היא פשוט משגעת אותם
הקורונה כאן כדי להישאר. זה המסר היחיד שעליו כנראה כולם מסכימים. לגבי כמה זמן ובאיזה רמה היא תמשיך להשפיע על חיינו ,ככל הנראה רק הזמן יגיד. הזמן ותוצאות המרוץ אחר התרופה והחיסון. בין לבין יש כאן עולם שמתמודד. ויש אותנו, מדינה קטנה ומיוחדת, עם ריבוי דעות וקהילות וכעת גם ריבוי שרים ומגמות. מעולם לא היה כאן נושא שכל כך הרבה משרדים עסקו בו, בו זמנית. הבעיה הראשונה: כמעט כל משרד מחזיק בדעה אחרת על אופן ההתמודדות מול הנגיף. הבעיה השנייה והגדולה יותר: כל משרד גם מביע את דעתו בגלוי ובנחרצות. והרי לך בליל של מסרים שיוצאים מתוך אותה ממשלה. והציבור, מה איתו? מה הוא אמור לעשות עם הערב רב של דעות שיוצא מתוך הגוף שאמור לנהל כאן את העניינים? נכון שבסוף יוצאת החלטה: סגר כאן, סגירת בית ספר שם, הגבלות חדשות, אכיפה מוגברת, אכיפה פחותה ועוד. בסופו של יום, האזרח הקטן – שהוא גם מבוגר וגם צעיר, שהוא גם ילד של מישהו וגם הורה של מישהו – יוצא מבולבל. וכשהוא מבולבל הוא פועל אינסטינקטיבית.
פיני ביטון. צילום: פבל
תודה לאל שהרוב המכריע בציבור פועל אינסטינקטיבית ובאחריות. הרוב המוחלט מסתובב עם מסיכות ונענה כמעט לכל ההנחיות. יחד עם זאת, קשה לבוא בטענות לאלה שמגלים חוסר אמון. אני מניח שכל מי שטוען כך או אחרת עושה זאת מתוך אמונה שזה מה שנכון. אני בטוח שכל השרים והיועצים מחויבים למה שהם אומרים ועושים זאת אחרי שיקול דעת. אבל דחילקום, אנחנו האזרחים לא אמורים לקום על הבוקר ולקבל החלטה באיזו דעה לבחור או על פי איזה קו ללכת. הקו של משרד האוצר? של משרד הביטחון? של משרד החינוך? או של משרד הבריאות? בשפת הרחוב הייתי אומר לכם: "שיגעתם את ראבי".
בכלל מוזר בעיניי שאחרי כל הנאומים שביבי העביר בנושא, הציבור עדיין מבולבל. מוזר בעיניי שהוא מאפשר לכל השרים להעביר מסרים סותרים זה מזה. זו שעת חירום לא? זו הרי שעת חירום בריאותית, כלכלית וביטחונית, אז למה אין קבינט של קורונה? (אני יודע שיש ועדת קורונה, אבל עובדתית היא לא מתעסקת במסרים לציבור). קבינט שמורכב מכל השרים הנוגעים בדבר. קבינט שרק הוא מוסמך להוציא הודעה בשם הממשלה. הרי ברור לכולנו שהודעות שיוצאות מהקבינט הביטחוני למשל, יוצאות לאחר דיון לעתים סוער. דיון שבו הועלו דעות של כל הצדדים אבל בסוף התקבלה החלטה אחת והיא הקובעת. כאן אמנם מתקבלת החלטה (לא תמיד הכי ברורה בעולם, אבל מילא) אבל מלווים אותה עשרות מסרים סותרים מטעם שרים שלמעשה היו אמורים להיות שותפים להחלטה.
בחייאת דינקום, אנחנו בתוך הסרט הזה כמעט חצי שנה. הבחירות כבר מאחורינו. יש ממשלה. היא קמה הרי מכורח הנסיבות והמציאות . אז למה אתם לא מדברים בשפה אחת?
ואחרי כל זה, יש לי תובנה ונקודת מבט משלי ואני מקווה שאני לא מטעה איש, אני גם לא בעל תפקיד אז קחו אותי בעירבון מוגבל . לדעתי ההסתכלות על הקורונה ברמה מדינתית צריכה לבוא רק מהנתונים שמגיעים ממחלקות המונשמים בבתי החולים. ככל שפותחים את הסגר ומאפשרים לציבור עוד ועוד חופש – בתוך קיום הנחיות הנדרשות כמובן – מסיכה, היגיינה, ריחוק וכדומה – חייבים להמשיך לעקוב אחרי מספר המורדמים והמונשמים. בינינו, גם אם מסתובבים מאות אלפים של נשאים, כאשר רובם ככולם חסרי תסמינים וכאשר מספר המונשמים בבתי החולים לא עולה, ובינתיים לשמחתנו הוא רק יורד, אז אפשר להמשיך לנהל כאן מערכת חיים שפויה, בעיקר כלכלית, ולהפסיק להפחיד אותנו בוקר וערב מהגל הבא.
ברוך השב, קובי אלחייאני
הסרטון שהועלה השבוע באתר “כאן דרום”, שבו נראה קובי אלחייאני שהחלים מקורונה מספר את סיפור ההחלמה שלו העלה בי חיוך מהול בדמעה. חיוך של שמחה על שובו לחיים של קובי הצדיק. ודמעה על לכתו של אביו הצדיק אשר אלחייאני ז”ל. שלא שרד את המחלה. העליתי כאן קווים לדמותו של האב היקר שלדאבון הלב המשפחה אפילו לא הספיקה להתאבל עליו. ממה שסיפרתי שם ניתן להבין את הקשר המיוחד בין האב אשר לבן קובי שהיו למעשה צמד קבוע בית הכנסת השכונתי שלנו ואחר כך בבית הכנסת באפרידר, המקום שבו לדאבון הלב הם נדבקו.
השמחה גדולה עוד יותר כשמסתבר שקובי היה למעשה החולה הכי קשה בבית החולים ברזילי. גם הטלטלה שעברה המשפחה היקרה והמיוחדת הזאת, הייתה פשוט לא אנושית. אמא שמאושפזת בבידוד, אח מאושפז במצב קריטי ואבא שנפטר מהמחלה ושאפילו לשבת עליו שבעה כנדרש לא ניתן. שלא לדבר על כבוד אחרון לאיש הצדיק הזה אשר אלחייאני ז"ל.
לצערנו, זה לא המקרה הקלאסי שבו ניתן לומר "סוף טוב הכל טוב". יחד עם זאת המשפחה היקרה הזאת – שכמשפחה דתית תמיד מודה לאל על הקיים – יכולה גם להוציא אנחת רווחה אחת ולהתנחם בטוב הקיים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
בריכות מקוללות
מצער שוב לשמוע על מקרי הטביעה האחרונים של פעוטות בבריכות השחייה מהשבוע שעבר, וככל הנראה לא יהיו אלו המקרים האחרונים. לא נביא זעם אנוכי אבל בהחלט מלא זעם על התוצאות הרות האסון של הקללה החדשה. ליבי ליבי כמובן להורים שאיבדו את היקר מכל. אין לי לא את היכולת ואולי גם לא את הזכות לבוא בטענות למאן דהוא על התוצאות הטרגיות של המקרים הקשים האלה.
כבר שאלתי כאן בעבר האם זו גזירת גורל? האם לא ניתן לעשות משהו ברמה לאומית על מנת למנות הישנות מקרים אלה? האמת היא שזה קשה אבל לטעמי בהחלט ניתן. בסופו של יום, כמו ברוב הדברים במדינה מדובר על חינוך ואכיפה. וכשיש חינוך, יש פחות צורך באכיפה. קיים "חוק הסדרת מקומות רחצה", חוק שמתעדכן מידי כמה שנים. החוק מתייחס בעיקר לבריכות שחייה מסוגים שונים, כולל בריכות טיפוליות כולן ציבוריות וגם ציבוריות שבבעלות פרטית בתי מלון למשל.
יישום החוק הזה אמור להיות מפוקח על ידי הרשות המקומית. ברור לכל בר דעת שלא ניתן בחוק לחייב כל מי שבונה לו בריכה, או מתקין בריכה זמנית, או אפילו "מנפח בריכה" מגומי שיש לה מספיק עומק כדי לסכן פעוט שחשקה נפשו… לא יודע איך עושים את זה. אבל בדבר אני בטוח: חייבים ומהר בכל דרך לעשות משהו אחר, משהו שיעלה את המודעות לסכנה הזאת. כי אין מי שיזעק את זעקת הפעוטות.
