ביום חמישי שעבר התקיימה ההלוויה של חנניה לוגסי בן ה-77, מוותיקי העיר אשקלון. במציאות אחרת, של טרום ימי הקורונה, ההלוויה הזאת הייתה בוודאי נראית אחרת לגמרי. מאות רבות של אנשים היו מגיעים וחולקים לו כבוד אחרון. אולם בשל הנסיבות רק כ-15 איש ליוו אותו בדרכו האחרונה. “קיבלנו הנחייה לפיה מותר שיהיו בהלוויה רק 20 איש, שישמרו על מרחק של שני מטרים לפחות האחד מהשני”, מספר חיים, בנו של חנניה, “חמישה אנשים היו חברי חברת קדישא ועוד 15 בני משפחה קרובים. הכירו את אבא הרבה מאוד אנשים, ואף אחד מהם לא היה יכול לבוא להלוויה וללוות אותו ברגעיו האחרונים. זה דבר מאוד-מאוד קשה”.
"הכירו את אבא הרבה אנשים, ואף אחד לא היה יכול לבוא להלוויה". הלוויתו של חנניה לוגסי ז"ל
לוגסי ז”ל נשוי, אב לחמישה וסב ל-11 נכדים, נולד וגדל במרוקו. מגיל צעיר מאוד ידע קושי כלכלי ומחסור. “אבא למד בישיבה של קודש וחול במרוקו, עד שאבא שלו נפטר, ואז הוא היה צריך לצאת לעבוד בגיל מאוד צעיר. הוא היה מספר לנו שלא היה לו כסף לספרי לימוד, אז הוא היה אוסף בדלי סיגריות, מרכיב מהם סיגריות חדשות ומוכר. בכסף הזה היה קונה ספרים”, מספר חיים. חנניה עלה ארצה בגיל 18, נישא למרים והביא לעולם חמישה ילדים. הוא עבד תחילה במגוון עבודות, עד שהחל לעבוד בסניף של חברת עמיגור בעיר. במשך שנים רבות היה סגן מנהל הסניף באשקלון, עד שיצא לגמלאות. “כל ותיקי העיר אשקלון מכירים את אבא מהתקופה ההיא. לא היה אחד שרצה לרכוש דירה ולא עבר דרכו”, מספר חיים.
מסכת החיים של חנניה לימדה אותה עד כמה חשובה ההשכלה, ולכן אחד הדברים שהיו הכי חשובים לו הוא שילדיו ירכשו השכלה גבוהה. “הוא כל הזמן רדף אחרינו שנלמד ודאג שיהיו לנו כל האמצעים לזה. גדלנו על ערך של תורה ועבודה, זה אחד מהערכים הכי חשובים שהוא הנחיל לנו. ברוך ה’ כולנו עם תארים אקדמיים, לרובנו יש גם תואר שני”, אומר חיים. “בנוסף, אבא מעולם לא החסיר מאיתנו דבר, היה לו מאוד חשוב שנחיה גם חיי שפע ולא נרגיש שחסר לנו משהו חומרי או שאנחנו זקוקים למשהו. אף פעם לא הרגשנו מחסור. אנחנו, האחים, דיברנו על זה בשבעה שאבא תמיד היה לארג’. זה בהחלט נבע מהמחסור שהיה לו כילד ונער. בכלל, כל חייו הוא חי במטרה לתת לנו דברים שלו עצמו לא היו ואִפשר לנו לחוות דברים שהוא עצמו לא חווה”.
חנניה לוגסי עם בניו נכדיו פורים. צילום באדיבות המשפחה
איזה בן אדם אבא היה?
“זאת שאלה מאוד גדולה ופתוחה. קשה לתאר אותו במספר משפטים. אבא היה איש דתי, וזה היה אחד הדברים הכי מהותיים באישיות שלו. זה בא לידי ביטוי בהמון-המון דברים ובמיוחד באהבה שלו ללימוד התורה. אני לא אגזים אם אומר שבמשך למעלה מ-50 שנה הוא לא פספס שיעור תורה אחד. הוא היה הולך כל יום לשיעורי התורה, ולא משנה אם הוא מרגיש טוב או לא או אם יש אירוע משפחתי או משהו אחר. הוא מאוד הקפיד על תפילות ומאוד-מאוד הקפיד על גמילות חסדים ועזרה לאנשים. יחד עם זאת, הוא לא היה אדם שחיפש גדולות, לא אהב להתבלט ולא רדף אחרי הנראות. אבא היה איש פשוט, שהמשפחה שלו הייתה כל עולמו”.
“מי חשב שבבית כנסת יש חולים?”
מאז פרוץ נגיף הקורונה בני המשפחה שמרו מאוד על חנניה, והוא כמעט שלא יצא מביתו. “הייתה לו סוכרת, אבל חוץ מזה הוא היה אדם בריא, שהתנהל בצורה עצמאית לחלוטין. כוחו היה עדיין במותניו”, אומר חיים. באחת השבתות הראשונות ביקש חנניה לצאת להתפלל בבית הכנסת. היה זה לפני כחודש, כשההנחיות עוד התירו התקהלויות של עד 100 איש. “זאת הייתה השבת היחידה שבה הוא הלך לבית הכנסת”, מספר הבן, “מי חשב בכלל שעלולים להיות בבית הכנסת אנשים חולים?!”.
מחלקת הקורונה בברזילי. צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי
כבר יום למחרת התחילו בני המשפחה להבחין שחנניה אינו חש בטוב, אולם הוא עצמו לא אמר דבר. “אבא לא היה אחד שמתלונן, לא רצה להדאיג. הוא לא אמר כלום אבל אימא ואני ראינו שהוא מתנשף המון וקשה לו ללכת. אמרנו לו שאולי כדאי שילך להיבדק במרפאה, אבל הוא אמר שהכול בסדר, שזאת הזקנה. בדיוק שבוע לאחר מכן, ביום שבת, החל מצבו של לוגסי להידרדר ובני המשפחה הזמינו אמבולנס, ובו פונה לבית החולים ברזילי. “הוא פונה כבר במצב קשה, כשהוא לא היה יכול לעמוד על הרגליים, היה לו חום והוא איבד תחושת זמן”.
הבדיקות הראשוניות הראו שלוגסי סובל מדלקת ריאות. נלקחו ממנו גם בדיקות לקורונה, והוא הועבר למחלקה מיוחדת, שבה המתינו אנשים במצבו לתוצאות. בתוך זמן קצר הגיעה התשובה החיובית. “עד לרגעים הללו לא חשדנו ולא חששנו שזה קורונה. מבחינתנו אבא בכלל לא יצא מהבית, ולכן לא חשבנו שיש לנו סיבה לדאוג בעניין הזה. כשהגיעו התוצאות החיוביות, היינו פשוט בהלם. אז התחלנו לשחזר ומצאנו שנקודת היציאה היחידה שהייתה לו במשך כל הזמן הזה היא אותה שבת בבית הכנסת”.
משם החלה הידרדרות מהירה מאוד במצבו הרפואי של לוגסי. הוא הורדם והונשם, ולמחרת כבר קרסו לו הכליות והוא החל לקבל גם דיאליזה. כעבור כמה ימים הועבר לטיפול נמרץ, ושם שהה כשבוע וחצי עד שנפטר. “אנחנו נכנסנו לבידוד מיד אחרי שאבא אובחן כחיובי. למרות שגם בלי זה לא יכולנו לשהות לצידו כי הוא עצמו אושפז בתנאי בידוד. אז יצא ששוחחנו איתו וראינו אותו בפעם האחרונה רק בשבת ההיא שבו לקחו אותו לבית החולים”, אומר הבן. “במשך שבוע וחצי הדרך היחידה שלנו לדעת מה מצבו הייתה לשוחח בטלפון עם הרופאים שטיפלו בו וזהו. כל כך רצינו להיות לידו, לתמוך בו ולהחזיק לו את היד ברגעיו האחרונים. הוא היה לגמרי לבד בזמן שאתה רק יושב בבית, קורא תהילים, מתפלל ומייחל ומקווה לטוב. כל מה שקרה הוא נורא, פשוט נורא”.
חנניה לוגסי ז"ל. צילום באדיבות המשפחה
יושבים שבעה בנפרד
בעקבות ההגבלות גם את השבעה יושבים בני המשפחה בנפרד. חיים, שמתגורר עם הוריו, יושב יחד עם אימו, וכל שאר האחים בבתיהם, כיוון שהם בתקופת הבידוד. נאסר עליהם גם לקבל מנחמים. “אין ניחום אבלים, שזה אחד הדברים המהותיים בשבעה. בשבת אחי סיים את הבידוד שלו, אז הוא הצטרף אליי ואל אימא. כל שאר הדברים בטלפון. אני חייב לציין שהמוני אנשים מתקשרים ודורשים בשלומנו. גם ראש העיר התקשר ושוחח עם אימא. יש הרבה מאוד אנשים שעוזרים, עושים לנו קניות ודואגים שלא יחסר לנו כלום. זאת ההזדמנות להגיד לכולם תודה גדולה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
איך ייראו החיים בלעדיו?
“אני לא יודע. אבא הוא אדם שאנחנו מאוד אוהבים, מעבר לזה שהוא היה המרכז של הבית, הלב. עכשיו אין למי לפנות, אין אפשרות לשמוע את דברי החוכמה והתורה שלו. אין לנו אבא, לאחיינים שלי אין סבא. אימא, שרק לפני חודשיים איבדה את אחיה, עכשיו היא גם אלמנה. כואב לנו הלב מאוד-מאוד”.
העובדה שאתה אדם מאמין מאוד עוזרת בהתמודדות?
“בוודאי. אנחנו מאמינים שכל מה שקורה במציאות יוצר, בסופו של יום, תמונה שהיא טובה. האדם נפגש בחייו עם כוחות חזקים ממנו, אבל כוחות אלה אינם עיוורים ולא כאלה שזורקים אותו סתם שמאלה וימינה. לכל דבר בעולם הזה יש מטרה, שאלוהים מכוון אליה ואנחנו משתדלים לזכור שהכול בסופו של דבר לטובה, גם אם אנחנו לא רואים את זה כעת. אין לאדם בעולם הזה אלא האמונה והתקווה הפנימית שאלוהים מכוון הכול לטובה”.
