השטח הפתוח בין גבעת הפרחים וגבעת ציון
השטח הפתוח בין גבעת הפרחים וגבעת ציון

אשקלון מאבדת עוד ריאה ירוקה וזה מקומם את עינב קורן

עינב קורן רואה כיצד נוף נעוריה, הופך למגדלי בטון אימתניים ותוהה על שיקול דעתם של קברניטי העיר. מדוע שהשטח הפתוח ליד מרכז הטניס לא יהפוך לריאה ירוקה? “מי מקבל את ההחלטות בעירייה לגבי מתווה העיר ומרחביה ואולי כדאי שמישהו יגלה להם שאנחנו זקוקים למרחבים ירוקים בכדי לחיות”, היא כותבת

פורסם בתאריך: 6.11.20 09:29

בתחילת כיתה ט’ עברנו לגור בשכונת גבעת הפרחים, שכונת בתי הקרקע הצומחת בין גבעת ציון לבית העלמין. המעבר בגיל חטיבת ביניים לשכונה הנבנית והמרוחקת לא היה קל או מובן מאליו ונחמת הבית הפרטי ובפרט חדר משלי הקלו עלי את המעבר. החיבור בין הגבעות החדשה והישנה – גבעת הפרחים וגבעת ציון נראו לי בהתחלה כמו הדבקה מלאכותית ולא מיזוג טבעי. די מהר ועם השנים, ככל שהתגבשה השכונה גם מבחינת תשתיות ואופי למדתי לזהות את הנוף המולחם של בתי ותיקים צנועים לצד וילות גגי רעפים. הגבעות לא דרסו זו את זו והשכונה הדרום-מזרחית של אשקלון הפכה להרמונית. זה הצליח קודם כל בגלל האנשים והקהילה אבל גם בגלל המרחב הכפרי-טבעי שנשמר לצד בניית גבעת הפרחים לפני 30 שנה.

ככל שבגרתי הבנתי שהשדות והשטחים הפתוחים שהקיפו את השכונה היו כר פורה, תרתי משמע, לחיים בריאים. הטיולים עם מסי הכלבה שלנו בשדות המוריקים עד לעצים הגבוהים שמשקיפים על המצבות הלבנות, לא היו חוויה מורבידית אלא הכרה מלאת ענווה במציאות ובחיים. הגבול בין בתי המגורים לבית העולמים נשמר תמיד בכבוד הראוי. השדה המשתפל לכיוון מרכז הטניס הזכיר לי תמיד שהאדמה כאן נחרשה לא פעם והצמיחה בריאות ושפע. אז אמנם גרנו רחוק ממרכז העיר והתחבורה הציבורית הייתה די מנותקת, האוכלוסייה בתחילה הייתה ותיקה ומבוגרת מאד והבדיחה הקבועה על חשבוננו הייתה שאנחנו "פינת החי" בגלל הסמיכות לבית העלמין. אבל אנחנו זכינו לחיות בין ריאות ירוקות, בתי קרקע נמוכי קומה, מרחב נעים ולא צפיפות בנייני ענק. הבית של אמא ואבא הוא הקפיצה שלנו לכפר בתוך חיי העיר העמוסים שכפינו על עצמנו בברנע.

שכונת ברנע. צילום: אלירם משה

שכונת ברנע. צילום: אלירם משה

בינתיים, בין סגר אחד לשני ובעוד אנחנו ספונים בביתנו בגלל איומי הקורונה עלו דחפורים, נתקעו יתדות, נמתחו ברזנטים ונתלו שלטים… ובעיני רוחי נכתב עליהם: "כאן הורסים!". בנייני ענק מיועדים להיבנות על גבעת החול המפוארת של נעוריי בירידה למרכז הטניס. בלי מחשבה על צביון השכונה, אופי תושביה, בלי לשתף אותם, להסביר כראוי, לאפשר להם להביע דעתם, לבחור. "מושבים לגובה" בשטח מצומצם רק בכדי לדחוף עוד יחידות דיור ופוטנציאל להעמיס עוד תושבים חדשים ומתוסכלים מהצפיפות והתנועה הפקוקה. אפילו בחירת השם לפרויקט – "פיתוח אגמים מזרח" או כפי שמופיע בשלט "גבעת סביון" – פשוט רומסים את כבודם ומקומם של תושבי השכונה במחי יד.

בנוסף, השטחים הטבעיים הללו הם מרחבים של מערכות אקולוגיות שלמות, מישהו נתן דעתו על כך? בעלי החיים באזור מוצאים את דרכם לחצרות הבתים בגבעת ציון, משוטטים ברחובות כי לא נעשתה שום הכנה ראויה למצב. הרי בקלות יכלו לשמר את המקום כריאה ירוקה, לפתח בשטח הנפלא הזה פארק עם הקשר ספורטיבי למרכז הטניס הסמוך. לצערי, לא רק שם עלו הדחפורים אלא כיתרו את בית העלמין ובקרוב נחזה בבניינים שחלונותיהם משקיפים על מרחב הטאבו הזה.

 

לא מצליחה להבין כיצד פגיעה באיכות החיים של תושבי העיר הפכה למשימה המרכזית של שועי העיר. איך הגענו למצב שעל כל אי תנועה וחלקת שדה קטנה עוטים כל בעלי העניין והרווח ודורסים את האדמה לרווחתם? אני תוהה מי מקבל את ההחלטות בעירייה לגבי מתווה העיר ומרחביה ואולי כדאי שמישהו יגלה להם שאנחנו זקוקים למרחבים ירוקים בכדי לחיות. הרשות שלנו שמתהדרת בחשיבה ירוקה חוטאת לזה בכאב רב. מצד אחד מפרסמים קול קורא לציבור להציע יוזמות לפרויקטים קהילתיים בתחום איכות הסביבה ומצד שני חורשים את האדמה כדי לתקוע בה יסודות של בטון ואספלט. התחדשות עירונית כוללת היבטים רבים של תכנון ושימור וכן גם שינוי ייעוד של מגרש אבל המכנה המשותף לכל המהלך התפיסתי הזה הוא – רווחת התושבים!

פארק אגמים. צילום: אלירם משה

פארק אגמים. צילום: אלירם משה

פעם אחרי פעם מתפספסת כאן ברשות ההבחנה בין מקבלי לנותני השירות בעיר. מפעם לפעם קם לו פרויקט נדל"ן יומרני עטוף צלופן של קמפיין הסכם הגג או התפתחות העיר מלווה בעבודת פוטושופ גרועה, כמו דריסת הדשא הגדול באפרידר או הפרויקט המפלצתי לסטודנט והגמלאי במרחב יד לבנים. אלמלא תושבים מודאגים ואכפתיים שעומדים יחד מול הרשות ומתריעים על המחדל לא היו נבלמים הרעיונות ההזויים והפוגעניים הללו. עם זאת, בגבעת ציון ככל הנראה קל יותר למשוך באפם של התושבים, להרדים אותם ולנצל את האופי העניו והמאמין של תושבי השכונה המתבגרת. הם לא מחוברים לתקשורת המקומית, לא עושים מספיק רעש, לא מחתימים עצומות או פותחים דף מחאה בפייסבוק וקבוצת ווטסאפ אבל זה לא אומר שמותר לרמוס אותם ולעשות להם עוול.




רוצים להישאר מעודכנים?

"כאן דרום אשקלון" בוואטסאפ

באינסטגרם

בטלגרם

בטוויטר

אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד או באייפון


שמתי לב לכרוניקה כזו אצל ראש העיר גלאם שקשורה בשיטת "מצליח", הוא מקבל החלטות באופן מנותק, מוריד אותן לשטח בהצהרה וטקס רב ואז אחרי הפעלת לחץ ציבורי מוצדק יש לומר, חוזר בו ומתנצל. החל ממופע הזיקוקים הראוותני והמיותר בעצמאות וכלה בפרויקט המגדלים ההזוי לסטודנט והגמלאי ברחבת יד לבנים. התחושה היא שקבלת ההחלטות לא מבוססת ראייה מערכתית ועיקרה מונעת משיקולי הון ורווח בלבד. ויותר מזה – כל החלטה תלויה בשאלה עד כמה צעקתם של התושבים מהדהדת בקומה הרביעית של בניין העיריה. כאמור, במקרה הזה, הצעקה לא מספיק נשמעת על אף שהיא קיימת והתושבים יוצאים נפסדים מן ההפקר. המדרחוב במגדל למשל, משווע כבר שנים למהלך של התחדשות עירונית. שיקום ושימור ההיסטוריה לצד התעוררות חדשה של בתי העסק במקום – זה דחוף וחשוב יותר מהצמחת בניינים בכל פינה. זה יקדם את העיר תיירותית, תרבותית וכלכלית יותר מדחיסת התנועה וצפיפות אוכלוסין.

אדוני ראש העיר, תושבי גבעת ציון וגבעת הפרחים הם לא שקופים, לא תושבים סוג ב' וזכאים לאותה מידת התייחסות, התנצלות והסבר על המחדל והעוול הנוראיים הללו. מקווה שגם כאן תיבלם הטעות הגדולה הזו ותחזור בך מספיק בזמן כדי להציל את העיר.

תגיות:

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר