שתי חוויות שקרו לי השבוע גרמו לי לתהות על קנקנם של שני העולמות, ובעצם לעשות ביניהם הפרדה, אם כי לא מוחלטת. הקשר בין העולם הווירטואלי, שהידיים על המקלדת שולטות בו ומכתיבות אותו, ובין המציאות היום-יומית שאנשים אשכרה מדברים אחד עם השני ורואים זוג עיניים.
אכתוב על שני המקרים. האחד מסמל את המהירות שבה אנחנו בוחרים לשנוא, לכעוס על אדם אחר, שאולי בחיים היום-יומיים, במציאות, הרגש הזה כלפיו לא היה מתקיים. אמחיש במה שאירע לי כדוגמה. מישהי שאני לא מכירה כתבה לי הודעת נאצה ארוכה בפייסבוק. אני לא יודעת מי היא, ומה "הדליק" אותה. אני משערת שאולי הדעות שלי, והאמת היא שלא ממש סיקרן אותי לברר. השבתי לה בהודעה חזרה שאין לי מושג מה פשר ההודעה, מי היא ומה היא רוצה, והשיחה שלא התחילה הסתיימה.
באופן מקרי פגשתי את אותה בחורה בתל אביב לצד מכרה שלי. אמרתי לשתיהן שלום, הצגתי את עצמי, ומשום מה היא לא שיתפה פעולה, וכל זה כשאין לי מושג שזוהי אותה בחורה שמיהרה לשנוא על המקלדת אישה שהיא לא מכירה. לאחר מכן, כשהחברה המשותפת הציגה אותה, זיהיתי אותה ואמרתי לה בחיוך: "אה, זו את ששלחת לי לבבות בהודעות בפייסבוק, בואי נדבר". היא כמובן סירבה, אבל הלהבות שהיו בעולם הווירטואלי נעלמו כלא היו, ומילה אחת רעה לא נאמרה לשם שינוי.
זה בעיניי מקרה אחד שמאפיין דפוס מסוים של לא מעט אנשים ומראה שהקשר בין העולמות לא תואם, ועולם אחד קיצוני יחסית לאחר. אנשים לא מתבטאים פנים מול פנים כמו שהם כותבים. החום האנושי וגלי האנרגיה בין האנשים כשהם עומדים אחד מול השני מקרבים יותר ומעוררים אמפתיה ומצליחים לעורר קצת יותר אהבת חינם היכן שהרשת הווירטואלית כושלת ובעיקר מצליחה לזרוע שנאה שמוכתבת על פי כללי הרשת המקצינים בין אנשים.
מצד שני, קרה לי מקרה הפוך שמבטא גם את אי היכולת שלנו להפגין אהבה פנים מול פנים כמו שאנחנו ידועים להביע במרחב הווירטואלי. פגשתי חבר שלא ראיתי הרבה שנים. אנחנו מצליחים להתעדכן אחד על השני באמצעות ובזכות העולם הווירטואלי. אני מגיבה לו בפייסבוק לדברים שהוא עושה בהערכה והפגנת חיבה, וכשראיתי אותו אחרי הרבה זמן, קודם כול התרגשתי ואז הרעפתי עליו מחמאות על העשייה שלו וכמה הוא מעורר גאווה והשראה ושוואלה, הוא מדהים. הוא היה כל כך נבוך. ראיתי שזה גורם לו לאי נוחות. זה היה תמוה בעיניי זה, הרי אלה דברים שאני רושמת לו באופן עקבי גם מרחוק. שאלתי אותו למה הוא כל כך נבוך. את כל זה אני אומרת גם בכתוב וגם עכשיו פנים מול פנים. אני חושבת שאם כמו שאנחנו כותבים אחד לשני על תמונות, למשל "מהמם", "יישר כוח", נדע גם להכיל ולהפגין זאת במילים כשאנחנו עומדים אחד מול השני – זה יהיה נפלא, כמו שידענו לתקשר מצוין לפני מיזוג העולמות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אני אסכם בכך שהעולמות הנפרדים שנפגשים על המקלדת ומחוצה לה, אם זה בהפצת שנאת חינם ואם זה לאהבת חינם – שהרבה יותר עדיפה, צריכים להיות אותנטיים ועם איזון ואחריות כלפי העולם הממשי, המציאות היום-יומית, בצורה כזו שאנחנו יכולים להיות בטוחים שמה שאנחנו כותבים אנחנו יכולים גם לומר כאשר אנחנו מסתכלים לאחר בעיניים. אני בכל אופן מאוהבת במציאות, אבל חיה עם שני העולמות באיזון קלאסי.
אני חושבת שבזכות הטור הזה, מצאתי נושא לשאלת מחקר נהדרת לעבודה אקדמית לשנת תש"פ.
מעריכה אתכם גם בווירטואל וגם בתכל'ס עולם האמיתי. שבת שלום.
