ח"כ יפעת שאשא ביטון. צילום: עדינה ולמן / דוברות הכנסת
ח"כ יפעת שאשא ביטון. צילום: עדינה ולמן / דוברות הכנסת

למה המצב במדינה מזכיר לעינב קורן את אליס בארץ הפלאות?

ההתנהלות הזגזגנית והתזזיתית של ממשלת ישראל וחברי הכנסת בכל הנוגע למגבלות הקורונה, הזכירו לעינב קורן לא פחות ולא יותר, את הסיפור של “אליס בארץ הפלאות” – “דורשת דרישות הזויות וגחמניות, מפעילה צבא צייתני של קלפים ומאיימת לערוף ראשים של כל מי שלא מיישר קו”, היא כותבת

פורסם בתאריך: 24.7.20 16:07

אחד הספרים האהובים ושנואים עלי בו זמנית הוא ספרו הצבעוני של לואיס קרול על אליס בארץ הפלאות. יצירה מבולגנת עם המון סדר והגיון פנימי אבל בעיקר מלאה בשיעורים בבית הספר הפרוע של החיים. השתלשלות סיפורית בלתי ניתנת להבנה, הזויה ולרוב מופרכת אבל מושכת ומסקרנת. סיפור כאוטי שמתחולל ספק במציאות, ספק בראשה של אליס בת העשר. אמנם הסיפור נכתב בתקופה אחרת, אמצע המאה ה-19, בארץ רחוקה מנטלית וגיאוגרפית אבל הוא אוניברסלי ורלבנטי בקרב דורות של ילדים ולא פחות – מבוגרים. הקסם של הסיפור ושלל הדמויות המוזרות שבו מצוי בפרשנות הרחבה שכל קורא יכול לתת לעצמו במפגש עם העולם הבלתי צפוי. זה החלק האהוב עלי, האפשרות להבין באופן שונה את הסיפור בכל קריאה בו לאורך שנים, כילדה, נערה, סטודנטית לספרות, חוקרת, צופה נלהבת בגרסה של דיסני ואמא קוראת לפני השינה. כאמור, יש בו שיעורים רבים לאסוף בדרך. שניים בולטים הם נשיאת האחריות והשלכות המעשים שלנו, הבחירות שאנחנו לוקחים (לשתות מהמשקה על השולחן? לטעום מעוגיה? מה קורה כשגדלים בבת אחת למימדי הבית או מתכווצים בבת אחת?). השיעור השני (ואולי בעצם הראשון והעיקרי שבהם) הוא קבלת החלטות. בגילוי הארץ הפלאית נתקלת אליס בחתול צ’שייר מפוספס בעל חיוך רחב. נינוח ועצל הוא מתיישב לו על עץ בהגיעה לצומת דרכים. היא נעזרת בו ושואלת: “התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?”, החתול המחייך עונה: “זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע”. “לא אכפת לי כל כך לאן” עונה אליס. “אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי!”. לפני הבחירה בדרך חשוב להבין מהו היעד, לאן רוצים להגיע.

עינב קורן. צילום: נועם דוד - גלימפס הפקות

עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות

אז למה הסיפור שנוא עלי כל כך? כי יש בו אפקט ראי שמשקף את לנו את העובדה שאנחנו לא באמת לומדים מטעויות אבל יותר מכל, אני לא אוהבת את תחושת הכאוס שהוא מייצר. ריבוי דמויות וקווי עלילה, טיפוסים מוזרים, מופרעים, הזויים, חסרי רגישות ואנוכיים. זה מוציא משיווי משקל לעקוב אחרי כל כך הרבה שינויים בפרק זמן קצר. דומה מאד למצב הנוכחי שאנו שרויים בו. רק שאין כאן פלאות אלא פַּלָּצוּת. כמו אליס האבודה שאינה מבינה מה היעד ומה להחליט, כך אנחנו בשבועות האחרונים שבויים בחוסר החלטיות נטולת מדיניות. החלטות מתקבלות מסתבר ללא הפעלת שיקולי דעת וסדרי עדיפויות מבוססי נתונים במציאות. כן בריכות בבתי מלון אבל לא כל היתר, חדרי כושר נפתחים, נסגרים, שוב נפתחים. מסעדות עוברות למתכונת חלקית, חיצונית, נסגרות, נפתחות, רק למשלוחים, רק בסופי השבוע, נסגרות, נפתחות? מי יודע?

כך הממשלה הזו נדמתה בעיני השבוע… פעם כמו ילדה חולמנית ומבולבלת, לפעמים כמו חתול מחייך בזחיחות מנותקת, נעלם ומופיע כל אימת שנוח לו. היו גם פעמים רבות שהיא כיכבה בתור מלכת הלבבות – דורשת דרישות הזויות וגחמניות (לצבוע את הוורדים הלבנים באדום, ממש כמו הצהרת הסגר בסופי שבוע ו"סגירת" הים), מפעילה צבא צייתני של קלפים ומאיימת לערוף ראשים של כל מי שלא מיישר קו (או במילים מכובסות – משמעת קואליציונית). ועדות הכנסת המקצועיות נראו השבוע יותר כמו מסיבות תה מטורללות בחסות הכובען המטורף. כמו, חברת הכנסת אסנת מארק שלא טרחה להגיע לאף דיון של ועדת הקורונה (שהיא חברה בה) אבל טרחה להגיע לישיבה האחרונה בגלל ההצבעה ולהתראיין בהשתלחות גסה בכל מהדורה אפשרית (דקות של תשומת לב ותהילה מפוקפקת מבית הספר של חזן). או אולי העימות החריף בוועדת הכספים בין שר האוצר ישראל כץ ליו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר, כשגילינו שאפילו בכירי הליכוד כבר לא סומכים זה על זה והם כל כך מנותקים שהם מאשימים אחד את השני בניתוק (בחיי, מה שמים להם בתה???).  מציאות כאוטית, ממשלת חירום כאוטית שלמעשה נוצרה מכורח הכאוס אבל רק מסתבכת בו יותר ויותר וגוררת אותנו עמוק בנפילה למחילת הארנב – לבור!

רוב האנשים מכירים את הסיפור על אליס בארץ הפלאות אבל לא כולם זוכרים כיצד הוא מסתיים. אליס משתתפת במשפט שנערך לנסיך הלבבות בחשד שגנב את הלביבות של המלכה. המשפט מנוהל כמובן על ידי המלך בצורה מגוחכת, ובמהלכו היא פוגשת רבים מהיצורים שנתקלה בהם בדרך. לפתע היא מתחילה לגדול ולגדול, ומאבדת את פחדה מפני היצורים. הגודל מעניק לה ביטחון, והיא מרשה לעצמה להביע את דעתה הנחרצת על חוסר ההיגיון שבמשפט, עד שבסופו של דבר המלכה מצווה "ערפו את ראשה!". אליס הבטוחה בעצמה משיבה: "הרי אתם לא יותר מחפיסת קלפים!". לאחר אמירה זו היא מתעוררת ומבינה שהכל היה חלום. הנה המציאות מתעלה על כל סיפור ילדים בן 155 שנים. אולי בכל זאת יש לנו אליס כזו מפתיעה, בטוחה בעצמה, מבטאת את קולה ואת חוסר ההיגיון סביבה, לא מפחדת יותר. אני כמובן מדברת על חברת הכנסת ד"ר יפעת שאשא-ביטון ועל מה שהיא מייצגת אצל כל אחד מאיתנו – שעת ההתעוררות, הפיכחון!

בתוך הכאוס הזה חשוב שנזכור מהו היעד ונבחר בדרך המיטבית אבל לא פחות חשוב – שנזכור איך הכל התחיל. יש כאן נגיף שצריך להתמודד עם ההשלכות שלו ויותר מזה עם ההשלכות של בחירות והחלטות שהתקבלו כאן כדי למגר אותו. הלוואי ונתעורר במהרה מחלום הבלהות הזה ונבטיח מציאות של חוסן, תקווה ומנהיגות בריאה.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר