כשעמדתי מול ביתו השרוף של בן דודי בניר עוז, הרגשתי שהחמצן יצא לי מהגוף. לראות את שאריות הפיח מהקירות שפעם היו וטאבון אחד שנשאר לעמוד לבדו, עדות אילמת לבית השוקק ומלא החיים שפעם עמד בלב הקיבוץ הקטן והמיוחד הזה. קשה להאמין כי מתוך שאריות הבית השרוף, בן דודי ומשפחתו יצאו ושרדו את הטבח הנוראי של השביעי באוקטובר, המשפחה שלי אמנם שרדה בגופה אבל תהליך הריפוי שלה ושל כל קהילת ניר עוז ייקח עוד שנים רבות.
הבית השרוף בניר עוז
ב-7.10 היינו אמורים לצאת לטיול אופניים ביער בארי אחד המקומות הכי יפים בעיניי במדינה ובמקום זאת, קמנו ב-6:29 לקול האזעקות במטחים בלתי פוסקים כאשר קילומטרים בודדים מאיתנו תושבי העוטף נלחמו על חייהם מול מרצחי חמאס השפלים. תוך מספר דקות אני ובעלי הבנו שבשונה ממבצעים קודמים, הפעם קורה משהו אחר, גדול וחריג וניסינו להרגיע את בננו התינוק במשך שעות ארוכות כאשר כל פגיעה ישירה ברחוב הרעידה את הבניין ומילאה את האוויר בעשן שריפה, זכוכיות מנופצות ופיח מהבתים והרכבים השרופים.
מאז השביעי באוקטובר ספגה אשקלון אבדות כבדות – הרוגים, פצועים, נזק נפשי וכלכלי עם למעלה מ-1380 רקטות ששוגרו ו-198 פגיעות ישירות בעיר, נתונים שסייעו לה לשמר את התואר המפוקפק "העיר הכי מטווחת" בארץ בעשור האחרון ועדיין תושביה בוחרים מדי יום להמשיך לחיות בה ולהאמין בתקווה ובאופטימיות של עתיד בעיר. חשבתי לעצמי שאת הסיפור שלנו, של אשקלון ומאות אלפי משפחות הדרום חייב לספר לעולם ואת זה אני מתכוונת לעשות בקיץ הקרוב כשאצא לשליחות הדיפלומטית הראשונה שלי בחו"ל.
בתור מי שגדלה בדרום על נופי השדות הירוקים, החופים היפים והאנשים החמים, בצל איום הטילים מעזה שהלך וגדל ממבצע למבצע, אני אעשה כל שביכולתי על מנת שבני יגדל במציאות אחרת – מציאות שבה רעש של אופנוע לא מזכיר אזעקה, פיצוץ בלון לא מזכיר נפילה וילדים הולכים לגן ולא נחטפים למנהרה חשוכה.
אז איך מייצרים מציאות אחרת? דרך מאמצים צבאיים ומדיניים ואמונה בצדקת הדרך וכך, השתחררתי לאחר כמעט עשור בצבא ועברתי מהחזית הצבאית לחזית המדינית כשהתחלתי את קורס הצוערים של משרד החוץ – הקורס היוקרתי שמכשיר את הדור הבא של הדיפלומטים הישראלים. הקורס נפתח בשיאה של המלחמה עם 41 צוערות וצוערים שעברו מיונים ארוכים וקפדניים ועוברים במשך חצי שנה הכשרה אינטנסיבית, ייחודית ומעניינת לקראת יציאתם לשליחות ראשונה בעולם, לייצג את מדינת ישראל.
אריאל ארביב. צילום: שלומי אמסלם
כאזרחית ישראלית זו גאווה גדולה לייצג את מדינת ישראל וכתושבת הדרום – זו חובה. זו חובה להשמיע את האמת שלנו ולספר לעולם ממקור ראשון איך זה מרגיש להגן על התינוק שלך בגופך כי זה כל מה שיש לך באמצע הרחוב כאשר אזעקות הטילים החלו או על מה חשבת כשהיה נדמה לך שאלו הרגעים האחרונים שלך בבוקר השביעי לאוקטובר כשטיילת עם הכלבים ושכן צעק מהמרפסת שיש מחבלים בעיר ורצת על חייך. חובתנו היא לא רק לספר את סיפורנו אלא את סיפורם של השכנים שלנו, האחים שלנו שנרצחו או נחטפו ואינם יכולים לספר את סיפורם.
זו חובתנו כישראלים שגדלו וחיים בדרום לספר לעולם איך זה מרגיש, זה קול שאנחנו צריכים להשמיע והצטרפות לקורס הצוערים זו הזדמנות לעשות את זה. דווקא עכשיו – חשוב מתמיד להשמיע בעולם את קולם של תושבי הדרום.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
