פגשתם כבר את נהגת האוטובוס? ואת נהגת המונית? | מיוחד ליום האישה

שגית שמואלי

בת 40, רווקה ואימא לשניים. נהגת מונית 18 שנה

מה גרם לך לבחור בעבודה שלך מלכתחילה? ומה את אוהבת בה?
“הייתי נהגת בשירות הצבאי שלי, וכשהשתחררתי התחלתי לעבוד כנהגת הסעות ולאחר מכן כסדרנית בתחנת מוניות. בשלב מסוים החלטתי לעבור להיות נהגת. אבא שלי היה נהג מונית הרבה שנים, זה לא שהייתי מצטרפת אליו לנסיעות בתור ילדה, אבל תמיד אהבתי את ההגה. בעבודה שלי אני אוהבת את זה שאני בעל הבית של עצמי, אף אחד לא יושב לי על הראש ואומר לי מה לעשות. מעבר לזה, אני הרבה פעמים מרגישה סוג של פסיכולוגית, כי אנשים שנוסעים איתי מספרים לי את כל הצרות שלהם, ואני מקשיבה ומייעצת. לפעמים אלה סיפורים מאוד קשים שעושים לא טוב על הלב, ואני לוקחת אותם איתי הביתה גם אחרי יום העבודה. אבל אני אישה שאוהבת לעזור ומאוד מסופקת מזה. כבר קרה שפגשתי את אותם אנשים שוב, והם אמרו לי תודה על זה שהייתי שם עבורם ברגע קשה”.

שגית שמואלי. נהגת מונית

מה גורם לאנשים לפתוח את הלב בפני אדם זר? יש לך הסבר לזה?
“דווקא בגלל שאני אדם זר הם מרשים לעצמם, כי הסיכוי שנתראה שוב הוא די קלוש. לפעמים קל יותר להיפתח דווקא מול אנשים שלא מכירים, הם לא ישפטו אותך ולא יעבירו ביקורת. ולפעמים זה פשוט עניין של רגע קשה, שבו הכול צף דווקא בנסיעה עם אדם זר”.

היום קל יותר להיות נהגת מונית מפעם?
“היום יותר קשה דווקא. הכביש נהיה מאוד לא פשוט, התנועה עמוסה ומורכבת. כך שזה מלווה בהרבה מאוד מתח, לחץ ועצבים. אבל עדיין אני מעדיפה את זה מאשר לשבת במשרד ושיגידו לי מה לעשות”.

הנוסעים עדיין מופתעים לראות אישה מאחורי ההגה?
“כשהתחלתי הייתי בין הנהגות הבודדות בעיר, אולי אפילו היחידה, אז היו הרבה מאוד הערות ופרצופים מופתעים. היום כמובן שכבר פחות, אבל עדיין מעירים ואומרים וואו. כמעט בכל יום אני נתקלת במבטים מופתעים והערות על כך שאני אישה. עדיין יש סטיגמה כזאת שנשים לא יודעות לנהוג, אבל אנחנו יודעות לעשות הכול וגם לשלב בתוך כל זה בית ומשפחה”.

למה לדעתך העיסוק שלך עדיין נתפס כגברי?
“יש הרבה סכנות לאישה שהיא נהגת מונית, צעירים שמתפרעים, שיכורים וסתם כאלה שעלולים לתקוף. לצערי, שמענו על מקרים כאלה לא פעם. אני לא חוששת ומעולם לא חששתי, כי אירועים כאלה יכולים לקרות גם לגברים. בצעירותי עבדתי גם לילות, היום אני מסיימת בחמש והולכת הביתה לילדים שלי”.

את רואה את העבודה כעבודה גברית? צריך תכונות אופי מסוימות כדי לעבוד בה?
“צריך להיות בן אדם חזק, פייטר, לא פראייר, עירני ולהיות כל הזמן עם האצבע על הדופק. אני חושבת שאלה התכונות, ואם יש לך אותן ואתה אוהב את ההגה, אז העבודה הזאת יכולה להתאים לך, וזה לא משנה אם זה גבר או אישה”.

ספרי על חוויה לא שגרתית מעבודתך.
“יש המון דברים מצחיקים ומוזרים. פעם אחת עלה למונית נוסע באזור רחוב שדרות עופר וביקש להגיע לבת ים. הוא נתן לי 350 שקלים עבור הנסיעה ויצאנו לדרך. אלא שכעבור ארבע דקות, ברחוב יהודה הלוי, הוא ביקש שאני אעצור בצד. לא הבנתי למה, אבל עצרתי. הוא אמר, ‘הגענו. תודה רבה' וירד. ניסיתי להחזיר לו את הכסף, אבל עוד לפני שהספקתי להבין מה קרה, הוא פתח בריצה ונעלם”.

רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"

יעל אלמקייס

בת 38, נשואה ואימא לשלושה, מורה לנהיגה 15 שנה

מה גרם לך לבחור בעבודה שלך מלכתחילה? ומה את אוהבת בה?
“מעולם לא חשבתי על המקצוע הזה כאופציה, אבל תמיד ידעתי שאני אוהבת את תחום ההדרכה ושאעסוק במשהו שקשור לזה. במקביל נהיגה זה משהו שתמיד אהבתי, והמשפחה שלי הייתה בעסקי הרכבים. אז אבא שלי המליץ לי לשלב את שני הדברים ולהיות מורה לנהיגה, ולא הבנתי איך זה שלא חשבתי על זה קודם. דווקא בגלל שזה נחשב מקצוע גברי זה אתגר אותי יותר. אז הלכתי ללמוד את המקצוע, ומאז אני כאן, כבר 15 שנה. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי”.

יעל אלמקייס, מורה לנהיגה

איך אנשים מגיבים כשהם רואים מורה לנהיגה?
“זה נראה להם מוזר. תמיד אומרים וואו ומרימים גבה. אין ספק שבעבר זה בכלל היה שונה בנוף והגיבו הרבה יותר, אבל גם היום עדיין מופתעים”.

למה לדעתך זו עדיין נתפסת כעבודה גברית?
“אני חושבת שכל מה שקשור לנהיגה נתפס עדיין כגברי. מצד אחד אנחנו מתקדמים בתפיסות שלנו, מצד שני יש תחומים שבהם אנחנו עדיין מקובעים. עם השנים נוצרה סטיגמה שנשים לא יודעות לנהוג, וזה משהו שמלווה אותנו. בגלל שהגברים כביכול יותר טובים בזה, אז נראה שזה מקצוע לגברים. אגב, בכל הבדיקות והסקרים שנעשו עלה שנשים נוהגות טוב יותר ופחות מעורבות בתאונות”.

העובדה שאת אישה במקצוע כזה היא יתרון?
“בוודאי. קודם כול צריך הרבה סבלנות, זה משהו בסיסי. אני לא אומרת שלגברים אין סבלנות, אבל כשאת אישה זה אחרת. צריך יכולת אלתור ותגובה מהירה. בגלל שאני אישה, אני גם פונה לאוכלוסייה הדתית, והרבה נשים באות אליי. מעבר לזה, לנשים יש פחות אגו על הכביש, הן פחות מושפעות מלחץ חברתי בעיקר בגילאי העשרה, הן נוהגות יותר שקול ותמיד שואלות הרבה שאלות כדי להבין גם קצת מעבר. אנחנו מביאות משהו אחר למקצוע הזה, גישה שונה ואווירה יותר נינוחה ורגועה”.

יעל לצד רכב העבודה שלה

ספרי על חוויה שזכורה לך במיוחד.
“הגיעה אליי תלמידה שעברה כמה וכמה מורים לנהיגה, וכולם התייאשו ממנה, אמרו לה שלא תצליח להוציא רישיון, ושאם כבר, עדיף לה ללמוד על אוטומט. היא רצתה ללמוד על גיר רגיל, התעקשה ובאה אליי כמוצא אחרון. היו לה לא מעט קשיים פיזיולוגיים, וזה באמת היה מאתגר, אבל היא הייתה נחושה, התמידה ואמרה שהיא לוקחת בחשבון שזה ייקח הרבה זמן. היו שיעורים שהיו מסתיימים בבכי ומפח נפש, אבל נלחמנו ביחד. בסוף הצלחנו, ותחושת הסיפוק הייתה אדירה. זאת המהות בעבודה שלי, יש בה הרבה מאוד אתגר וסיפוק. למרות השנים, אני מתרגשת בכל פעם מחדש כשתלמיד שלי יוצא לטסט. אני מסתכלת על הרכב המתרחק, ותמיד יש לי פרפרים בבטן. זה משהו שלא השתנה, ואני מקווה שגם יישאר ככה”.

גליה חן

בת 49, גרושה ואימא לשניים. נהגת אוטובוס בחברת דן בדרום, 8 חודשים

מה גרם לך לבחור בעבודה שלך מלכתחילה? ומה את אוהבת בה?
“עשר שנים עבדתי בפיקוח העירוני בגן יבנה, הייתי הפקחית היחידה, וגם זאת הייתה עבודה שנחשבת ליותר גברית. אחרי שעזבתי שם נתקלתי במודעה שמחפשים נהגים באחת החברות והחלטתי ללכת על זה. עבדתי חודשיים מחוץ לעיר, ולאחר מכן עברתי לדן בדרום באשקלון, כדי שיהיה נוח יותר כי אני גרה כאן.

"אני בן אדם שאוהב שינויים ואתגרים, דברים שהם לא קונבנציונליים ולא מסגרות. אני לא יכולה לשבת במשרד, זה לא מתאים לאישיות שלי. אני אוהבת אנשים ונופים. התפקיד הזה בדיוק עונה על כל הדברים הללו. בהתחלה הייתי עם הרבה מאוד חששות, אבל התקבלתי בדן בחיבוק מאוד גדול מכולם. היום אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ובאה לעבוד בשמחה”.

גליה חן, נהגת אוטובוס

איך אנשים מגיבים כשהם רואים אישה מאחורי ההגה?
“אני עושה את הקווים הפנימיים של העיר, ואנחנו שמונה נשים נהגות בתוך העיר. ועדיין זה נראה לאנשים מוזר, והם מעירים ומופתעים. עדיין צועקים לי: ‘נהג! תפתח מאחורה’. בדרך כלל מפרגנים, אבל יש גם תגובות אחרות, ולא פעם אני מרגישה שאנשים אפילו מהססים קצת לעלות איתי או שיושבים לידי ובוחנים את הנהיגה שלי. אני יכולה להגיד שבסוף, לפני שהם יורדים, הם תמיד מחמיאים. האמת ששמעתי הרבה מאוד סיפורים לא נעימים, על חיכוכים וויכוחים עם ציבור הנוסעים ועל בני נוער שמשתוללים ועושים שטויות. מהבחינה הזאת אני יכולה לומר שהופתעתי לטובה, הציבור ממש בסדר, ועדיין לא נתקלתי במקרים חריגים”.

למה לדעתך היא עדיין נתפסת כעבודה גברית?
“העבודה אמנם לא פיזית, אבל דורשת הרבה שעות מאחורי ההגה ומשמרות ערב שמסתיימות מאוחר. אם הייתי נשואה עם ילדים קטנים, אני לא חושבת שזה היה מתאים, אבל עכשיו אני בשלב שאני יכולה להרשות לעצמי. מעבר לזה, זו עבודה שיש בה מתח, יש לך אחריות על הרבה מאוד נוסעים, הכביש לא תמיד פשוט, והנהגים האחרים על הכביש לפעמים מקשים, חותכים או חסרי סבלנות. יש גם מקרים של תקלות טכניות, ואת צריכה לדעת לזהות אותן ולטפל אם אפשר. אבל אני חושבת שכמו שגבר יכול לעשות את זה, כך גם אישה. אם אנחנו מחפשות שוויון זכויות, אז הנה הוא כאן. אישה יכולה להגיע גם למקומות שנתפסים כגבריים ולעשות הכול. לא מתייחסים אליי אחרת כי אני אישה”.

תחבורה ציבורית באשקלון. מעט מידי, חלש מידי. אילוסטרציה: אלירם משה

איזה תכונות אופי צריך כדי להיות נהג אוטובוס?
“צריך המון סבלנות כי אתה עובד עם ציבור ובעיקר עם הרבה מאוד אוכלוסייה מבוגרת. צריך לדעת לוותר ולהיות חכם על הכביש. חשוב להיות שירותי, אדיב ומנומס, להקשיב לנוסעים ולתת להם להרגיש בנוח. זה האלפבית בתחבורה ציבורית. זו עבודה שדורשת ממך להיות תמיד בסוג של היכון, מאוד מפוקס ודרוך והתעסקות בכמה דברים במקביל כל הזמן. לוקח קצת זמן להתרגל לזה, אבל אחרי שזה קורה, פשוט מתאהבים. היום האוטובוס הוא חלק בלתי נפרד ממני”.

ספרי על חוויה אחת שזכורה לך במיוחד.
“לא מזמן, בסוף משמרת, מצאתי ארנק ובתוכו סכום כסף לא מבוטל. פתחתי במסע חיפושים אחר האדם שאיבד את הארנק הזה. צילמתי אותו והעליתי פוסטים בפייסבוק עד שמצאתי. התברר שמדובר בנערה צעירה, שבדיוק קיבלה את המשכורת שלה. היא באה אליי נרגשת ושמחה ולא מצאה מילים להודות לי. זה מאוד שימח אותי. מעבר לזה, אני תמיד משלימה כסף לאנשים שחסר להם. עבורי זה כמה שקלים בודדים, בשבילם זה לפעמים עולם ומלואו. יש הרבה דברים קטנים ומחוות קטנות שהופכות את הנסיעה לנעימה יותר עבור הציבור”.

מזל אופיר

בת 56, חד הורית לארבעה ילדים. מפקחת בחברת האוטובוסים דן בדרום, 3 שנים

מה אופי העבודה שלך?
“אני מפקחת על זמני ההגעה של האוטובוסים, איסוף הנוסעים וההתנהלות של הנהגים והנוסעים. זו משמרת שנמשכת תשע שעות, במהלכה אני עוברת מאוטובוס לאוטובוס ומוודאת שהכול מתנהל כמו שצריך”.

מזל אופיר, מפקחת תעבורה

מה גרם לך לבחור בעבודה שלך מלכתחילה? ומה את אוהבת בה?
“היה לי חבר, שכבר נפטר, שהיה נהג אוטובוס, ובאחת השיחות הוא סיפר לי על העבודה הזאת ושאל אם זה יכול לעניין אותי. הרעיון מצא חן בעיניי, אז הוא המליץ עליי. זו עבודה שמתאימה לאופי שלי. אני מקבלת תכנית עבודה ועושה את כל מה שצריך, בלי שאף אחד יושב לי על הראש. אני מאוד אוהבת אנשים ויוצרת איתם אינטראקציה על בסיס יומי. מכירה את כל סוגי האנשים, חלקם מעניינים מאוד. מעבר לזה, הכרתי לעומק את עבודת הנהגים וזה מעניין, אף פעם לא חשבתי שהם עובדים כל כך קשה. הנהגים מקסימים, מאוד עוזרים ומשתדלים”.

איזה תגובות את מקבלת?
“תגובות חיוביות מאוד. הרבה אנשים לא מכירים את התפקיד הזה, אז הם מתעניינים ושואלים הרבה שאלות כדי להבין מה בדיוק אני עושה. לפעמים מופתעים שאישה עושה את התפקיד הזה”.

למה לדעתך זאת נראית מהצד עבודה שמתאימה יותר לגברים?
“זאת עבודה די קשוחה, שעות לא פשוטות ועבודה בערבים עד מאוחר. מהבחינה הזאת תמיד נדמה שלגבר קל יותר לעשות עבודות מהסוג הזה, כי האישה צריכה להיות בבית עם הילדים. מעבר לזה, לעיתים גם נתקלים בסיטואציות לא פשוטות, בנוסעים שמרימים את הקול ורבים. אבל אני חושבת שהכול תלוי בגישה, ומהבחינה הזאת דווקא עדיף שאישה תהיה בתפקיד כזה, כי כשכועסים עליי לפעמים אני מחייכת, ואז מיד האווירה מתרככת. אני עובדת בחברה שבה ההנהלה, המנכ”ל טל כהן ומנהל המבקרים נתן זזון מאוד מפרגנים ודואגים לנו לתנאים הכי טובים”.

אילו תכונות אופי צריך כדי לעבוד בתפקיד הזה?
“צריך להיות קודם כול אנושי, לתת יחס טוב ולהשרות אווירה נעימה גם במצבים לא פשוטים. אני תמיד מקבלת בהבנה, מסבירה ומפייסת”.

האם את רואה בה עבודה גברית? צריך תכונות אופי מסוימות כדי לעבוד בה?
צריך להיות קודם כול אנושי, לתת יחס טוב גם כשצועקים ומקללים. אנחנו מבליגים ונותנים יחס טוב. אם האוטובוס לא מגיע בזמן או אולי איחר, יש פקקים בדרך, במיוחד בבוקר, וכל מיני תקריות לא פשוטות לפעמים עם הנוסעים”.

ספרי על אירוע מיוחד שקרה לך בעבודה.
“האמת שזה לא מיוחד כי זה קורה כל יום, אבל זה תמיד ממלא אותי ומשמח אותי מחדש. יש הרבה פעמים נוסעים שאין להם כסף לשלם, מסיבות כאלה ואחרות. לפעמים מדובר בילדים צעירים, לפעמים במבוגר שחשב שיש לו כסף בכיס ופתאום ברגע האמת לא מצא. במקרים כאלה אני תמיד משלמת מהכיס שלי. הם תמיד מאוד מופתעים ומודים לי בלי סוף. אני מאוד רגישה לדברים האלה, לא יכולה להישאר אדישה ולהתעלם”.