיטב הבנתי הבסיסית יש דרכים נוספות לנטרל תוקף לפני שיורים ישירות לחזה שלו, כפי שלמדנו בהזדמנויות אחרות.
הלוויתו של יהודה ביאדגה ז"ל. צילום: מוטי מילרוד
חייבת להודות שהסיפור דומה באופן מעציב למהומות ואדי סאליב בחיפה, בקיץ 1959. ודאי רובכם לא מכירים את השם עקיבא אלקריף, אותו סבּל קשה יום, עולה מצפון אפריקה, שנורה בידי שוטרים שהוזמנו כדי לרסן תגרה שהשתתף בה. אלקריף לא נורה למוות כמו במקרה של ביאדגה ז”ל (אלקריף נותר משותק מהירי ולא זכה לשום סיוע מהמדינה), אך השמועות על אודות מותו רצו בשכונה החיפאית והציתו את כאבו וזעמו של הציבור הצפון-אפריקאי המדוכא שתמיד נחשד כתוקפני וטופל באגרסיביות על ידי המשטרה. אירועי ואדי סאליב הביאו להתעוררות מחאתית בארץ, שגרמה לממשלה להכיר לראשונה באפליה העדתית שקיימת בארץ.
60 שנים עברו מאז, ואנחנו מתנהלים פחות או יותר אותו הדבר. פחות כלפי הציבור המזרחי, אבל הרוח הגזענית נושבת מקבוצה אחת לאחרת, ולצערי ביתר שאת כלפי בני העדה האתיופית מיום שעלו לארץ ועד הדור הצעיר היום. גם עולי חבר העמים סבלו מגישה מתנשאת ומזלזלת, אבל ככל שזה נוגע לחזות של כהה העור המצב גרוע יותר. באותה הקלות היה הרי “נוח” לחשוד בנתין אריתראי כמחבל פוטנציאלי בתחנת אוטובוס ולתקוף אותו עד מוות בלינץ’ אימתני. לא בטוחה אם כך היו נוהגים המתפרעים כנגד בחור בעל חזות אחרת.
היעדר סולידריות בולטת גם במקרה של אברה מנגיסטו, צעיר אשקלוני ממוצא אתיופי הלוקה בנפשו שחצה את הגבול לעזה בספטמבר 2014. משפחתו של מנגיסטו, שנאבקת לקבל ולו שבב מידע על אודותיו, לא זוכה לאותה תמיכה לאומית שקיבלה משפחת שליט. הנסיבות הן בהחלט שונות בתכלית כי הרי מדובר בבחור שנכנס לשם מרצונו לעומת חייל שנחטף. נכון, הנסיבות שונות, אך התקדים נוצר עוד בפרשת אלחנן טננבוים, אזרח ישראלי, אלוף משנה במיל’, שסרח לטובת עסקת סמים ונחטף לידי חיזבאללה בשנת 2000.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הוא שוחרר בחיים כאמור בעסקה הידועה, שלוש שנים אחר כך, יחד עם גופות שלושת חטופי הר-דב בתמורה ל-450 אסירים פלסטינים וממדינות ערב ו-59 גופות אסירים לבנונים. האם מחיר חייו של אברה מנגיסטו שונה משל טננבוים? שאלה מוסרית זו חייבת להישאל על ידי כל אדם רציונלי בישראל, ויתרה מכך, ראוי שנודה בעדיפות הפריווילגית שאין למנגיסטו בחברה הישראלית, כי לא רק שהוא לוקה בנפשו, לצערו הרב, הוא גם ממוצא אתיופי.
אמנם אנחנו לא נציין יום לאומי לזכרו של יהודה ביאדגה ז”ל, אבל חשוב שלא נשכח את שמו כמו במקרה של אלקריף, כי הסיפור שלו הוא לא רק מקרה פרטי או סיפור של קהילה שלמה, אלא קריאת השכמה לתפיסת העולם החברתית שלנו. לסיכום, איני מוצאת טעם לפרוט עכשיו את שמותיהם של השופט, הטייס, הרופאה או עורכת הדין האתיופים, כי בעיניי זו בדיוק הנצחת הגזענות – הפליאה שהם אכן מסוגלים להגיע להישגים. אני מייחלת ליום שבו מוצא אבותינו לא יגדיר אותנו מבחינה היררכית ושנצליח להביט אחד בשני בכנות ובאהבה.
