רצים למקלט בזמן אזעקה באשקלון. צילום: אילן אסייג
רצים למקלט בזמן אזעקה באשקלון. צילום: אילן אסייג

טראומה בכיסים: תושבי אשקלון סובלים מטראומה מודחקת ואיש לא מפצה אותם על כך

אזעקות וטילים שנחתו באשקלון במקביל לצפייה ב”שעת נעילה”, גרמו לעינב קורן להפנים את העובדה שאנחנו, תושבי אשקלון, טראומטים מהלכים. בעוד כמה שנים בטח יספרו על זה בסדרה על חיינו ההזויים כאן. אך עד אז, מצופה מהממשלה לפצות אותנו בהתאם ולא להשתיק אותנו בפירורים

פורסם בתאריך: 27.11.20 12:52

השבוע חגגתי יום הולדת בסימן “עוד רגע אני במשבר ה-40” או אם תרצו – 39 חורפים. קיבלתי המון אהבה והרגשתי מוצפת בברכות ומילים חמות, כאלה שיוצאות מהלב ונכנסות ללב. יש משהו מאד נינוח בבגרות, קודם כל היא עקבית והגרף תמיד בעליה אבל יש משהו במבט קדימה ובמלאי הניסיון שצברתי עד עכשיו שמאפשר לי ליהנות מהכרת הטוב. זה לא אומר שאני מקבלת את הדין או מתפשרת על הקיים, בדיוק להיפך. כשלמדתי להכיר בטוב הפסקתי להתנצל על הדעה שלי, על הקול שלי גם כשהוא לא תמיד בקונצנזוס. הבנתי שחשוב להילחם על מה שראוי וטוב בעיני ולעשות מאמץ לשנות את המציאות, לפעמים במעשים ולפעמים במילים. אני כותבת לכם כבר יותר משנתיים ואתם השותפים הטובים ביותר להזיז את המחט, לעורר שיח, להגיב ולהשתתף. זה לא אמיץ בעיני לומר מה שאני חושבת, זה פשוט עניין קיומי. קיומי מספיק כדי להמשיך ולהציף את הקשיים כי אני יודעת שיכול להיות טוב יותר, מגיע לנו טוב יותר.

בשבועות האחרונים נכנסה מלחמת יום הכיפורים לסלון שלנו מתווכת בכאב על ידי הסדרה המדוברת "שעת נעילה" בכאן 11. מדי יום שני אנחנו צופים באופן קבוע בדילמות האנושיות של הישרדות קיומית, בסיפורים הכואבים והקשים שנעים בין גבורה לפחד, אשמה ובושה. חושפים פוסט טראומה מדממת של אנשים וחלומות, של חברה ומדינה שלמה. במרחק 47 שנים ומתוך התעוררות מצולמת הפכה המלחמה המודחקת הזו לפצע פתוח. הזעזוע הוא עמוק והנושא הפך לשיחת היום לצד חיינו הכבולים לנגיף הקורונה. חייבת להודות שאני מהמברכים על המהלך. בהתחשב בעובדה שהטלוויזיה הפכה למרחב צריכת התרבות העיקרי שלנו אז לפחות שהתוכן יהיה בעל ערך מוסף. מדברים מחדש על מושג ההישרדות האמיתי ללא שבטים, מציצנות ריאליטי והדחות. השיח על הלומי קרב הפך להיות סוף סוף מעורר עניין, הפצע הרגשי הוא נטל שקשה לשאת בסתר כל כך הרבה שנים ויש לו השפעה עלינו עד היום.

אבל לפני כשבועיים התעוררתי באמצע הלילה, תרתי משמע, להכרה שאנחנו מאמצים טראומות ולא לומדים מהעבר. שני פיצוצים חזקים ומהדהדי גוף עייף בשלוש לפנות בוקר לצד סופת ברקים ורעמים הבהירו לי שאנחנו טראומתיים מהלכים בהדחקה. זה כבר מזמן לא סבבי לחימה או ירי טילים זה פשוט זלזול שיטתי בנו ובילדינו שגדלים כאן תחת מטווח ארטילרי קבוע. אנחנו מסתובבים עם טראומה בכיסים, מספיק חומר לסדרת המופת הבאה שתימכר ל-HBO או נטפליקס. אלו החיים כאן ואנחנו נאחזים במה שיש כי אנחנו עדיין ציונים אוהבי הארץ הזו, אבל לא מגיעה לנו הציניות המעליבה של הממשלה שלא רואה אותנו.

תושבים בזמן אזעקה באשקלון. צילום: גיל כהן מגן

תושבים בזמן אזעקה באשקלון. צילום: גיל כהן מגן

בעודי כותבת שורות אלה מסתמן מהלך ממשלתי לטובת "הרגעת האשקלונים" או יותר נכון, השתקתנו. מעין כדור אקמול לחולה סופני, ככה נדמות בעיני הבטחות השווא לחזית של העורף. בשנים האחרונות "זכינו" לשלל הבטחות בחסות השר התורן שמגיע ללשכת ראש העיר, מתחכך, לוחץ יד ומצטלם עם הצהרת שקר כלשהי שעולה מיד לדף הפייסבוק הממומן של ראש העיר. הטבות, הקלות, סיסמאות והכרזות – אנחנו רוויים מאלה וגם מהפצצות מחרידות. לפני כמה שנים עוד התרגשנו מירי לעבר אשקלון, היום בקושי מדווחים על הירי וגרוע מזה, מפרסמים הסברים פתטיים מטעם דובר צה"ל. אמנם ראש העיר גלאם הצטלם לסרטון קריאה לממשלה לפעול לטובת קידום הטבות והקלות אך אני צופה שנקבל סל השתקה בעטיפת ברווזי החוסן של ישראל על ידי שר האוצר. לבטח תינתן לרשות הקלה אזוטרית בחסות הסכם הגג הנפשע שאין לה שום ערך ישיר עבורנו. או שנקבל תשלום חד פעמי של 500 ש"ח לכל בית אב כדי שנשב בשקט. שוב ניווכח בכרוניקה הקבועה של לחיצות ידיים ותמונת הבטחה בדף הפייסבוק – עד מתי?

חיינו הפקר שיצטלם נהדר לסדרת טלוויזיה בעוד 50 שנים, כשנכדינו יביעו זעזוע מהטראומה של הוריהם שנולדו לריצת המקלט הקצרה, אזעקות וזיהוי הפיצוץ של כיפת ברזל לעומת נפילה בתוך העיר. אם לא נדרוש שינוי ונזעק בקול את התמיכה הנדרשת לנו, אנחנו נשלם מחירים כבדים שהמדינה צריכה למנוע מראש. המוסדות החינוכיים לא מותאמים למרחבי למידה תחת ירי ביחס לכמות התלמידים (לא, להיכנס מתחת לשולחן זה לא פתרון!!), השכונות הוותיקות בדרום העיר חשופות לסיכון בהיעדר מיגון ראוי, גם לא מרכזי הקניות הפתוחים כמו המדרחוב במגדל או רח' אלי כהן. שלא לדבר על הפגיעה הכלכלית שמתווספת לקשיי תקופת הקורונה עם השבתת החיים כל כמה ימים בסבבי הירי. ילדים ומבוגרים חרדתיים משריקת הרוח בחלון שנשמעת כמו אזעקה, קפיצה מכל הדף או רעם. ולבסוף, נטישת הכוחות החזקים את העיר והפיכתה לעיר מקלט תרתי משמע, זו המוביליות החברתית שאנחנו משוועים לה? זו ההזדמנות לשמר כאן משפחות צעירות שיצמיחו את דור העתיד?

לצערי, אין לי תשובות, אלא ציפיות מהנהגת העיר לא לוותר, לעמוד ביחד איתנו התושבים מול הממשלה ולהילחם על מה שמגיע לנו, להשמיע את הקול שלנו בלי להתנצל, בלי לקשור הבטחות פוליטיות אישיות אלא לחשוב על טובת הכלל!

שתהיה לנו שבת שלום ושנזכה להכרה במצב ובטוב!

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. צריך לצאת ולהפגין ולא לשתוק

    צריך לארגן הפגנות ענק ולזעוק כמו תושבי הדרום, ושלא יבלבלו את המוח כי זה ממש לא עניין של כסף, אפשר לראות לדוגמא הממדים, חסרים רק 4000 ממדים לכל העוטף בנו עשרות אלפי ממדים ככה שזה ממש לא עניין של תקציב, פשוט רואים אותנו פראיירים אז לא אכפת לאף אחד מאיתנו. כל פעם לעשות הצגה לראש העיר זה לא מספיק, כולנו צריכים לצאת יחד ולהרעיד את המדינה, אחרת לא יהיה כלום, רק ככה זה עובד במדינה הזאת.

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר