הנערים החשודים בקפריסין. צילום: Christos Theodorides/Cyprus Mail
הנערים החשודים בקפריסין. צילום: Christos Theodorides/Cyprus Mail

דעה: למרות המקרה בקפריסין, הדור של היום מוסרי יותר מקודמו

הדיווחים החדשותיים בשבועות האחרונים דכדכו מעט את עינב קורן והביאו אותה לכמה תובנות, כמו זה שהדור הצעיר של היום, לא רק שהוא לא גרוע יותר מהדורות הקודמים, אלא שהוא מוסרי יותר. כן, למרות הפרשה ההיא בקפריסין

פורסם בתאריך: 26.7.19 12:46

בחודש האחרון ליוותה את כולנו עננה מאיימת בחסות שידורי החדשות שבישרו לנו על תחילתו של הסוף. סוף לערכים ואמות המוסר, לאחדות העם ולסולידריות. קל מאוד ליפול שבויים בתחושת הייאוש עד שהוא נעשה כמעט נוח. בשיחות מסדרון ואפילו ברשתות החברתיות שמעתי אנחה מיוסרת עם כל פרשה מזעזעת ששיקפה לנו ישר לפרצוף את בבואת המציאות הקשה. אנחנו מושפעים מאוד מכותרות החדשות ואולי גם מנטפליקס. מתקשים לעכל, אבל מאמצים את "המראה השחורה" כמבט מפוכח על העתיד הקרוב שלנו.

עינב קורן

עינב קורן

באופן טבעי הגב משתופף והנשימות נעשות כבדות כי עול החדשות הרעות הוא קשה מנשוא. קל מאוד להעביר ערוץ ולהסיר את אפליקציות המבזקים מהטלפון, אבל התעלמות היא אינה התשובה. גם לא צנזורה על חופש המידע, ובטח שאין לנו צורך בפייק ניוז להעלאת המורל. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם המצב הנוכחי היא קודם כול ההכרה בהיעדר. לשאול שאלות מהותיות של מה חסר לנו? ובמה אנחנו פחות טובים ברמה האישית וברמת הכלל? ניסיתי לענות עליהן השבוע בשיחות עם חברים, בצפייה ביקורתית בחדשות וברשתות החברתיות ואפילו מתוך התבוננות מעמיקה באנשים סביבי. להלן ארבע תובנות עיקריות:

דור המבול – התובנה הכי חשובה בעיניי קשורה בהפרכת התפיסה השגויה שהדור הזה פחות טוב מקודמיו. התגובה השכיחה ביותר שנתקלתי בה בתקופה האחרונה באופן מפתיע הגיעה אפילו מחבר’ה צעירים שטענו בפניי "דור הולך ופוחת". הרשו לי לתקן את העוול ולהזכיר לכולנו שאנחנו נוטים לאידיאליזציה נוסטלגית. במרחק השנים אנחנו מעדנים ומרככים את העבר ומכתירים אותו בתמימות נעימה ופשטות מחבקת. אז בואו נשים את זה על השולחן אחת ולתמיד – הדורות הקודמים של האנושות וגם של העם היהודי יצרו תקדימים מרחיקי לכת בכל הנוגע למוסר מפוקפק, אכזריות, גזענות ואלימות. מיניות תמיד הייתה כלי שרת של מִשטוּר ושליטה במבנה הכוח והסדר החברתי. גרוע מכך, אלימות מינית בעבר (הלא כל כך רחוק) לא טופלה כראוי, לרוב היא טויחה והנציחה את תחושת הבושה והאשמה של הקורבנות ולא של התוקפים.

קִדמה שמרנית – האסימון נפל לי כשהבנתי שלא הדור הוא בעייתי, אלא הפערים הגדולים שנוצרו בין התפתחות טכנולוגית-מדעית מואצת לצד שימור תפיסות מיושנות בכל תחומי החיים. כמו ריקוד קבוע, צעד קדימה, שניים לאחור. למשל, מהו הערך המוסף של מורה בכיתה גדושת תלמידים (כ-35 לכל הפחות) עבור התלמיד הממוצע שמחזיק בידו גישה זמינה למאגרי ידע אינסופיים המתעדכנים כל שנייה? כיצד תשתיות, שיטות הוראה וכלי הערכה מיושנים פוגשים את הלומד בן המאה ה-21? איך העבדות הקרייריסטית הפוסט-מודרנית מתיישבת בקנה אחד עם הורות משמעותית ונוכחת? שיטות רפואה מתקדמות והדפסת איברים בתלת ממד לצד שחיקת הרופאים וצוותי הסיעוד, ריבוי כלי רכב על הכביש ותנועת נוסעים לעומת תחבורה ציבורית דלה ותשתיות לא מפותחות. אלה רק חלק מהדוגמאות, אבל אני בטוחה שהמסר עבר.

אז מה באמת חסר לנו? א-ח-ר-י-ו-ת!

שכחנו לשאת באחריות, לא מכירים בהשלכות של המעשים והאמירות שלנו. התגוננות שיטתית הפכה להיות נחלת הכלל, וזו תופעה שהלכה ותפסה תאוצה לאורך 71 שנות לאומיות מקומית. אם רבין ובגין מצאו לנכון להתפטר מכורח המציאות, בין אם מדובר בעבירה אתית או מצב בריאותי, הרי שראש הממשלה הנוכחי מחזיק בכוח בכיסאו. נתניהו מעדיף להתפרץ למהדורת החדשות ב"הצהרה דרמטית" ולהשיג פטור ממס ההכנסה מאשר לפנות אלינו, ציבור ברווזי המטווח של חמאס, ולשאת באחריות למצבנו העגום. שלא לדבר על כך שאף אחד לא נושא באחריות לבזבוז כספי ציבור בקיום בחירות חוזרות בתוך חמישה חודשים. האכזבה נוספת היא חוסר ההכרה הרשמית של מוסדות השלטון, בהם גם מוסד הנשיאות בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. אפילו אחרי 60 שנים, ועדיין ההתנערות עומדת בעינה.

בנימין נתניהו. צילום: אוהד צוינגנברג

"מחזיק בכוח בכסאו". בנימין נתניהו. צילום: אוהד צוינגנברג

מערכות האכיפה והמשפט מקלות מדי בהרתעה וענישה של עברייני תנועה, פשעי גזענות, אונס, פגיעה מינית והתעללות בקטינים וחסרי ישע. ה"סלבס" שהפכנו לאייקוני תרבות מרשים לעצמם לסרסר במעריצות צעירות או לפרסם סרטון גידופים כלפי שוטר תנועה, כל זה בלי לשאת באחריות למעשיהם מתוך יושרה בסיסית. אם אלו המודלים לחיקוי שלנו, מדוע אנו מתפלאים כשמטפלת אכזרית מכחישה בתוקף שפגעה בתינוקות בעודה צופה בתיעוד המצלמות שבביתה? מדוע אנו נרעשים כשבחורה צעירה מואשמת כ"נותנת" כשהיא מתלוננת על אונס קבוצתי בידי צעירים ישראלים בקפריסין?

התובנה הכי חשובה בעיניי, בעיקר בקרב ההורים שבינינו, היא החובה לייצר חדשות טובות. איני מדברת על קריאת אייטם על טעם הגלידה החדש ששווק לאחרונה, אלא פעולה ממשית, ללמד אותם להפעיל את השריר של "עשה טוב ורדפהו". אם מדובר בילדים צעירים, אני ממש ממליצה להכין איתם עיתון משפחתי של חדשות השבוע. עצבו שער עיתון שמסכם את הטוב שאתם וילדיכם עשיתם עבור אחרים לאורך השבוע או הופגן כלפיכם. אנחנו המודל הכי משמעותי עבורם, ואף שנדמה לנו שאנו מגנים עליהם מלהיחשף לכל הרעל האקטואלי, הם חשים את הלך הרוח, גם ללא מילים.

ייאוש ותסכול מורגשים לא פחות מכעס ועצב. בסופו של דבר, אם תיקחו בחשבון את כל הכתבות שקראתם השבוע על הפרשה בקפריסין, אתם תיווכחו שקראתם חמש-שש פעמים את אותו הטקסט, רק שנוספו לו משפט או שניים בכל פעם. הגינוי הוא חשוב, ובוודאי שאני האחרונה לעודד הדחקה או הכחשה, אבל במקום להטעין את מצבור הייאוש, זכרו שמה שמואר – צומח!

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    איך שלא נסתכל על זה..מקרה איום ונורא שלא היה צריך לקרות בשום פנים ואופן

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר