הרכב שחסם את החניה. צילום: עינב קורן

למה לראשונה בחיי עשיתי שיימינג | עינב קורן

בפעם הראשונה בחייה החליטה עינב קורן לעשות שיימינג. אמנם לא לבן אדם, אלא לתופעה: רכב שחסם אותה בחניה. "זה לא הגיוני להדביק סטיקרים עם מנטרות של אהבת הזולת וקבלת השונה על הטמבון של הרכב ואז להתנהג בכביש כאילו היה של אבא שלכם", היא כותבת

פורסם בתאריך: 28.2.20 11:34

ביום חמישי האחרון נאלצתי להתמודד עם מצב שרובכם בוודאי נתקלתם בו ברחבי העיר ובכלל. אני מדברת כמובן על תחושת הבעלות שיש לאנשים בהתנהלות במרחב, התופעה המתסכלת שבה חש אדם שהכביש, הרחוב, הפארק או חוף הים שייכים לאבא שלו. מין תחושה כזו שכללים הם בגדר המלצה בלבד, והעיסוקים שלהם הם כל מה שדחוף וחשוב יותר מהכול.

הפעם זה פגש אותי ברחוב אלי כהן, בצהרי יום חמישי. חניתי באופן מסודר, הפעלתי פנגו ונכנסתי לחנות סמוכה לפרק זמן של כ-20 דקות. כשחזרתי לרכב, מצאתי שהרכב חסום בגלל כלי רכב שהחליטו "לחנות" באמצע הכביש (תרגיל "אבא שלהם") לאורך החניה. לא היה איש ברכב, גם לא "הממתין" לנהג שטוען בדרך כלל: "הוא כבר חוזר, הרגע עצר" או "מה את רוצה? על פי חוק הוא בכלל לא חונה כי הרכב מונע" (שמעתם כבר את הטענה הזו בעבר?). הפעם כלי הרכב ממש חנו דוממים באמצע הכביש, ואני בחוסר אונים ולוח זמנים צפוף צפרתי כאחרונת אוהדי בית"ר. זה ממש לא עזר, ובעיקר הרגשתי לא נעים מהרעש שהקמתי. אין קול ואין עונה! יצאתי לכיוון החנויות, עוברת ביניהן, שואלת בלחץ: "מישהו כאן חנה באמצע הכביש?" האנשים מסתכלים עליי באדישות, מרימים ידיים או פשוט מתעלמים.

עינב קורן. צילום: נועם דוד - גלימפס הפקות

עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות

חוזרת לרכב, המצב לא השתנה, ואני חייבת כבר לצאת כדי לא לאחר ליעד הבא שלי. בהחלטה של רגע (מה שאיני נוטה לעשות בקלות מדי) נעמדתי מול כלי הרכב והחלטתי לצלם. לצלם ולהעלות לפייסבוק (הכי שיימינג שלי), כי באמת שמאסתי בתופעה השיטתית הזו של חוסר אכפתיות ואדישות אחד כלפי השני. ברגע שכיוונתי את מצלמת הטלפון רצו החוצה הנהגים כמו עכברים נמלטים מספינה טובעת. את הפוסט עם התמונה הנלווית העליתי באותו הרגע כמו שהוא. 20 דקות אחר כך גיליתי תגובות והתייחסויות רבות לפוסט שמצא את דרכו לשיתופים שונים, והבנתי שזה באמת לא מקרה נקודתי אלא תופעה מכוערת. חניות כפולות, עצירה על מדרכה מול מרכז קניות, חסימת חניה פרטית ועוד.

הפוסט המדובר:

הכביש לא של אבא שלכם!!!חונה באלי כהן, מפעילה פנגו, חוזרת לרכב ולא יכולה לצאת מהחניה כי בסמוך אלי, באמצע הכביש חנו…

Geplaatst door Einav Koren op Donderdag 20 februari 2020

חשוב לציין שבעקבות הפוסט קיבלתי פנייה מהפיקוד העירוני, והם הבטיחו לטפל בעניין לאלתר. חלק מהתגובות התייחסו לכך שהייתי צריכה לפנות למשטרה או העירו לגבי אכיפה עירונית לא מספקת. אני חייבת לומר שמנקודת המבט שלי אני בעד להתמודד באופן ישיר ובלתי אמצעי עם בעיות או אנשים, ולכן לא ממהרת להתלונן, אלא קודם כול מנסה לפתור פנים אל פנים. במקרה זה לוח הזמנים הצפוף שלי ניצח, ולכן לא פניתי למשטרה כי רציתי להימנע מעיכובים מיותרים. אבל מסתבר שגם הפרסום ניצח.

בסופו של דבר, אפשר לצפות מהמערכת לטפל בהשלטת סדר בחברה שלנו, אבל זה מתחיל בכל אחד ואחת מאיתנו. זה לא הגיוני להדביק סטיקרים עם מנטרות של אהבת הזולת וקבלת השונה על הטמבון של הרכב, ואז להתנהג בכביש כאילו היה של אבא שלכם. זה לא סביר לשיר "שבט אחים ואחיות" בקולי קולות, לחתוך את הנתיב וגם לסנן קללה. אז אם נמנעתי בעבר מתיעוד מחדלים חסרי רגישות בכביש, החלטתי שכרגע זו הדרך הטובה ביותר למקסם השפעה, בפרט רוכבי אופניים חשמליים – היזהרו, אני חמושה במצלמה!

לא, לא של אבא שלכם!

יום ראשון בבוקר היה מלא ציפייה מבחינתי לקראת אירועי תוכן שיזמתי השבוע בעיר על בסיס כמעט יום-יומי. מרגש ומלהיב עד לרגע המעיק שבו נשמעה שריקה חדה של אזעקה ב 17:30 ואיימה בבת אחת על השגרה שלנו, כמו תמיד! זו שעה קשה ככל שעה לירי טילים על העורף, אבל תנועת כלי הרכב של משפחות בדרך לחוג, למסיבת יום המשפחה או לסופר הייתה אפילו קשה מבדרך כלל. רק כשאנחנו הופכים להורים, אנחנו מרגישים ביתר שאת את אימת הסכנה (יתווכחו איתי על כך הרווקים, אבל זו המציאות). תחושת חוסר האונים של הורה כלפי הילד שלו היא בלתי ניתנת להמחשה, זה בעיקר מרגיש כמו סדק ארוך שמבקע את הלב. היירוט מעל הראש, קולות הפיצוץ, אנשים מבוגרים סביב שבוכים וצועקים מלחץ, רצים, שוכבים על הכביש, מחבקים חזק, ממלמלים בקשות, תפילה, רק שלא יקרה משהו נוראי עכשיו. שקט קצר, חוזרת עם הילדים לרכב, נמלטת בחזרה הביתה, הגוף רועד והם המומים.

הרדיו מתנגן בשגרה כאילו אנחנו בממד אחר. ממשיכה לנסוע, רק להגיע הביתה. רמזור אדום בצומת המכללה, והנה שוב אזעקה. מה לעשות? לרדת מהרכב? חלק מכלי הרכב נוסעים. איך אפתח את הדלת? צריכה לבחור מה יסכן את הילדים פחות. מתפללת שרק נגיע הביתה כבר (כאילו שהבית מוקף כיפת ברזל פרטית). זהו, הגענו… מסדרת את המקלט הביתי למשחק "מחנה" עבור הילדים. הלילה ובלילות הבאים זה יהיה חדר השינה שלהם. עוד אירוע מתבטל וגם הערב שלאחריו, ואז שוב עולה התחושה המרירה שהם (הטרוריסטים בעזה) או אפילו הם (הממשלה) נוהגים בנו, תושבי הדרום, כאילו היינו של אבא שלהם – תחושת הבעלות הזו שמתירה להם לעשות בנו כרצונם. שהכול ייעצר ליום-יומיים, נקפיא את החיים, נבלע את הטראומה ונמשיך כאילו כלום עד הפעם הבאה. מקווה שנחדל להיות אסירים של ארגון טרור ויותר מכך נחדל להיות אסירי תודה על המצב המעוות שאנו חיים ומגדלים לתוכו את ילדינו.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר