למה אתיופי נורמטיבי אמור להיות מודאג מניידת משטרה? | אבי יצחק

בפתח דבריי אני רוצה למסור את תנחומיי למשפחת ביאדגה, שבנם היקר יהודה ז”ל נקטף ונרצח בידי שוטר באמצע הרחוב כאילו היה מדובר בפושע או ראש ארגון עולם תחתון. חזרתי מן הלוויה עם תחושות מאוד קשות והרבה בלבול ושאלות מדוע אנחנו כאן אם בסוף קוטפים אותנו בזה אחר זה.

זו חוויה נוראית לראות ילד צעיר שמשלם בחייו, ומול זה ישנו אדם שכמה שעות לאחר הרצח חזר לשגרת עבודה ללא חרטה וללא התנצלות בפני המשפחה. אתה מנסה למצוא כאן משהו הגיוני ואנושי אבל אין, כי אתה מבין שכללי המשחק מאוד ברורים למערכת המשומנת שמדכאת אותך, ואתה אפילו לא מרגיש זאת.

התחושה היא קשה מאוד, קשה מאוד לקום לבוקר רגיל, לשגרת חיים יומיומית אחרי הרצח הקשה הזה. האם הגענו לנקודת אל חזור? האם באמת נגמרו כל האפשרויות לחיים רגילים בתוך חברה מתוקנת שראתה סבל רב ושסעים לאורך כל חייה?

אבי יצחק. צילום: אבי רוקח

נדמה לי שמשהו כאן קורה מתחת לרדאר בצורה חרישית ובאופן הכי כואב, וזה איבוד אמון מוחלט במערכת שאמורה להגן עלינו האזרחים. ואם אכן כך הדבר, צריך לשאול אם יש הצדקה לקיומנו. יכול להיות שיש כוונה שמוסתרת היטב מאחורי הפעולות הקשות האלה. האם יש תכניות מגירה מתויקות בקלסרים כיצד לדכא אוכלוסייה מסוימת? אך ייתכן שחיי שחורים כאן במדינה שלנו הפכו להיות לסכנה קיומית ממשית. אך יכול להיות שמדינת ישראל, שאמורה לחבק את השוני בתוכה, שנבנתה בעיקר בגלל שנרדפה בגולה, דווקא היא אט אט הפכה להיות כזו שמכשירה קרקע לוהטת באוזלת ידה בטיפול בנושאים הכי רגישים לחיי אזרחיה ללא הבדל.

היכן מגילת העצמאות שאומרת שצריכים לחיות כאן בשוויuן ללא הבדל דת, גזע ומין? האם לא למדנו מן המקרים בשנים האחרונות שבהם קופחו חייהם של צעירים מבני העדה האתיופית ללא שום הצדקה? אך ייתכן שטעויות חוזרות על עצמן מבלי שאיש נותן את הדין. לדעתי יש הסבר כואב, אך יש בו מן האמת, הרי דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים. מצד אחד חברה שלמה מתעלמת ונשארת אדישה אל מול המראות הללו ולא נוקטת עמדה ברורה כנגד הזוועות האלה שמתרחשות מתחת לאפה, מצד שני הממסד או המערכת המשטרתית התרגלו שאין בידינו את הכוח לעשות צעדים משמעותיים משפטיים כנגד כל עוולה שמתרחשת בחברה כנגד אזרחים שחורים ושקופים, ואיש לא יעמיד אותם לדין, ועולם כמנהגו נוהג וממשיכים כרגיל.

אני כאן רואה רצח כפול באירוע הזה, פעם אחת רצחו את הצעיר שכל החיים עוד לפניו, הרי אתה לא יורה לבטן “החשוד המיידי” כהגדרת המפכ"ל הכושל ואחרי שהוא נופל לרצפה מיד מבצע ירי גם לראשו כדי לוודא הריגה ולא להשאיר לו סיכוי לחיות.

מה שיותר כואב לי הוא המחשבה שאולי יש כאן ניסיון התשה תמידי. כי איך ייתכן שקהילה ששמרה על יהדותה במשך 2,500 שנה בגולה, התמודדה עם קשיים, רעב, עוני, בידול, ופתאום כשאנחנו כאן, פוגשים את שיא הרוע. מה לא עברנו כאן ב-40 שנות קיומנו? שפכו את דמנו, ניסו לצמצם את הילודה בתוכנו, חיילים נהרגים ב"תאונות” בשירות הצבאי, פותחים תיקים לנערים, רוצחים ילדים, מכים אותנו בכל סופ”ש מזדמן במקומות בילוי. אני שואל ברצינות האם יש כאן ניסיון התשה של קהילה שלמה? האם יש כאן דיכוי איטי לקהילה שלמה? הרי לא ייתכן שלא לומדים לקח אחרי כל אלה.

ויש מנהג שמאוד מרתיח אותי בכל פעם שמשתמשים בכמה חלוצים בכל תחום ולהראות שכאילו התקדמנו והשתלבנו בכל התפקידים: יש לנו טייס, רופאים, ח”כים, משתמשים בכך כתירוץ לעשות כרצונם ועדיין לצאת נקיים מכל האירוע. איזה התקדמות יש כאשר מנטרלים אותך בכל פעם מחדש?

שוטרים בחוף הים. אילוסטרציה: דוברות המשטרה

אני כותב את הטור הזה בכאב לב וצער עמוק שהגענו לשפל הזה בחברה שבה אנו חיים, כואב לי שאני ואחיי לא יכולים לצעוד כמה מטרים מבלי להביט לאחור שמא רודפים אותנו, כואב לי לראות ניידת משטרה מאחוריי ברמזור ולהיות חרד לפעולה הבאה שעלולה לבוא, והיא אכן באה. כואב לי נורא שדור העתיד של בני הקהילה נרצחים ללא שום הצדקה בכל עימות עם המשטרה, שאמורה להגן עלינו. כואב לי נורא כי אני מרגיש שמנסים להתיש אותנו, לגמד ולקמט אותנו. כואב לי שמשפחות רבות מצטרפות למעגל השכול. כואב לי שכנראה הגיע הזמן שאנחנו נפסיק להאמין במערכת שאמורה להגן עלינו. כואב לי מאוד מהמחשבה שאולי אני מגדל את ילדיי במדינה שהם לעולם לא יהיו בה שווי זכויות ועלולים למצוא את עצמם בחשש תמידי – כי אנחנו לעולם נשאר כאן כי זו המדינה שלנו, אך גם המערכת תמשיך להתקיים ולא תיעלם, ובמצב הזה החיכוך הוא כנראה בלתי נמנע.

אני פועל מזה שנים רבות בהתנדבות במסגרות רבות שבהן אני מנסה לשתול תקווה בדו קיום. למרות השוני בתרבות, בשפה, במנהגים, צריך למצוא את המחבר ולא רק את המפצל ומבדל, מה לעשות כשמגיעים מקרים כאלה מזעזעים אשר מערערים את מה שאתה מאמין ונשענת עליו כל ימי חייך.

האמת שלי והעבודה שאני רוצה להתמקד בה כרגע הן כיצד אני משמר את מורל הקהילה שלי? איך לשמור על הכוחות ולנתב אותנו לעשייה בדרכים יצירתיות נוספות, שלא תיפול רוחנו, שלעולם לא נפסיק להאמין שיש גם אנשים טובים ששווה לחיות לצדם ולהילחם איתם כתף אל כתף. בסוף לכולנו גורל זהה, והוא שאנחנו כאן לחיות ולגדל את ילדנו בין אם זה מוצא חן או לא.

בתקווה שזהו מקרה האחרון שבו יהודי רוצח יהודי אחר כי הוא בצבע אחר וחשוד מיידי בעיניו. חייבים לעשות הסברה מסיבית כדי לנסות לשמר את המחשבות החיוביות בטרם נאבד כל תקווה לדו קיום בחברה שלנו. חייבים לעבוד בכמה דרכים יצירתיות כדי למזער את החיכוך, אך בעיקר שהמערכת המשטרתית תעשה חשבון נפש עמוק כיצד לבנות את האמון מחדש עם מגזרים שונים ממנה, ופחות לספר כמה בחורים השתלבו במערכת שלה ולהשתמש בכך כתירוץ עלוב לעשות כרצונה.