לילו ארביב ז"ל
לילו ארביב ז"ל

"איש של חופש, דעתן ואמיץ": עינב קורן נפרדת מהאמן האשקלוני לילו ארביב ז"ל

עינב קורן נערכה לציון יום הולדתה ה-40 ולמשבר הבא בעקבות הגיל, אבל דבר לא הכין אותה לפרידה מהאיש שהיה הדבר הכי קרוב לבן משפחה - לילו ארביב ז"ל. הוא תמיד היה שם, מאז שנולדה, עם כן הציור, והפורטרטים מלאי העומק, עם משובות הנעורים שלא פסקו גם כשהפך לסבא ועם רוח החופש וההרפתקנות. "אני שותפה במילותיי לקבורתו אך כולי תקווה שהן גם הזדמנות להנצחה", היא כותבת

פורסם בתאריך: 3.12.21 11:41

בשבוע שעבר מלאו לי 4 עשורים, 40 שנות ואני עדיין בועטת בכל הכוח. בשנה-שנתיים שקדמו להחלפת הקידומת קוננה בי התחושה שאני צריכה להיערך לזה, שמשהו משתנה במהות לא רק עייפות החומר. אלו היו שנתיים מטלטלות עולם עבורי בין אי-ודאות לחרדה, הקלה, דאגה ואהבה גדולה. זה החל בנגיף עולמי סמי-אפוקליפטי, דרך הריון שחיבקתי ממרום גילי, ילדון קסום שהגיח לחיינו ושוב אל תוך דאגות אין קץ עם המבצע האחרון בחודש מאי.

תנודות סיסמיות במחשבות ובלב מתלוות להכרה הזו שאני מתבגרת, אולי מזדקנת. יש משהו בימי הולדת מעבר למסך הבלונים, המתנות והעוגה שמזכיר את חישוב הקץ לאחור ובפרט ימי הולדת עגולים שכאלה באמצע החיים. ככל שהתכוננתי ליום הולדת 40 ולמשבר שהוא מביא איתו, לא יכולתי לתאר לעצמי שיום לפני אעמוד בעיניים טרוטות מבכי וכאב ברחבת ההספדים בבית העלמין, נפרדת מאדם יקר ומיוחד – לילו ארביב זכרו לברכה. כמה קשה לכתוב על אדם בלשון עבר, וזה אפילו די מכעיס שאני שותפה במילותיי לקבורתו אך כולי תקווה שהן גם הזדמנות להנצחה.

לילו היה החבר הכי טוב של אמא שלי, הוא היה לה לאח ואיש סוד ועבורנו הוא היה משפחה לכל דבר. החודש הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-77 אבל הוא מאותם יחידי סגולה שנשארים צעירים לנצח גם בבגרותם. אמא ולילו טיפחו חברות יקרה במשך 43 שנים, יותר משנות חיי והרי אלו חיים שלמים עבורי. עוד כילדה קטנה אני זוכרת שנפעמתי משמו החביב המתגלגל על הלשון, לא אלי, לא אליהו – לילו. הכי ילדי בעולם של מבוגרים וכך הוא היה.

אי אז בשנות ה-80 ועד היום השתוממתי ממנו, ממשובת נעורים הכי נון-קונפורמיסטית שיש בעולם שרובו טרחני ומשעמם. לילו ניחן ביצירתיות וקסם ששמורים למעטים. הוא היה אמן מוכשר שצייר את העולם בצבעים מלאי סקרנות ואופי, ציורי נוף בצבעי שמן שמכניסים אותך לטייל בשבילי עפר רחוקים באיטליה או במפגש מקומי עם השעון באפרידר. פורטרטים מלאי חיים ועומק שהעניק להם רב מימדיות בכל שכבה שמרח על בד הציור. אני זוכרת שצייר את דיוקן הרבי מליובאוויטש, ציור על קנבס ענקי שהעמיד על הכן בסלון ביתו, ובמשך ימים רבים הוסיף לו עוד ועוד גוונים ושכבות כאילו צייר את נשמתו הרבודה של הרב. היו לו ידי זהב וראש מלא רעיונות, איזה שילוב מבטיח, אה?

הוא בנה ועיצב רהיטי עץ יפהפיים ואפילו הרכיב תלת אופן להשתעשע עם נכדיו, הוא ידע לבנות הכל מהכל. הוא כתב שירים וסיפורים שבקריאה בהם מהמרחק, בהיעדרו, ניחן שהם רישומי יומן מסע של חייו. השיר על שלומית בכורתו תמיד מעורר בי געגוע לילדות, אני זוכרת שהקריא אותו נרגש בפניי לא פעם. המורכבות של לילו תמיד הרשימה אותי, מצד אחד איש של חופש מלא הרפתקאות וידע עולם ומנגד איש של בית ומשפחה, עם כוס התה והתשחץ שכבר הספיק למלא על השולחן. בבריכה של מלון 'המלך שאול' שפקדנו כל שבת, כל הקיץ עד שהחלפנו צבע ממש, לילו לימד אותנו לשחות. את שלום בנו שצעיר ממני בשנה וחצי הוא זרק למים תרתי משמע בגיל שלוש ושניהם היו שוחים בריכות שלמות בעמוקים, כמו שני דגים מלאי אושר. לילו היה איש דעתן ואמיץ מספיק לא לעשות חשבון ולהשמיע את דעתו וקולו גם כשאלו לא היו בקונצנזוס ומצד שני מלא ענווה, עזרה ורגישות לאחר, טוב מוחלט!

הוא היה חבר טוב, בעל, אבא וסבא נפלא למשפחתו שהיו כל עולמו והוא היה גאה בהם מאד. הוא העריך הומור טוב בריטי וקאמרי, אני חושבת שהיה בין המעטים אם בכלל, בסביבתי כילדה שהבין ונהנה מחריפות מערכוני החמישייה הקאמרית, ואפילו יעלי הקטנטונת ידעה להשחיז את הפאנצ'ים שלהם לתדהמת כולנו. בלוויה, בחרה גליה בתו להשמיע עבורו את השיר "Bird on a wire" (ציפור על תיל) כי כזה הוא היה ציפור של חופש, איש של מרחבי פשטות ועומק. אני חושבת על סימה, הילדים והנכדים, על אמא שלי שאיבדה אח ממש, חלק מהלב. אני חושבת על איפה פוגש אותי האובדן והפרידה בצומת הזו של גיל 40.

פגשתי לאחרונה את המשפט "לא חיים פעם אחת אלא מתים פעם אחת" ועד עכשיו אני הופכת בו כי הוא מתכתב עם תובנות שנבנות אצלי בתקופה האחרונה. אנחנו יכולים לחיות את החיים יותר מפעם אחת, לשנות ולעצב את מסלולם ואת הסיפור שמלווה אותנו, אבל מספיקה פעם אחת שבה הכל יפסק ולכן צריך לבחור בסיפור החיים הנכון לנו. אני הופכת את "משבר" הגיל ל"מצבר". לא עוד פחד ממה שלא הספקתי, משימה שלא ביצעתי בזמן, המרתון הזה של החיים. לא שואלת "מה נשבר?" אלא "מה נצבר?", כמה למדתי ב-40 השנים האלה ואיך החוויות שעברתי היו מכוננות וחשובות לעצב אותי בריאה, שמחה ומכירת תודה על מי שאני היום. ו"המצבר" הזה אינו מלא מלהכיל אלא יש בו מקום לעוד 40 שנים לפחות.

אני רוצה לשמור את לילו בזיכרון הכתוב, המתועד לעד בארכיון של "כאן דרום" וזה של הלב. שנכדיו הקטנים יקראו בעוד כמה שנים על הסבא-ילד הזה שלהם, מלאך זמני שהילך בינינו ואיך שהוא חקוק בפניהם המחייכות שמזכירות אותו מביט מהתמונה. שתהיה לכולנו שבת שלום של אור והכרת הטוב!


רוצים להישאר מעודכנים?

"כאן דרום אשקלון" בוואטסאפ

באינסטגרם

בטלגרם

בטוויטר

אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד או באייפון


אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר