לוחמת. צילום דובר צה"ל
לוחמת. צילום דובר צה"ל

עינב קורן רואה נקודת אור גדולה במספר השיא של הלוחמות

אמנם מדובר בתקופה קשה בשביל כל אדם, כזאת שגרמה לעינב קורן להרהר אפילו בבריחה לאי בודד. אבל מחשבות על אהבה עודדו אותה למצוא גם כמה נקודות אור בתוך החושך הזה כמו שלט שנכתב בהפגנות בלפור, מספר השיא של הלוחמות המתגייסות ואפילו החלטה של שר החינוך

פורסם בתאריך: 7.8.20 13:50

“אמא, מה היית לוקחת לאי בודד?” הוא שאל אותי פתאום ברצינות תהומית. “אותך!” עניתי בלי היסוס. “לא, לא… לא אנשים, חפצים! מה היית לוקחת?” חידד את כללי המשחק שהמציא. האמת היא שאי בודד הוא מושג שממציא את עצמו מחדש בימינו, כל אחד מאיתנו שבוי באיזה אי מבודד רגשית, פיזית או פוליטית. תוך שניסיתי להבין את פשר המשחק, הפציר בי החמוד שלי להשיב לשאלה. כל מה שעלה לי בראש זה ספר טוב, מחברת וכלי כתיבה ו…מוזיקה. ראיתי על פניו שהוא לא שבע רצון מהתשובה שלי. אבל ככה אני מתמודדת עם אסקפיזם מפעם לפעם, בשבילי אין סיכוי לשרוד ללא יצירה, אני צורכת תרבות ואמנות מאז שאני מכירה את עצמי. קריאה וכתיבה הם חלק מהותי ממי שאני ואם נוספת לזה מנגינה ברקע של גיטרה, קלידים או קולות שירה אז אפילו עוד יותר טוב.

עינב קורן. צילום: נועם דוד - גלימפס הפקות

עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות

קשה להכיל את התקופה הזו מכל בחינה, לפעמים בא לי להתנתק לגמרי ולהישאב באחת לאי בודד שארגנתי לעצמי בראש. זה כמעט בלתי אפשרי בעיקר כי יש בי את הנטייה הטבעית לחיות את הווה שלי בעוצמתו, לטוב ולרע. מתוך מודעות עצמית ניסיתי כל השבוע האחרון להיתקל, להזמין ולתור אחרי נקודות אור בטרפת של חיינו. זו לא הייתה משימה פשוטה, בעיקר כשברקע האיום הממשי על עולם התרבות והרוח. אני יודעת שעל פניו בתקופת דוחק, הדאגה הלכאורה מידית תהיה לקיום בסיסי כמו מזון ומחייה. בסופו של דבר, המאמץ הטבעי שלנו לשרוד מוציא מאיתנו כוחות יצירתיים שכרוכים בפרופורציות, פשרה וויתור וגם כשקשה מסתדרים. אבל גם הנפש צמאה וכשאין בשביל מה, אז קל מאד להרים ידיים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית, בשעות הכי קשות – תיאטרון, מוזיקה, ריקוד, ציור, הומור וכתיבה היו כלים חיוניים לשמירה על רוח האדם כי מטבענו אנחנו תאבי חיים. תרבות ואמנות הן לא מותרות, עולמנו בלעדיהן יהיה עצוב, ריק ממשמעות, נטול אהבה.

מהרהרת בגעגועיי להופעה או הצגה טובה, המשכתי לחפש חדשות טובות ופשוטות. הייתי מוכנה לחבק חדשות שנדחקות לדף האחורי של העיתון, כמו זברה שנולדה בספארי או שיא גינס מופרך. ככל שחיפשתי נוכחתי לגלות שמלבד העובדה שבני אדם מפיצים מחלות הם גם מרעיפים שפע שנאה ואהבה "בחינם". לו רק הבינו שגם לשנאה וגם לאהבה יש מחיר שכולנו צריכים לשלם כל הזמן. השבוע הזה בין ט' באב ל-טו' באב הוא כמו חבל דק שנמתח מעל הכאוס. צריך רק לשמור על איזון, להלך בעדינות בין שמיים לארץ להסתכל קדימה ו…לאהוב.

בתקופות כאלה של טלטלה רגשית אני חוזרת לספר הנחמה בספריה הביתית שלי, שולפת מהמדף את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. פרנקל הוא פסיכיאטר יהודי, שורד שואה, מורה דרך לחיים של משמעות ואהבה. דפדפתי בספר ומצאתי את הפסקה שמירקרתי לפני שנים: "כשפסענו מיילים ארוכים, צועדים על גושי קרח, תומכים איש ברעהו, עוד פסיעה ועוד פסיעה, דבר לא נאמר, אך שנינו ידענו: כל אחד חשב על אשתו. מדי פעם התבוננתי ברקיע, שבו התעמעמו הכוכבים, ואור בוקר ורוד החל להופיע מאחורי מסך אפל של עננים, אך מוחי נצמד לדיוקן אשתי. ראיתי אותה בחדות לא טבעית. שמעתי את קולה עונה לי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד. המחשבה שיתקה אותי: בפעם הראשונה בחיי הבנתי את האמת שהושרה בידי משוררים רבים כל כך, הוכרה על ידי הוגים רבים כל כך, שהאהבה היא היעד הנשגב ביותר אליו יכול לשאוף אדם… בבדידות ובסבל גמורים, כאשר דבר לא נותר לאדם מלבד הכורח להמשיך ולעמוד בייסוריו, האהבה נותנת משמעות".

האהבה בהתגלמותה מלאת משמעות, קראתי שוב ושוב את הקטע וכבר הרגשתי מעודדת יותר. פתאום הצלחתי למצוא חדשות טובות, הן הגיעו לפיד הפייסבוק שלי. שר החינוך, יואב גלנט חזר בו מהגזירה הקשה של ביטול סל תרבות והקצה לכך תקציב ייעודי. הנה עוד בשורה מדהימה – גיוס אוגוסט לצה"ל כולל 3,200 לוחמות, שיא שנתי חדש שטרם נראה בישראל. שלט גדול מתנוסס בהפגנה בבלפור – "לא צריך להסכים בשביל לאהוב". איזו אחווה ורעות בתרומת המענקים למי שזקוק להם יותר. נבחרת נוער ישראל בפיזיקה עם שלוש מדליות כסף, מדליית ארד וצל"ש בתחרות האירופאית! זה לא שאין יותר משבר, קושי וזעזוע, הם שם ובטח יישארו ללוות אותנו תקופה לא מבוטלת אבל אסקפיזם זעיר וזהיר עוזר להטעין את הנפש. והנה משלל נקודות האור שהגיעו לפתחי, התנגן לו שיר מופלא, אמנות חיה, יצירה מקומית. שירם החדש של לירון אטיה (הפיל הכחול) וענת מלמוד – אין אמת אחת. אטיה הוא יוצר מחונן, מבריק ומוכשר והוא משלנו – נותן לנו זכות לנכס גאווה אשקלונית. כמה מופלאים ומדויקים קולותיהם המשתלבים במילים שמדברות את כולנו. זו כוחה של אמנות לסחוף אותנו למחוזות של משמעות:

אין אמת אחת/ לירון אטיה וענת מלמוד

אין אמת אחת
אסור לשכוח
אין אמת אחת
למרות מה שאומרים
העצב הוא ברכה
והפחד…
בסך הכל דאגה לעצמך
כמה קל זה לספינה
להיות בתוך נמל
קשורה בחבלים
על מים רגועים
אבל כמוה, גם בי יש זיכרון
לימים של ים פתוח ורוחות
מפרש מתוח וסופות, שיעברו.
ימים שעוד היה בה כוח לחצות את העולם
אין דרך אחת
אתה שומע?
אין דרך אחת
למרות מה שאומרים
לא כל דבר נכון לך
חפש אותך תמיד
רק תשמור על עצמך.
כמה קל להישאר בתוך המעגל
להתעלם מחלומות
ילד שפוחד לשחות
תראו איך הוא קופץ למים עמוקים
לימים של ים פתוח ורוחות
מפרש מתוח וסופות, שיעברו.
ימים שעוד היה בי כוח לחצות את העולם

בלילה כשסיפרתי לעוז סיפור לפני השינה, הוא אמר לי שגם הוא היה לוקח איתו את הספר שהוא אוהב לאי הבודד כדי שיצליח להירדם ולהיזכר בי כשיתגעגע. “איזה מזל שאין באמת אי בודד” אמר ואני רק חיבקתי מלאת אהבה. שבת שלום של אהבה, משמעות ויצירה!

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. שבי

    אם זה לא מחליש את הצבא פיזית אני בעד . כי תפקיד הצבא הראשי זה לספק ביטחון ברמה ובעוצמה המירבית . אין זה מתפקידו הצבא לספק הרפתקאות לחפצים בכך אם אין התאמה ובאיזור כזה אין מקום לשחק ולעשות נסיונות זה לא צבא שוויץ

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר