לנוכח הממשלה המנופחת, עינב קורן תוהה מדוע אין שר לענייני אלימות במשפחה?

מה לא נאמר, נכתב, צוייץ, פורסם והוגש בסאטירה השבוע על הממשלה המנופחת תרתי משמע בתולדות המדינה. השבעת הממשלה הייתה קרקע פורייה להומור יצירתי השבוע, החל מהבדיחות על משרדה המומצא של השרה החדשה אורלי לוי-אבקסיס (“השרה לענייני גימוף שנגולים”) ועד המערכון האדיר של זהו זה על 3 שרים שמחזיקים בתיקים ביזיוניים על חשבון האזרח הפשוט. 34 שרים ושני ראשי ממשלה, כך נראית ממשלת ישראל ה-35, שנת 2020.

עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות

14 שנים קודם, מאי 2006, יום השבעת הממשלה ה-31 בראשות אולמרט, נשא נתניהו נאום גינוי על המינויים הרבים ואלו הם דבריו: “מעולם לא הייתה ממשלה בזבזנית כל כך. מעולם לא הייתה ממשלה גדולה כל כך על קואליציה קטנה כל כך… הממשלה הזו נוגדת את המגמה העולמית. בכל העולם הממשלות הולכות וקטנות ובישראל הקטנה הממשלה הולכת וגדלה. כל כך הרבה כסף הוציאו כבר עכשיו, על מה? על ניפוח משרדים, על החזרת משרדים. בעניין הזה, לצערי, קדימה כבר הולכת אחורה”.

באותה ממשלה אגב, עמד השיא המפוקפק שנתניהו חתר תחתיו על 25 שרים. אם כבר עסקינן בהשוואות, אז באותה ממשלה מונה אבי דיכטר שהיה חבר מפלגת קדימה לשר לביטחון פנים למשך כל הקדנציה. שלוש שנים אחר כך, ב-2009 כשחזר השלטון לידיו של נתניהו, הוא מינה לא פחות מ-30 שרים! והנה היום, כעשור אחרי התעלה נתניהו על השיא של קודמו ואפילו שלו. הוא אשף ברטוריקה ובהצהרות מרשימות, בפרט כשהוא יושב באופוזיציה אבל ברגע שהוא זוכה בכיסא, הוא נוטש באחת את מחאותיו. סליחה, לא נוטש אלא מעביר צד, מאמץ בחום את כל מה שסלד ממנו ונלחם בו.

דוגמא נוספת לכך היא התשובה הנחרצת שענה נתניהו לדן שילון כשזה התארח בתכניתו “המעגל” בשנת 1997 בעת שכיהן כראש ממשלת ישראל. שילון הפנה אליו שאלה ישירה: “כמה זמן אתה רוצה להיות ראש ממשלה? 4 שנים, 8 שנים, 12 שנה או עד סוף הדורות?”, בלי להסס ובלי למצמץ ענה נתניהו בביטחון: “יש לי תשובה חקוקה בסלע עבורך כי אני הייתי מאלה שיזמו ודחפו את החוק לבחירה ישירה. ביקשתי להכניס לשם סעיף ואמרתי שראש ממשלה לא יוכל לכהן בחוק החדש, יותר משתי קדנציות. ואני אגיד לך למה – אם לא תעשה את זה בקדנציה הראשונה, אולי תעשה מה שצריך בקדנציה השנייה אבל יותר מזה אתה לא צריך. תעשה את הדברים ובמובן הפוליטי – לך הביתה”.

כן, כן, קחו אוויר, אלו הם הדברים בדיוק מוחלט, מילה במילה. הקהל באולפן כמובן מחא כפיים בהתלהבות רבה, כיאה לאמירה האצילית. אך מה בינה לבין המציאות? האם השתנו כל כך הנסיבות עבור נתניהו עד כדי כך שהוא נאחז בכיסאו כמו ילד שלא מרפה במשחק הכיסאות. מישהו צריך לספר לו שהמוזיקה ברקע כבר לא רלבנטית, נגמרה המסיבה ויתר הילדים התייאשו מהמשחק. כמה שרים, כמה תיקים מומצאים ואיך זה שבאורח פלא נעלמה הקורונה עם השבעתה של הממשלה? שבועיים קודם עוד ניסחו מתווה חינוך בחרדת קודש, הנחיות ריווח ואמצעי זהירות קפדניים, זוכרים את הקפסולות? כבר שכחנו, כי ביום ראשון האחרון, שבו באחת כל הילדים לספסל הכנסת… אה, הכיתה.

מכל סאגת הממשלה הבזבזנית לכדי כאב הזו, לא יכולתי שלא לתהות מה עבר בראשם הממלכתי באותו הבוקר בדיוק שבו פורסם גם שמה של הנרצחת על יד בן זוגה, מאיה ווישניאק ז”ל. עוד רצח של אישה על ידי בן זוגה, עוד אלימות ביתית, הקורבן השלישי בתוך שבועיים. שר למשאבי מים, שר מקשר כנסת-ממשלה, שר ירושלים, שרת התפוצות, השרה לחיזוק וקידום קהילתי ועוד מיני פולישוק. איפה אתם חיים? תתעוררו!!! אם כבר המצאתם משרדים כל כך ספציפיים לעניין הכל וכלום, לא יכולתם למנות שרה לענייני אלימות ביתית ומגדר?? האם אתם שומעים את שוועתן של הנרצחות ומשפחותיהן? האם יש מקום לקולן הדומם של נשים מוכות, מושפלות, נשלטות ומפוחדות?

לפני כשבועיים שודר בתכנית ‘עובדה’ תחקיר העומק של רוני קובן על סיפורה העצוב של מיכל סלה ז”ל. סיפור שהסתיים מוקדם מדי ובאכזריות קשה בידי בעלה, רוצח נפשע. כולנו נסערנו כשלמדנו את הרקע, את השיטתיות והבריונות הגסה שהופגנה כלפיה בזוגיות שלה באופן רגשי ולבסוף גם פיזי, עת שילמה במחיר חייה. נוכל לצקצק בלשון, להדיר שינה ומחשבות ליום-יומיים, להעלות פוסטים ולהעביר הודעות ווטסאפ עצובות. ואז מה? נחזור לחיינו ונזדעזע מחדש עד השם הבא מלווה בתמונה מלאת חיים של אישה שנקטפה, שנרצחה. אם אין אכיפה אמיתית ואין התרעה, אין הגנה על מי שחשופה להתנהגות אלימה, אין ענישה ראויה, אין טיפול והרחקה של בעלי עבר אלים, אין מערכת תמיכה משפטית חזקה עבור הנפגעת וילדיה – בהיעדר כל אלה מקרי האלימות יחזרו על עצמם שוב ושוב ויתעצמו. מיגור האלימות הביתית ובפרט כלפי נשים צריך להיות משימה לאומית דחופה במעלה ראשונה! לא רק השרים צריכים להתעורר אלא גם השלטון המקומי שהוכיח את כוחו אל מול החלטות הממשלה בענייני חזרה לשגרה. הכוח הזה צריך להירתם לבעיית השעה כי התופעה המסוכנת פוגעת בנשים מכל קשת האוכלוסייה, מכל רקע ומכל ישוב.

הרשות לקידום מעמד האישה פועלת בכל ישוב וצריכה בין היתר להוות זרוע ביצועית לקידום החלטות הקשורות למניעת אלימות, ליזום תכניות במוקדים שונים בעיר, להתוות מדיניות ולתת מענה מקומי לטיפול בנפגעות אלימות ותקיפה מינית. הייתי שמחה לראות תכנית עירונית מקיפה בנושא שכוללת ניטור ומיפוי נתונים ובעיקר לדעת שראש העיר מחויב לקידום הנושא, לא רק במסגרת חודש אחד בשנה לציון האלימות אלא מעורב, ערב ומתערב עבור כל אישה ואישה באשקלון. שנדע ימים טובים ובטוחים ושהתיק הכבד הזה ימצא מקום על שולחנם של כל שר ושרה בממשלת ישראל ה-35, שבת שלום!