צילום ארכיון: דוברות זק"א
צילום ארכיון: דוברות זק"א

עינב קורן מזהה שעת חירום כשיותר ויותר אנשים מאבדים מכבודם וחירותם

מהמחאה הגדולה בניו יורק, דרך המחאה על מותו של סולומון טקה ועד לתקנות החדשות והמאיימות לשעת חירום, עינב קורן הגיעה למסקנה כי הפחד הגדול שלנו הוא לחיות ולמות לבד, בלי כבוד, בלי זכויות ובלי חירות

פורסם בתאריך: 5.6.20 14:29

בתקופה האחרונה נאלצנו כולנו להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלנו בחסות הקורונה ותסריטי סוף העולם. מהדורות החדשות גדושות לעייפה בפרשנים שמנבאים תחזיות מטרידות, מדברים על גל שני (מילא הרסו לנו את הצבע האדום, עכשיו גם הגלים מקבלים קונוטציה שלא קשורה לקיץ וים) והנה שוב עולה מד החרדה למקסימום. ארצות הברית גם עוררה גלי מחאה קשים השבוע בעקבות הגזענות הפושעת כלפי הציבור האפרו-אמריקאי בחסות הממסד. כל תהילת ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות נרמסה שוב תחת ברכו הכורעת להרוג של השוטר “הלבן”. תחינתו של ג’ורג’ פלויד לנשום ומלמולי עזרה כואבים לאמו תחת אלימות והשגחה של 4 שוטרים לאור יום באמצע הרחוב, כל אלה לא השאירו אף אחד מאיתנו אדיש. מראה מחריד שמזכיר משטרים אפלים שחשבנו שהצלחנו להביס ולהדחיק. קל להצביע על ארה”ב בהאשמה ולנופף באצבע על כך שבשנת 2020 הם נכשלו להגן על החופש הבסיסי של אזרחיהם, ללא הבחנה בצבע עורם, דתם או נטייתם המינית. יש דפוסי מחשבה שקשה לפרק יותר מנשק אבל זאת חובתנו המוסרית, האנושית.

ישנה תחושת הקלה בהרחקה – "לא אצלנו", "לא אנחנו". אנחנו אמנם לא ארה"ב שטעונה בהיסטוריה כואבת של עבדות ועליונות הגזע אבל גם אנחנו לא חפים מהתנהלות ממסדית לקויה. לפני כשנה גם הרחובות שלנו בערו בגלל הרג מיותר של הנער, סלומון טקה ז"ל בן העדה האתיופית. לא במקרה, לא בשוגג אלא מתוך דפוסי מחשבה מעוותים לגבי צבע עור. אפשר לחפש הצדקות והסברים לתחושת האיום של השוטר אבל בשורה התחתונה אסור להיתמם ובטח לא לקבל ירי באש חיה על נער, ירי שהביא למותו המצער.

השבוע נחשפנו גם לתזכיר הרחבת החוק לשעת חירום שהופעל בתקופת משבר הקורונה. חוק שיופעל כל אימת שיוגדר חירום – וזו שאלה בפני עצמה: מי קובע מהי שעת חירום, באילו תנאים ובאיזו קלות? עיקרי החוק כוללים בין היתר את הסמכת הממשלה להטיל מגבלות על המרחב הפרטי והאישי שלנו כשהשר הממונה על החוק הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה. שוטרים יורשו להיכנס לבתים פרטיים ללא צו ואף לאכוף בכוח את התקנות גם במרחב הבית הפרטי. בנוסף, הטלת מגבלות על הפגנות וקביעת עבירות על ידי הממשלה ללא אישור הכנסת. חירום או לא, חופש הפרט הוא זכות אזרחית בסיסית במדינת ישראל. פרסום התזכיר עורר ביקורת רבה ברשתות החברתיות וטוב שכך. הקולות שנשמעו ביטאו פחד מההתערבות הריבונית הקלה מדי בתוך ביתנו, המופעלת בכוח על חיינו.

עינב קורן. צילום: נועם דוד - גלימפס הפקות

עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות

השבוע הדהד את הפחד של כולנו מהממסד, לא רק בישראל וככל שחשבתי על זה הבנתי שהפחד הכי גדול שלנו הוא להיות לבד. לבד בדעה, בהתנגדות, במחאה, בתחינה, בהכרה, לבד בלי אמפתיה, הזדהות ואהבה. לא פחד ממוות או מסוף אלא שכשזה יגיע נהיה חלילה לבדנו, לא יראו אותנו. להיות שקוף לעולם זה פחד קיומי שמניע אותנו כל הזמן: לחיות בקבוצה, להיות שייכת, להיות בזוג, להיות נאהב, להתרבות, להקים משפחה ולהתקדם בעולם הזה בידיעה שיש שם מישהו, אנחנו לא לבד. זו הסיבה שאנשים יוצאים לרחובות עם שלטים, בין שהם נכים, עצמאים, בני העדה האתיופית או נשים וגברים – כולם נאבקים למגר את הפחד הזה של להתמודד לבד.

הפחד הזה לא מופרך, הוא אמיתי ויש לו אפילו מספר, בשבוע האחרון נמצאו 11 בני אדם עריריים שמתו לבד בביתם. רובם נמצאו אחרי ימים או שבועות ולא כי מישהו שאל לשלומם אלא בגלל הנסיבות המזוויעות של פירוק אורגניזם חי לאחר מותו. מתחילת השנה, כלומר תוך חמישה חודשים בלבד נמצאו 62 מתים לבדם בבתיהם. בשנה שעברה עמד המספר המזעזע על 130 מתים עריריים בביתם והחשש הגדול הוא שהמספר הזה ילך ויעלה בשל משבר הקורונה בגלל הבידוד החברתי. מרבית העריריים הינם קשישים שחיים לחלוטין בגפם בארץ או לחילופין בני משפחותיהם פשוט נטשו אותם, פיזית ורגשית. בישראל קיימות יוזמות רבות של מתנדבים, סטודנטים ותלמידי תיכון המשובצים לתכניות תמיכה והפגת בדידות לקשישים ובודדים. תכניות אלו פעלו בשגרה ועדיין המספר 130 לשנת 2019 הוא בלתי נתפס. חשבו מה קורה עכשיו כשבוטלו כל המפגשים הפיזיים הללו. מרבית הקשישים הבודדים לא יודעים להפעיל תקשורת טכנולוגית וגם אלו שכן לא יכולים להחליף את המפגש האישי בשיחת טלפון. האנשים האלו הם ילדים, אחים או הורים של מישהו. יש להם שמות וסיפור חיים ובטח היו להם חלומות ושאיפות… ופחד, פחד להישאר לבד.

איני מומחית בווירולוגיה אבל מבינה דבר או שניים בנפש האדם וככל שזה ישמע קשה, אני סבורה שמותם של חולי הקורונה במהלך החודשיים האחרונים קשור גם בפחד שבהתמודדות לבדם עם המחלה, מנותקים מאהוביהם ומטופלים בידי עטויי חליפות ומסיכות חוצצות. אולי בתקנות לשעת חירום צריך לשים דגש יותר על מה כן לעשות ולא איך להגביל, איך לשמור על יחד נורמטיבי בעיקר בקרב אותם אנשים שקופים.

למעשה, הבנתי עכשיו כיצד להגדיר שעת חירום, פשוט להישען על כבוד האדם וחירותו – ככל שיותר ויותר אנשים מאבדים מכבודם וחירותם אז זו שעת חירום! ובשעה קשה כזו, המדינה צריכה להתעורר ולהפעיל תקנות חירום של דאגה, קירוב, אחריות וסובלנות. בקיץ האחרון, יצאו זק"א בקמפיין: "שכן, שים לב אם אני חסר" שקורא לציבור להירתם להצלת חיים וכבוד המתים. המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לארח חברה, להתעניין, לבדוק בסביבתנו שאף אחד לא הפך שקוף כבר בחייו, לא כל שכן במותו.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר