חיילים בבני ברק. צילום: מגד גוזני
חיילים בבני ברק. צילום: מגד גוזני

פיני ביטון מאמין שרק טוב ייצא מכניסת החיילים לבני ברק

במקום שבו יש מי שרואים רק שחור, שנאה והפצת מחלות - פיני ביטון רואה דווקא הזדמנות לשינוי והזדמנות לקירוב בין הזרמים החרדיים בבני ברק לחיילים שעכשיו פועלים למען הצלת הנפש שלהם. וגם הוא נותן סימנים בכל מעלי הפוסטים בתקופה הזאת, כולל אלה שממש קשה לו איתם

פורסם בתאריך: 8.4.20 12:03

שבוע טוב, קוראים יקרים. אני פותח בשבוע טוב יען כי נתבקשתי על ידי העורך להקדים ולכתוב טור לקראת החג. לא אלאה אתכם שוב באשר לקושי לכתוב משהו במוצ”ש ושיישאר רלוונטי עד יום רביעי. ובכל זאת, נכון לרגע כתיבת שורות אלה המצב בבני ברק רע מאוד. ההערכות מדברות על אלפי חולים שטרם אומתו. הקושי הגדול להגיע למידע מהימן על מה שקורה שם נעוץ באופייה הייחודי של האוכלוסייה הזאת. הפרדוקס: בני ברק היא עיר ואם בישראל, עיר במרכז הארץ, ממש בלב המרכז. עיר שיושבת על שטח מאוד קטן ומאכלסת בתוכה כ-200 אלף תושבים. העיר הכי צפופה בארץ.

אופייה הייחודי של אוכלוסיית בני ברק אינו מאפשר להתייחס אליה כאל כל עיר בישראל. יש שיאמרו כי האחריות למה שקורה שם נופלת על הרבנים ועל הציבור הלא ממושמע, אבל זה כל כך שטחי, לא הוגן ובעיקר לא מדויק! אתם זוכרים, כשהכול התחיל לגלוש לכאן וראש הממשלה העביר את המסרים שלו מדי ערב, בשפה ברורה ובאופן רהוט, כפי שרק הוא יודע, ראינו איך הציבור החילוני התנהג. אנשים, ולא כולם כמובן, פשוט צפצפו, גדשו את בתי הקפה ואת חופי הים, זוכרים? רק אחר כך זה התחיל לחלחל, ככל שהמספרים הגיעו מאיטליה, צרפת, אנגליה וכדומה. וזה כשמדובר על ציבור שמחובר למדיה, שומע חדשות בכל שעה ובעיקר צמוד לנייד, שמזניק בכל רגע נתון מבזקים עם נתונים מדאיגים.

פיני ביטון. צילום: פבל

פיני ביטון. צילום: פבל

עכשיו, תעצרו לרגע ותשוו את זה לציבור האחר, שחי במציאות שונה לחלוטין, שמנותק מהמדיה ומקבל את עיקר המידע במדרשיות בתי כנסת, כוללים וכדומה. והשפה? חברים, אתם יודעים כמה אנשים בתוך החסידויות שבבני ברק ובכלל דוברים רק יידיש? נכון שלרבנים ולשאר המנהיגים שם יש אחריות כוללת להעביר את המסר ולהטמיע אותו, אבל בל נשכח את התנאים שבהם חיים שם האנשים ואת הקושי להעביר וגם להחיל עליהם את ההנחיות.

נחזור לפרדוקס: בני ברק יושבת במרכז הארץ, במקום הכי מתקדם, ומתנהלת הכי רחוק משם ככל שהדבר נוגע לקִדמה וטכנולוגיה. הם לא נבערים חלילה, הם חיים כך כי כך הם רוצים. נוסיף לזה את הפלגים שבכלל מבקשים לחיות במנותק מכל מה שהמדינה מייצגת, והרי לך תערובת אנושית שלא ניתן לנתק אותה מחד, ומאידך לא ניתן למנוע את ההדבקה בתוכה בין הציבורים השונים שמעורבים פיזית אלה באלה.

הכותרת שלי מדברת על התקווה למשהו טוב שיֵצא מכל זה. תשאלו למה? אז ככה: ממחר – יום ראשון – מתחיל הצבא להיכנס לעניינים ולנהל את המשבר הזה. ההחלטה לבצע את הדברים בהסכמה ובתמיכת העירייה, שתכוון את הצבא לאן ללכת ואיך לפעול, מביאה אותנו למשהו חדש, סוג של בשורה. לתוך זה נכנס גם דובר צה”ל לשעבר עם צוותים גדולים. כחלק מהמהלך הכולל יופצו דפי מידע ביידיש, מה שיביא להבנה של פני הדברים.

מדובר באנשים, שחלקם כמובן גם לא מכירים במדינה הציונית ובצבא שלה. הם נעזרים בצבא ההגנה לישראל ונחשפים לצד היפה שלו. אם המהלך יתנהל ברגישות הראויה, יש כאן פתח לשינוי עצום, תחילה תודעתית ואחר כך מעשית. מהלך כזה של חיבור בין חיילים לבין ציבור שבחלקו מרגיש מנוכר ומנותק, כשמטרת העל היא פיקוח נפש, יכול להוות פתח למערכת יחסים חדשה בין המדינה לציבור הזה.

אולי אני מעט נאיבי, אבל הנאיביות שלי עדיפה עשרות מונים על חוסר האמון הקיים שעליו נשען כל השיח המכוער והמיותר. אני בטוח שגם הספקנים הגדולים שביניכם מקווים שאני צודק.

החיידק הפוסטיונרי

אין ספק שהשהייה – בהתאם להנחיות – במרחב הדירתי המצומצם מביאה איתה שפע של פעילות ברשת החברתית. בינינו, מה נשאר לעשות אחרי שהמציאות כפתה על כולנו “מעצר בית”? האמת היא שזו שעתם היפה של כל היצירתיים שבינינו. עשרות הסרטונים שהותקפנו בהם בעבר מדי יום הפכו עד מהרה למאות, המאות הפכו לאלפים, והיד עוד נטויה. האמת שהשפע מאפשר להפוך למעין שופטים ב”אקדמיה לסרטוני רשת” על בסיס יומי. לעיתים נדמה לי שהעולם מתחלק פתאום לשניים: אלה שעושים סרטונים כל הזמן ואלה שרק צופים כל הזמן.

כך או אחרת, ההנאה כנראה מתחלקת שווה בשווה בין אלה העושים לאלה הצופים. למול זה יש את ה”פוסטיונרים”. אלה שמרגישים צורך להעלות פוסט דעתני בכל שעה עגולה לפחות. האמת היא שבימים כתיקונם אני לא מוצא זמן לקרוא, אפילו לא מעט. אבל בימים טרופים אלה, כשהזמן הוא הדבר הכי זמין, אז יאללה, יושבים וקוראים. יש את אלה שמבקשים כל הזמן להעלות חיוך, כאילו לקחו עליהם שליחות לחייך את העם. אחלה! יש את אלה שבעיקר יצטטו אחרים או ישתפו פוסטים של אחרים, סטייל “עם זה אני מסכים”. יש את אלה ה”רוחניים”, שיזכירו לנו בוקר וערב להודות לבורא עולם על הטוב ועל הרע, גם אחלה! ויש את ה”פוליטיקאים”, אלה שינתחו את כל מה שקורה בראייה פוליטית, סטייל היו פרשנים יושבי פאנל באחד הערוצים המרכזיים. ויש את ה”עקביים”, אלה הגרעין הכי קשה. אלה, מבחינתם הבחירות לא נסתיימו, אין קורונה וביבי או גנץ עדיין מועמדים להיבחר אוטוטו. את האמת? איתם הכי קשה לי!

דחילקום, לא רק שהדעת בימים האלה לא פנויה למלחמות נגד כל העולם ודוד שלו, לא רק שהאויב החדש, הבלתי נראה, לא מאפשר למוח להתפנות ל”אויבים” הישנים מאתמול, מרגע לפני הבחירות, יש להם גם אובר מוטיבציה על כלום. כל שעה עגולה פוסט לוחמני.

מה נסגר, אחינו? הרי מערכת הבחירות הסתיימה. מרבית הציבור מכאן ומשם נקעה נפשו. כולם עייפים עד מותשים משלוש מערכות רוויות בשנאה לכל מה שזז. למי יש באמת כוח לפולמוס על משא ומתן שמתנהל בין פוליטיקאים, על אמירות מגמתיות מכאן ומשם של בעלי עניין, על אמירות של יושבי האולפנים השמאלניים ולהפך? האמת? אותי זה משעמם. לדעתי, רוב הציבור חושב כמוני. כל מה שהוא רוצה זה לראות איך כולם מתחברים ויוצאים ביחד מהמשבר הזה.

לריב תמיד נוכל לחזור אחר כך. מיומנויות כאלה אפילו הקורונה לא תוכל לקחת מאיתנו! לא ככה?

חג פסח כשר ושמח!

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר