יש בי צד שלם שלא כולם רואים
צד של אובדן שמנסה לאסוף את השברים
קל לתייג אותי ולצאת בהצהרות לאור מראות
שלא ממש מראים, את כל הצער שאני נושא
בכל צעד שאני עושה, מחפש מפלט, פורקן או מחסה
ממה אני כבר מתחבא? אווו, יש הרבה…
("אני כולי חומרי" – גל אלדר)
לא מעט טלטלות עבר גל אלדר בחייו הקצרים, אך הוא לא נתן לשום דבר להפיל אותו. ברגעי קושי ותסכול הוא כתב, שפך את לבו על אינספור דפים, שהצטברו במגירה מאז היה בן שבע. לאחרונה קיבלו חמישה מהשירים שלו חיים חדשים, בדמות "אדום-אדום", פרויקט מוזיקלי שהוציא אלדר, ובו הוא שר על חייו.
אלדר (19) מתגורר כיום עם אימו עליזה בקיבוץ יד מרדכי. הוא נולד באילת, בן זקונים להוריו, אשר נפגשו כשאימו הייתה אחות בקופת חולים ואביו היה מטופל שלה. הם פתחו ביחד פרק ב’ והביאו לעולם את גל. לשניים ילדים מנישואים קודמים, שניים לאימו וחמישה לאביו. את הילדות בעיר הדרומית והחמה זוכר אלדר כמאושרת ושמחה, עד שאביו נפטר באופן פתאומי כשהיה בן שש.
“אבא חלה בסרטן ונפטר כשנה לאחר שהתגלתה המחלה, הוא היה בן 71”, מספר אלדר. “עבורי זה היה שוק גדול, הוא היה דמות מאוד חזקה ודומיננטית בבית, ולא הבנתי איך דבר כזה יכול לקרות. כשאני מנתח את התקופה שקדמה למותו כנראה שכבר אז ידעתי שלשם זה הולך, אבל לא רציתי להשלים עם זה. אחרי שזה קרה הבנתי, למרות הגיל הצעיר, שאני עכשיו הגבר בבית וצריך לדאוג לאימא ולעודד אותה. האחים שלי כבר היו גדולים ולא חיו איתנו, ואני גם הייתי הילד היחיד המשותף לשני ההורים שלי, אז נותרתי בתוך הסיפור הזה די לבד. אימא עטפה אותי בהמון חום ואהבה, מאוד עזרה ונתנה כלים. היינו בתוך זה ביחד רק היא ואני, ככה זה עד היום”.
“האזעקות הן חלק משגרת החיים”
לאחר פטירתו של האב עברו גל ואימו להתגורר באשקלון. “אימא במקור מאשקלון ואבא במקור מחיפה, כך שלאחר שהמשפחה שלנו התפרקה לא היה לנו ממש מה לחפש באילת. אימא החליטה לחזור לעיר הולדתה כדי להיות קרובה למשפחה, אז הגענו לאשקלון”, הוא מספר.
הוא הגיע לבית הספר בית יחזקאל בכיתה ב’, סיים שם את לימודיו ועבר למקיף ד’, ששם הספיק ללמוד שנה אחת בלבד. “אימא החליטה שהיא רוצה לעשות סוויץ’ בחיים שלנו ועברנו ליד מרדכי. בקיבוץ התחלתי לחיות חיים אחרים, שונים לחלוטין מהחיים שהיו לי עד אז”.
כבר לא היה לנו מה לחפש באילת. גל אלדר. צילום: מאיה שואו
באיזה אופן?
“עד אז הייתי ילד עירוני לכל דבר, לא הכרתי משהו אחר. פתאום נפתח בפניי עולם חדש, ילדות חופשית וציורית, ממש כמו בספרים והסרטים. בעיר קל מאוד לברוח לרוחות ומשם בדרך כלל לא יוצאים דברים טובים. בקיבוץ ברחתי לשדות ולפרדסים, התחברתי לטבע ושאבתי ממנו כוחות”.
וכל השלווה הזאת קיימת אף על פי שמדובר בקיבוץ בעוטף עזה?
“לחלוטין, כי העובדה שאנחנו בעוטף מעולם לא הפריע לנו לחיות חיים שקטים ורגועים. האזעקות והמבצעים הם חלק משגרת החיים שלנו כאן, וגם ברגעים כאלה הכול מתנהל כמעט רגיל. אני חושב שזה השפיע עליי רק מבחינה אחת, זה נתן לי מוטיבציה להתגייס לקרבי וחיזק את האהבה שלי לארץ ואת הרצון לתרום ולתת מעצמי הכי הרבה שאפשר”.
“החיים מאוד שבריריים”
כחלק מהרצון שלו לתרום החליט גל לעשות שנת שירות לפני הגיוס לצה”ל, את השנה הזאת הוא סיים ממש בימים אלה. “הרגשתי שהגעתי לשלב בחיים שבו אני יכול סוף-סוף לתת בחזרה, לתמוך באחרים ולעזור להם. בגלל שחוויתי אובדן בגיל צעיר מאוד חלחלה בי ההבנה שהחיים מאוד שבריריים ויכולים להסתיים ברגע, אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מתי זה יקרה. ולכן חשוב לי תמיד לדעת שעשיתי קצת מעבר”. הוא שובץ בכפר הנוער גלים, פנימייה חינוכית בחיפה. ואף שלא בחר במקום הזה, דווקא הוא היווה עבורו סגירת מעגל מפתיעה. “בדיעבד היה לי הרבה מזל שהגעתי לשם, כי התחברתי למקום ברמה האישית מהרגע הראשון שנכנסתי אליו”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אתה יודע להסביר למה?
“קודם כול השילוב הקסום שיש במקום הזה, שכולל ילדים מיוחדים, אווירה מדהימה ונוף של הכרמל מצד אחד והים התיכון מהצד השני. דבר שני, מבלי להתכוון הגעתי לחיפה, המקום שממנו הגיע אבי. יצא שאחרי המוות שלו לא הייתי בקשר עם המשפחה שלו וכשהגעתי לחיפה משהו בי פתאום נפתח. יצרתי קשר עם דודה שלי, אחות של אבא, נפגשנו מספר פעמים והיא סיפרה לי עליו, על האדם, האח והבן שהוא היה. עליתי גם בפעם הראשונה לקבר של סבתא שלי, שנפטרה שלוש שנים אחרי אבי, ומעולם לא הייתי שם. משהו בנוף הילדות שלו גרם לי להבין אותו יותר. ובכלל, ככל שהשנים עוברות אני מסתכל על הכול בצורה אחרת לחלוטין ונותן מקום להרבה רגשות שמציפים אותי”.
גל אלדר. צילום: מאיה שואו
“האמן המיוסר”
זו בלדה לאדם היום – יומי
או סתם שיר קצר על מה איתי ומה שלומי
כמה פסקאות שיספרו על חלומי
אמשיך להסתובב עד שאמצא את מקומי
אין אחר שיצליח עבורי מלבדי
החיים הם כמו השיר, זה נגמר פתאומי…
("אדום, אדום" – גל אלדר)
כאמור, את הפורקן לרגשות הללו הוא מצא, מאז ומתמיד, בכתיבה. את השיר הראשון שלו כתב כשנה לאחר מות אביו ומאז לא הפסיק. “אז לא באמת ידעתי למה אני כותב, פשוט הרגשתי שזה עושה לי טוב. השיר הראשון היה על אבא, תהיות, שאלות וגעגועים. דברים פשוטים שרק ילד בן שבע יכול לכתוב. אימא שלי שמרה את כל השירים הללו במהלך השנים, לאחרונה יצא לי לדפדף בהם, וזה נחמד ומביך גם יחד”.
מתי אתה כותב?
“תמיד, אבל בעיקר כשאני עצוב. אני לגמרי יכול להתחבר לתדמית של האמן המיוסר. זה לא שאני לא אדם שמח, יש בי גם צד קומי ואני עושה גם פרויקטים מצחיקים, אבל יש בתוכי חלק עצוב שמלווה אותי תמיד”.
מתי זה הפך למשהו מעבר לסתם כתיבה למגירה?
“בגיל 15 התחלתי לעשות מוזיקה במחשב וקצת הזנחתי את החלק של הכתיבה. כשהגעתי לשנת השירות התחלתי ממש במקרה לעשות ראפ ולאלתר עם חברים. קיבלתי תגובות מאוד מפרגנות, ומשם זה הלך והתפתח. השיר הראשון היה שיר שהוצאתי יחד עם החבר’ה שלי מהקומונה, והוא היה לחניכים שלנו בפנימייה. פתאום מצאתי את עצמי נשאב לזה יותר ויותר”.
לפני כמה חודשים פגש את המפיק המוזיקלי תום גולדשטיין. בין השניים נוצר חיבור מיידי, והם החלו לעבוד ביחד. “היה קליק ותוך שלושה חודשים יצא ‘אדום-אדום’, שכולל חמישה שירים ישנים וחדשים”.
איך בחרת את השירים?
“הכנסתי את מה שהרגיש לי נכון לאותו זמן. יצא שמדובר למעשה בשירים שכל אחד מהם מתאר תקופה אחרת בחיים שלי. כשאתה רץ בפלייליסט, אתה מרגיש שזה מתחיל מנוקדת משבר, הגעגועים לאבא וחוסר הביטחון. ונגמר בשיר האחרון שבו כבר לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי כי למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני. מי שמכיר אותי יכול להצביע בכל נקודה בשיר בדיוק על הנקודה הזאת בחיים שלי”.
אילו תגובות קיבלת?
“עדיין אין לפרויקט מספיק חשיפה, אבל ממי שכן שמע שמעתי בעיקר תגובות טובות. יחד עם זאת, הייתה גם ביקורת והיו שאמרו שעשיתי פרויקט דיכאוני מדי. כתבתי מה שהרגשתי והכנסתי מה שחשבתי לנכון, ואני שלם עם מה שיצא. כן, זה לא פרויקט שמח, אבל הוא חושפני ואמוציונלי והוא אני. הבנתי גם שאף פעם אי אפשר לרצות את כולם, ואני לוקח כל הערה כביקורת בונה”.
בימים אלה כבר עובד אלדר על פרויקט נוסף שהולך להיות משוחרר וקליל יותר, כך הוא מבטיח. אך בנובמבר הקרוב הוא יצטרך לשים את המוזיקה בצד ויעלה על מדים. “אני מתגייס בגיוס קרבי ומבחינתי להיות הכי קרבי שאפשר. ברור לי שזה אומר שאני אעשה פסק זמן, כזה או אחר, מהמוזיקה, ואני לגמרי מוכן לקבל את זה. אני כותב לא כדי להיות מפורסם, אלא כי זה הפורקן שלי ואמשיך לכתוב תמיד, גם כחייל”.
