הפגנת יצאי אתיופיה באשקלון. צילום: אילן אסייג
הפגנת יצאי אתיופיה באשקלון. צילום: אילן אסייג

הפנתרים השחורים חזרו רק בצבע אחר | יפה טבג'ה

יפה טבג’ה שומעת את המתלוננים על אופי המחאה, אבל לא מבינה איפה הם היו בכל המחאות הקודמות שבהן הקהילה האתיופית מחתה בשקט ולבד? ולמה בכלל הקהילה האתיופית צריכה למחות בנפרד? הזעם והכעס של בני העדה מזכירים מאוד את מחאת הפנתרים השחורים. ההיסטוריה חוזרת, אבל בצבע אחר

פורסם בתאריך: 9.7.19 17:08

המדינה בוערת, הכעס יצא לכל עבר, משהו כאן התפוצץ החוצה!

הייתי בהפגנה שהתקיימה באשקלון, ראיתי בני נוער, צעירים וצעירות, אימהות ואבות כועסים, אזרחים שנתקעו בפקקים ארוכים כועסים. בתשובה לכעס הצעירים צעקו: "הלוואי ולא היינו צריכים להיות כאן ולהפגין, הלוואי ולא הייתה סיבה, והלוואי שהייתם מבינים את הכעס שהצטבר ועומדים איתנו באותו צד על הכביש".

ראיתי את אימו של אברה מנגיסטו השבוי בעזה. ההשתתפות שלה היא סמל לכאב הגדול שהתפוצץ. המחאה הייתה מלאה בתסכול, ברגשות קשים .היא הייתה מכלול של היסטוריה ארוכה של דיכוי של אזרחים שזועקים "די לשקיפות בחברה הישראלית". המפגינים הגיעו לכבישים עם בטן מלאה: די להשפלה, די לשקט, די לכאב.

אחות של סלומון טקה ז"ל מחוץ לתחנת משטרת זבולון עם תמונתו. צילום: אמיר לוי

אחות של סלומון טקה ז"ל מחוץ לתחנת משטרת זבולון עם תמונתו. צילום: אמיר לוי

יש לנו שבוי בעזה, אזרח ישראלי, והמדינה שותקת. ירו באזרח ישראלי לפני כמה חודשים בבת ים, וגם שם המדינה שותקת. סירסו את האימהות שלנו בהגעתן לארץ כדי שלא נתרבה, גם שם הייתה שתיקה. בתמימותם הטובה תרמו דם לאנשים זקוקים, וזרקו את מנות הדם שלנו כאילו היינו נגועים. יצאנו לרחובות ב-2015, ב-2016, ב-2017. היינו נחמדים, צעקנו, ביקשנו מהאחים שלנו, עם ישראל היקר, להגיע להפגין, אבל מצאנו את עצמנו לבד. עברו כמה חודשים מאז ההפגנה האחרונה. באותה הפגנה הנערים והנערות חזרו לביתם מיואשים ומתוסכלים כי הציבור הרחב לא השתתף בכאבם, והמחלקה לחקירת שוטרים סגרה את הפרשה מחוסר עניין לציבור כי לא היה עניין לציבור.
השבוע התבשרנו ששוב ילד נהרג על ידי שוטר, הפעם כעסי העבר השתלטו על כל המחאה, על אותו שבוי בעזה, על אותן מנות דם, על אותן אמירות גזעניות, על אותן דירות שלא הצליחו לקנות ועל אותן השפלות. הם זעקו לצדק!

ושוב ההיסטוריה חוזרת בפרקי זמן קצרים יותר. 2019 שוב ברחובות, בכבישים, הפעם הכעס התפוצץ כמו שלא היה מעולם ובעצם כמו שהיה כבר לפני, רק עם אוכלוסייה אחרת, “הלא נחמדים” – כפי שגולדה מאיר כינתה. מחאת הפנתרים השחורים, ההיסטוריה חוזרת בצבע אחר.
בכל רחבי הארץ אזרחים רבים, רובם יוצאי אתיופיה, פקדו את הכבישים במחאה לשוויון וצדק, והמחאה היא מוצדקת. מותם של צעירים על ידי שוטרים לא יכולים להיות “חוסר עניין לציבור”. לא מעט תיקים נפתחים נגד שוטרים שמעלו בדבר הבסיסי שהם אמונים עליו – לשמור על ביטחוננו.

 

על פי דוח מבקר המדינה משנת 2017, מתוך כ-6,300 תלונות על אלימות שהגיעו למח”ש בשנת 2015 רק בכ-200 מקרים הועמדו שוטרים לדין. נתון זה מוכיח פערים עצומים בין מספר התלונות שהוגשו לבין מספר השוטרים שהועמדו לדין. וזה הפספוס של ההרתעה.

האירוע האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל, שבו צעיר בן 18 נהרג על ידי שוטר. סלומון טקה, ילד שכל העתיד היה לפניו, ילד עם חלומות, עם אימא אבלה ששום מילה לא תוכל לנחמה. היה לה בן וכבר אין לה. מי יסביר לה איך ברגע אחד חיים שלמים שגידלה וטיפחה נגדעו.

בעולם מתוקן הכותרת הזו הייתה מוציאה ציבור שלם מהבתים, למחות על מוות מיותר, כי איך יכול להיות שמי שאמון על ביטחוננו הורג אחד מאיתנו? והעולם שותק.

אחרי הימים האחרונים של הפגנות בכל רחבי הארץ וחסימת כבישים רוב הציבור כבר לא שותק, האלימות שהייתה בהפגנות האלה גרמה לכולם להשמיע קול דרך המקלדת. הם לא הגיעו להפגנה למרות שהדגל שהרימו בני העדה האתיופית היה גבוה יותר, והם זעקו את המחאה של כולנו, של כלל אזרחי ישראל הם שוב מצאו את עצמם לבד בכבישים עם צבע אחד. ושוב היה מתסכל!

לראות שבמחאה כל כך צודקת האדמה רעדה רק בחלקים שונים במדינה. הטעות הבסיסית של רוב הציבור היא הבידול, גם בניסיון התמים ביותר להראות סולידריות יש טעות גסה במונחים: “אנחנו איתכם בני העדה האתיופית”, “הפגנה צודקת של אחינו האתיופים”.

אך לאחר התמיכה והסולידריות גם המילים התהפכו. לנוכח אירועי האלימות שהתרחשו בהפגנות, חזרו בהם רוב האזרחים התומכים דרך המקלדת והסירו את תמיכתם מהמחאה הצודקת. הוסיפו ביטויים קשים שלא נשארו על קו הענייניות והתבטאו בצורה קשה מול קהילה שלמה, “תחזרו לאפריקה”, “שלא תתרבו”, “צריך להרוג את כל האתיופים” ומשפטים דומים, ומדובר באלפי מגיבים.

הפגנות יוצאי אתיופיה באשקלון. צילום: אילן אסייג

הפגנות יוצאי אתיופיה באשקלון. צילום: אילן אסייג

אני מגנה את האלימות, האלימות היא לא דרך למחות, אסור לנו לזעוק נגד אלימות ולהשתמש באלימות כי זה חוטא לכל מהות המאבק הצודק. זו לא הדרך, וגם אם ברוב המאבקים אנחנו עומדים לבד, עדיין גם אלה מהציבור הרחב שלא מגיעים על עוול שנעשה לאזרח מקבוצה הלא נכונה אחים הם. אחים אנחנו כולם. ואת זה בימים אלה אנחנו צריכים להפנים, כולנו, כי שכחנו!

כולנו, הציבור הישראלי ידוע “כשופט עליון”. אנחנו עושים משפטי שדה בכל אירוע שעולה לכותרות, זה היה עם אלאור אזריה שהציבור זיכה אותו מאשמה, ובית המשפט חשב אחרת, וזה היה עם האונס הנורא של הילדה בת ה-7 שהציבור תקתק עם הפטיש וזעק “זה טרור לאומני”, ועל רומן זדורוב, שאם היה תלוי בציבור, הוא זכאי מחוץ לסורגים. ואילו בפרשה המקוממת של הילד הבן 18 שנהרג על ידי שוטר, “השופטים” – הציבור הרחב – שקול ולא ממהר להגיע למסקנות.

הציבור מאמין באכיפת החוק וטוען: “צריך לחכות לממצאים, הילד היה עבריין, השוטר הגן על עצמו, ולפני שחורצים גורל צריך לבדוק”. אגב, לרוב זו השיטה הנכונה, אך כאן הציבור, לאחר אינספור משפטי שדה ויתר על “כיכר העיר” והשאיר את המשפט הזה למערכת אכיפת חוק ולמח”ש – ארגון שסגר תיקים צודקים מחוסר עניין לציבור. גם אם הנער היה עבריין לכאורה, וגם אם זרק עליו אבנים, עדיין אין הצדקה לשוטר לירות בו למוות. על מנת להגן צריך לנטרל, וכשמנטרלים לא יורים לפלג גוף העליון, שהמשמעות היא מוות ברור.

המאמץ הכביר שעושים כוחות הביטחון כדי לנטרל מחבלים עם כל הנחיות הביטחוניות לנטרול לא מתרחש בין משטרת ישראל לעדה האתיופית. במקרה הזה השוטר היה צריך לנהוג בהתאם להנחיות לנטרול, שכן להבדיל, הבחור אינו מחבל. אך היד הייתה קלה על ההדק. ליד הקלה על הדק יש היסטוריה ענפה לצערי, ויש לה לגיטימציה לא רחוקה, כאשר מפכ”ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך מצביע על חשודים טבעיים. אני מצטטת את דבריו מתוך כנס לשכת עורכי הדין: “טבעי שחושדים בהם יותר”. אלשיך הסביר את המשפט ההזוי בפילוסופיות בגרוש, שלשיטתו מבוססים על מחקרים שנעשו.

כסטודנטית לתואר שני בקרימינולוגיה, הציון שהוא מקבל ממני הוא אפס, וכאזרחית במדינה, אני מודאגת שכך מתבטא מפכ”ל משטרה.

“אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?” כך יבין השוטר הזוטר שזהו אישור ולגיטימציה ברורה.

אין שום הצדקה למותו של סלומון טקה בן ה18, ואין שום הצדקה למלחמת האחים הזו! ואין שום הצדקה לאלימות, לא המשטרתית ולא מצד המפגינים. ולא מאזרחים על המקלדת.

לנוכח ההיסטוריה הארוכה שתוארה כאן בתמצית קטנה, הסולידריות והתמיכה של הציבור הרחב צריכה להיות יותר משתי דקות על המקלדת.

אני מקווה שהצדק ייצא לאור. ותהיה חקירה קפדנית ויסודית במקרה הזה.

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר