"יהודי פוגע בערבי – זה לא טרור": ראיון עם ד"ר רפאל מינס

ד”ר רפאל מינס אופטימי, יש שיאמרו אולי אופטימי מדי. “מפלגת ‘זהות’ הולכת להיות הפתעת הבחירות”, הוא אומר “לא אני קובע את זה. זאת מסקנה מתבקשת מתוך סקרי עומק שנעשו. אני מאמין שנביא בסביבות עשרה מנדטים, ואני עוד משתדל להיות רגוע עם ההערכה הזאת. אם נעבוד נכון, נעבור את המספר הזה; ואם לא, אז נתקרב לעשרה מלמטה”.

הצהרה קצת יומרנית, לא?
“הצהרה קצת אמונית. הבשורה שלנו חשובה ונכונה לעם ישראל. מי שנחשף אליה, יהיה איתנו, וכרגע זו המטרה המרכזית שלנו, לחשוף כמה שיותר אנשים. אנחנו מקבצים סביבנו אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית. בנינו את 'זהות' להיות מפלגת שלטון, לא מפלגה סקטוריאלית או מגזרית. זו לא מפלגה שמניפה דגל אחד, יש לה אמירה ברורה הנוגעת לכל תחומי החיים בישראל. בזמן הזה אנחנו הבשורה החשובה והנכונה לעם ישראל”.

גדי וילצ'רסקי. צילום: גיל אליהו

איך זה בא לידי ביטוי?
“אנחנו המפלגה שכתבה את המצע הכי מפורט אי פעם בישראל. 320 עמודים, שעבדנו עליהם שנה וחצי, קבוצה של אנשי מקצוע. היקפנו בצורה מקצועית את כל תחומי החיים בישראל. בנינו זהות אחת, ויחד איתנו הולכים אנשי מר”צ, שמאל וימין, גברים ונשים כגוש אחד. משה פייגלין מדבר על בית המקדש, בעוד גדי ולצ’רסקי, שהצטרף אלינו לאחרונה, מדבר על קופי שופס ולגליזציה של הקאנביס. יצרנו מטרייה אחת שתחתיה מתאחדים כולם, גם אנשים שהם, לכאורה, קצוות ויריבים”.

מנהיגות אמונית וכוחות ליברליים

מפלגת "זהות" החלה להירקם בראשו של מינס בזמן ששהה יחד עם משפחתו בארצות הברית, ששם עשה את הפוסט דוקטורט שלו. “בארצות הברית נחשפתי לליברליזם הקלאסי ביתר שאת, וידעתי שכשאשוב ארצה אקדם את זה”, הוא מספר. בני המשפחה חזרו ארצה בשנת 2012 בתום שהות של ארבע שנים בארצות הברית, ומינס החל לחפש דרכים לקידום הרעיון שלו. “היחיד שדיבר על ליברליזם בארץ היה משה פייגלין, שהיה אז חבר כנסת בליכוד. יצרתי איתו קשר וראיתי שיחד איתו אפשר להקים פלטפורמה ולהביא את החירות לישראל”.

"מדבר על בית המקדש". משה פייגלין. צילום: אילן אסייג

למה לא לעשות את זה כחלק מפלגת הליכוד?
“באותו שלב אני לא חשבתי שזה נכון להיות בליכוד, פייגלין חשב שכן. כשנתיים לאחר מכן משה הבין שבממסד הליכודי אי אפשר לקדם דברים חדשים ולהביא את הבשורה. הוא פרש מהליכוד, וכך הוקמה 'זהות' ארבעה חודשים לפני הבחירות הקודמות. למעשה יש שני גורמים עיקריים שהיו מעורבים בהקמה של המפלגה. החבר’ה שהיו במנהיגות היהודית בליכוד, אלה שליוו את משה עוד מתקופת ‘זו ארצנו’, שהדגל העיקרי שלהם הוא מנהיגות אמונית וזהות יהודית. ומהצד השני, הכוחות הליברלים הקלאסיים, שמדברים על חירות האדם וצמצום מעורבות המדינה בחיי האזרח. אני במקרה הייתי בשניהם. שני הגופים האלה התאחדו ונוסדה ‘זהות’, שאלה הדגלים העיקריים שלה – חיזוק הזהות היהודית על ידי השבת החירות לאזרחים”.

מה המשמעות של "חירות לאזרחים"?
“שהמדינה לא תתערב בחיי האזרח. המטרה היא להחזיר את האחריות לידיים של האזרחים ושהמדינה לא תקבע לנו על חינוך הילדים שלנו, למשל, בריאות, תרבות וכלכלה”.

מרגיש בטוח בהתנחלות

מינס (40), דוקטור לפיזיקה, נשוי לאודליה ואבא לתשעה ילדים, מרצה באוניברסיטת בר אילן ומרצה וחבר סגל בכיר באוניברסיטת אריאל. אודליה היא ד”ר למשפטים, מרצה בקריה האקדמית אונו וחברת מועצת הרשות השנייה. לשניים, כאמור, תשעה ילדים. הבת הבכורה אבישג בת ה-15 והקטנות ביותר הן תאומות בנות ארבעה חודשים. “אודליה עדיין בחופשת לידה”, אומר מינס, “היא משהו מיוחד, סופר וומן. זכיתי שיש לי אותה לידי, ככה תמיד יש לי לאן לשאוף. היא הרבה יותר מעניינת ממני”.

ד"ר רפאל מינס ובני משפחתו

אודליה היא גם יו"ר מזכירות היישוב שבו הם מתגוררים, קריית נטפים שבשומרון. “אנחנו גרים כאן מסיבות אידיאולוגיות. גם אודליה היא אשקלונית במקור. את הדרך שלנו כמשפחה התחלנו במעונות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, שם למדנו שנינו. כשהבת הבכורה שלנו נולדה עברנו לגבעת שמואל, צמוד לאוניברסיטה. בהמשך עברנו לגור בעץ אפרים בשומרון, כי רצינו לממש את התפיסה האידיאולוגית שלנו ובכל זאת להישאר קרוב לאוניברסיטה. כשחזרנו מארצות הברית חיפשנו יישוב שעדיין יהיה קרוב לבר אילן, וכך הגענו לקריית נטפים”.

אז איך החיים בקריית נטפים?
“יש כאן 130 משפחות, והחיים נחמדים מאוד. זה כמעט כמו להתגורר בשכונה מרוחקת באשקלון, רק שאין פקקים ובעיות חניה. כשחזרנו לארץ וגיליתי שיש בעיר פקקים ומצוקת חניה, הייתי בשוק. זכרתי את אשקלון כעיר שאינה עמוסה. אחותי, שגרה בברנע, מספרת לי שלוקח לה חצי שעה להגיע לבית הספר של הילדים בבוקר. אז אצלנו זה לוקח רק מספר דקות, למרות שבית הספר נמצא בכלל ביישוב אחר. עכשיו יש לנו גם מכולת”.

קריית נטפים. צילום: אתר קריית נטפים

ובכל זאת, למרות התמונה הפסטורלית, לא קצת מפחיד?
“לא. זה תמיד מצחיק אותי כששואלים את זה, כי החברים שלנו מכאן תמיד מאוד דואגים לנו כשאנחנו נוסעים לשבתות באשקלון בגלל האזעקות והטילים. כל אחד מרגיש שאצלו בבית הכי בטוח והמקום האחר נשמע מפחיד. אנחנו מרגישים בטוחים, לא נועלים דלתות והילדים מסתובבים חופשי. אני לגמרי רגוע”.

אולי כי חיילים שומרים עליכם 24/7?
“לא, כי רגוע כאן. מעבר לזה שהיום כבר לא חיילים שומרים עלינו, אלא יש כאן חברת אבטחה. החדירה היחידה שהייתה כאן אירעה לפני 26 שנה, אז חדר ערבי ליישוב ורצח את בן המקום במיטתו. זהו, מעבר לזה כל השנים האלה לא היה שום אירוע חריג. גם כבישים 60 ו-446, הידועים לשמצה והלא ידידותיים, לכאורה, בהם אנחנו נוסעים כל יום. אם את שואלת אותי אם ההסתברות להיפגע כאן גבוהה או נמוכה יותר מאשר להיפגע באשקלון, אז לדעתי היא נמוכה משמעותית”.

רמת אשכול – מאתגרת

מינס, הקטן מבין תשעה ילדים, בן להורים שעלו ארצה מתימן, נולד באשקלון וגדל בשכונת רמת אשכול. “זו שכונה מאתגרת”, הוא אומר, “בתור ילדים לא ממש הרגשנו את זה, כי כולם היו פחות או יותר אותו דבר. בדיעבד הבנתי שמסלול החיים של הילדים שגדלו שם לא היה המסלול הטריוויאלי אותו עושים ילדים שגדלו בשכונות אחרות. לימודים אקדמיים זה לא משהו שהיה באופק, בכלל לא משהו שעובר בראש. כשבגרתי ופגשתי אנשים שבאו מרקע שונה, ראיתי שלמרות שהרבה פעמים היו להם יכולות הרבה יותר נמוכות מאלה של חבריי לשכונה, להם דווקא היה ברור משחר ילדותם שהם הולכים לאקדמיה, ובהמשך אפילו עושים מסלול של דוקטורט. לעומת החברים מהשכונה, למרות שהיכולות שלהם היו גבוהות והם היו חכמים ומוכשרים, היה להם מאוד קשה אפילו לדמיין את עצמם הולכים לאקדמיה”.

גם דרכו של מינס לאקדמיה לא הייתה לגמרי סלולה, אף שמגיל צעיר ברור היה שיש לו יכולות יוצאות דופן. בגיל 3 הוא נשלח ללמוד אצל המורי. “כל התימנים בשכונה היו שולחים את הילדים למורי. היינו מתייצבים אצלו בכל יום בשתיים עשרה וחצי ולומדים עד ארבע. קוראים בתורה ומקבלים מכות”, הוא צוחק.

היום היו מזדעזעים מהמשפט הזה, אבל נראה שזה לא משהו שהשאיר אצלך משקעים?
“ממש לא. היינו מחביאים למורי את השוט, אבל הוא היה מביא אחר, תמיד היו לו במלאי. היינו עושים מלחמות מים ומרטיבים אותו, דוחפים קרשים למנעול של הדלת שלו, כדי שלא יצליח להיכנס. היינו עושים הרבה שטויות של ילדים. וכן, חוטפים על זה מכות. זו הייתה תקופה אחרת, כך נהגו אז, וזה לגמרי לא השאיר משקעים. ההפך, זו הייתה תקופה מאוד יפה”.

ד"ר רפאל מינס

כשהגיע לכיתה א’ כבר קרא באופן שוטף וידע חלקים מהתנ”ך בעל פה. עד כיתה ג’ למד בבית הספר אסף מימון ולאחר מכן עבר למדעים שרק נפתח והיה במחזור הראשון של בית הספר. את רוב זמנו הפנוי הוא העביר בקריאה. “הייתי רובץ שעות בספרייה”, הוא מספר, “היא הייתה ממוקמת אז היכן שהיום בית הספר לאמניות. היינו צועדים לשם ברגל בכל יום, בדרך מטפסים על עץ התותים ואוכלים ממנו”.

אתה אומר "היינו", כלומר לא היית עוף מוזר? היו איתך עוד חברים שצעדו לספרייה?
“בוודאי. היינו קבוצה של חברים קרובים מאוד, עשינו יחד הכול וגם קראנו ספרים. היינו ילדים מאוד סקרנים. החברים מהשכונה לא היו שונים ממני ולא הרגשתי עוף מוזר. גם כשהעבירו את הספרייה לרמת אשכול, בילינו בה הרבה מאוד זמן”.

ההתרחקות מהדת – ובחזרה

באחת הפעמים נתקע מינס ללא ספר לקרוא בו, והדבר היחיד שהיה בבית הוריו הוא אנציקלופדיית מכלל. “שם גיליתי את הפיזיקה והתחלתי להתעמק. זה אחד מהתחומים הכי מרתקים שיש, יחד עם פילוסופיה. מגיל צעיר היה לי ברור שאלמד את שניהם. אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי בפיזיקה אמרתי לאשתי שעכשיו הגיעה התור של הפילוסופיה, אבל היא הטילה וטו. אמרה שהגיע הזמן לחיות את החיים האמיתיים. האמת, שהסכמתי איתה”.

את לימודיו במדעים סיים מינס בכיתה ט’ ועמד בצומת דרכים. “הייתי צריך לבחור לאן ללכת משם. רוב חבריי המשיכו לישיבות, אבל אני בשלב ההוא התרחקתי מהדת. באתי אמנם מבית דתי, אבל באותה תקופה הבנתי שהאמונה שלי לא עוברת דרך השכל, היא פשוט הרגל שבא מהבית. אז הפסקתי לקיים מצוות. לימים, אגב, חזרתי לדת”.

בעוד שכל חבריו מצאו את עצמם בישיבות, מינס ניגש עצמאית לבית הספר רונסון ונרשם. “זה היה מאוד קשה להורים שלי, והם לא קיבלו את זה שבחרתי לא ללכת לישיבה. בדיוק בגלל זה כף רגלו של אבי מעולם לא דרכה בבית הספר. אימי הגיעה פעם אחת ויחידה אחרי שהושעתי, כי עשיתי מעשה שטות ולא הסכימו להחזיר אותי מבלי שההורים יגיעו”.

אורט הנרי רונסון. צילום: אלירם משה

"מעשה השטות" הזה התרחש בשיעור כימיה, לאחר שמינס הבהיר למורה שהיא עשתה טעות על הלוח. “היא אמרה שאם אני כזה חכם, אני יכול לגשת ללוח ולתקן אותה”, הוא נזכר, “ניגשתי והתחלתי למחוק חלק מהדברים שהיא כתבה. ואז היא אמרה שאני יכול למחוק את כל מה שנראה בעיניי מיותר. אז עשיתי באוויר תנועות מחיקה, שכוונו אליה. למעשה ‘מחקתי’ אותה, כי היא הייתה מיותרת בעיניי. היום אני יכול להגיד שזה היה מעשה לא ראוי ושהשעו אותי בצדק. לא הייתי רוצה שהילדים שלי יתנהגו בצורה כזאת”.

אף על פי שהיה חכם ומוכשר בצורה יוצאת דופן, ואולי דווקא בגלל זה, המסגרת הבית-ספרית לא הייתה נוחה לו. “הייתי מגיע רק כשממש הייתי חייב, לא אהבתי להיות בבית הספר. גם עם רוב המורים לא הסתדרתי. למזלי, המורה המדהים שלי לפיזיקה, יוסי טל, שהיה גם המחנך שלי, נתן לי את החופש הזה. לא היה אכפת לו אם אני מגיע או לא, העיקר שאני מביא תוצאות ונשאר בתלם. אז הייתי נשאר בבית, לומד לבד וקורא הרבה. סיימתי את הלימודים בהצטיינות”.

הוא התגייס לתכנית תלפיות של צה”ל, תכנית מצוינות צבאית-אקדמית, שנועדה להכשיר מנהיגות ביטחונית-טכנולוגית וכללה הכשרה צבאית ולימודים אקדמיים. מינס החל תואר ראשון בפיזיקה, מתמטיקה ומחשבים, אולם פרש כעבור שנה כי רצה להיות לוחם. “הרגשתי שהחלק הצבאי יותר מעניין אותי. ואמרתי לעצמי שלאוניברסיטה אני אוכל לחזור גם בעתיד, אבל לצבא לא תהיה לי הזמנות שנייה. חתמתי ויתור והתגייסתי ליחמ”מ 636, יחידה מובחרת שהייתה מוכוונת לבנון. בהמשך גם יצאתי לקצונה והשתחררתי אחרי ארבע שנים בדרגת סגן”.

רפאל ואודליה מינס

מיד אחרי השירות הוא פגש את אודליה, מי שתהפוך לאישתו. יחד החלו ללמוד באוניברסיטת בר אילן ובתום השנה הראשונה ללימודים נישאו. במקביל ללימודים החל מינס לעבוד בשב”כ, כשסיים את התואר הראשון בפיזיקה התלבט אם להישאר בשירות הביטחון הכללי או להמשיך לדוקטורט. “זו הייתה התלבטות קשה. אני לא יכול לספר הרבה על השירות, אבל הרגשתי שאני עושה עבודה חשובה שתורמת למדינה. יחד עם זאת, העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית, עם הקפצות בשבתות וחגים ועבודה בלילות. מאוד קשה לנהל ככה משפחה צעירה, אז הפור נפל על הדוקטורט”. רפאל התחיל מסלול ישיר לדוקטורט במחלקתה לפיזיקה באוניברסיטת בר אילן. לאחר 4 שנים סיים את הדוקטורט ובשנת 2008 יצאו בני המשפחה לארצות הברית ושהו שם לצורך עבודת הפוסט דוקטורט של מינס. כששבו הוא החל לעבוד בבר אילן והיה מנהל יחידת מיקרוסקופיה באוניברסיטה.

יהודי פוגע בערבי – זה פלילי

מינס מרבה להתבטא ולהביע את דעתו, בעיקר בדף הפייסבוק שלו, בנושאים הבוערים שעומדים על סדר היום. אחד מהם הוא הטרור היהודי, שעלה לאחרונה לכותרות ביתר שאת. “השימוש בטרמינולוגיה ‘טרור יהודי’, מאוד צורם לי”, הוא אומר כשנשאל על הסוגיה, “משום מה לא משתמשים במונח הזה כלפי הצד השני שזורק אבנים ומשתמש באלימות או מרסס גרפיטי ‘מוות ליהודים’. אבל יהודי שמרסס גרפיטי, זה מיד מוגדר ‘טרור’”.

עאישה אראבי שנהרגה מידוי אבנים, עפ"י החשד על ידי נערים מישיבת "פרי הארץ"

בוא לא ניתמם. החשדות שיש כלפי הנערים שנעצרו לאחרונה לא ממש מסתכמים בריסוס גרפיטי.
“כשערבי הורג יהודי, אז אומרים שהוא ‘נהרג’, אבל כשיש רק חשדות כלפי הנערים בעניין מותה של אישה ערבייה, מיד זועקים ‘רצח’ ו’טרור’. זה שיח חדש, שמנסים בעזרתו ליצור תודעה כוזבת. אין בישראל טרור יהודי. היו מקרים בהם יהודים פגעו בערבים מסיבות לאומניות ובגלל שנאה, זה כן. אבל אי אפשר להפוך את זה ל’טרור’ מסיבה פשוטה, אין לזה את האלמנטים שדרושים כדי להגדיר משהו כטרור”.

פשע שנאה על רקע לאומני זה לא טרור?
“לא. מהותו של טרור זה להטיל אימה על אוכלוסייה שלמה ולא על זה אנחנו מדברים. זה מעשה פשע חמור, אבל הוא דומה יותר לרמה הפלילית. צריך לטפל בזה ביד קשה, בדיוק כמו שמטפלים בכל פשיעה. אבל לא להשוות את זה לטרור ערבי, שמטרתו להשמיד את המדינה. מעבר לזה שהרבה מאוד אירועים שמיהרו להגדיר מיד כטרור יהודי התבררו כעורבא פרח והתברר גם לא פעם שערבים ביצעו אותם. בסופו של דבר, אנחנו שומעים הרבה מאוד על טרור יהודי, לכאורה, אבל במבחן התוצאה כתבי האישום שהוגשו בעניין הזה הם מעטים. אין ויכוח על כך שההודאות שנגבות מהחשודים, שבהם בדרך כלל נערים צעירים, נעשות בדרך פסולה, שגורמת להם להודות במעשים שלא עשו”.

רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"

לגרום לבן אדם להודות שהוא עשה פשע חמור זה אף פעם לא יכול להיות נעים.
“נכון, אבל השאלה מה המטרה. האם המטרה להגיע לצדק ואמת או להשיג כתב אישום ולסגור תיק. אם המטרה להגיע לצדק, אז בוודאי שהאמצעים האלה לא כשרים. בברית המועצות של פעם הייתה בדיחה ‘איך צדים אריה? הקג"ב תופס דוב ומענה אותו עד שהוא מודה שהוא אריה’. זאת לא הדרך שמביאה את האמת ותכניס את האנשים הנכונים לכלא. אסור שיהיה למדינה כוח כזה על אזרחים, כי בשלב כזה או אחר היא תשתמש בו לרעה. אני נגד מעצרים מנהליים ופגיעה בזכויות עצירים ונאשמים. התעללויות בחקירות, עינויים, מניעת מפגש עם עורכי דין, זה משהו שאסור שיקרה”.

אז איך לדעתך צריך לפעול?
“צריך לעשות הבחנה ברורה בין מצב מלחמה ומצב של שגרה. בשגרה צריך לחול על האזרחים אך ורק הדין הפלילי וזכויות האדם צריכות להישמר. אם אנחנו מגדירים מצב מסוים כמלחמה, אז כאן הורגים את האויב ולא עובדים על פי חוקי המשפט הפלילי. בישראל יש עיוות, ואנחנו פועלים על פי הדין הפלילי כנגד אנשים שנמצאים איתנו במלחמה וכך פוגעים בזכויות אדם”.

כל אחד יכול להצביע

ב-29 בינואר תקיים מפלגת "זהות", בפעם הראשונה בישראל, פריימריז פתוחים, שבהם יוכל להשתתף כל אזרח בישראל. “לא צריך להיות חבר מרכז של המפלגה וכל אחד יכול להצביע דרך מערכת אינטרנטית פשוטה ולדרג את הרשימה לכנסת”, מסביר מינס, “לפני שנה קיימנו פריימריז סגורים, אני קיבלתי את המקום השלישי. 15 המקומות הראשונים מתמודדים עכשיו בפריימריז הפתוחים”.

ד"ר רפאל מינס

לאיזה מקום תגיע הפעם?
“אני מקווה שאהיה בשלושת המקומות הראשונים. בכל מקרה, כמו שאמרתי, אני מאמין שנזכה בעשרה מנדטים לפחות, כך שגם אם לא אקבל את המקומות הראשונים, אני בפנים. גם באשקלון המפלגה תופסת תאוצה. לפני שבועיים פתחנו מטה ונראה שיש התעוררות. אני מאמין שאזכה בתמיכה רחבה”.