השבוע דיוושתי במרץ בחדר הכושר וברגע של היתקלות עם עצמי במראה חשבתי לעצמי עד כמה אפשרי הבלתי אפשרי. לא בגלל העובדה שממש התאמנתי (שגם זה הישג בפני עצמו), אלא דווקא בגלל המוזיקה ברקע. הנה אני לצד נשים נוספות שמתעמלות בשיא המוטיבציה וההתלהבות לצלילי השיר “בלה צ’או” בגרסת דאנס עכשווית. לא סיטואציה מוזרה במיוחד בהתחשב בעובדה שהשיר מזוהה עם הסדרה הספרדית “בית הנייר”, שכבשה את נטפליקס וגם חצי עולם. מה גם שזה לא עניין חריג שסדרת טלוויזיה מספקת פסקול חיים שמתנגן לנו ברכב, בקניון או בחדר הכושר.
אז מה כל כך מוזר בעיניי?
“בלה צ’או” (“להתראות יפה”) הוא שיר עם איטלקי המזוהה עם ההתנגדות לפשיזם והיה נפוץ בקרב הפרטיזנים האיטלקים במהלך מלחמת העולם השנייה במאבקם נגד מוסוליני וגרמניה הנאצית. השיר מבטא את ההתאגדות המחתרתית וההקרבה העצמית, מעין שיר פרידה מהחיים.
75 שנים אחרי אני מדוושת על אופני הכושר עם חברותיי לשריפת הקלוריות ותוהה אם הן מודעות להקשר של השיר ואיך זה שבדור שלנו אין יותר “טאבו” או “פרות קדושות” – שחטנו את כולן. מקווה שילדיי לא יתאמנו לצלילי השיר “יצאנו אט”, אבל מודה שהשיר “בלה צ’או” מתנגן גם אצלנו בבית בהתלהבות רבה.
למעשה, אולי לא צריך לשמור על “פרות קדושות”, כי בסופו של דבר ה-כ-ו-ל נידון לביקורת ושיפוט, ואולי עדיף להסתכל על זה כיתרון של תקופתנו ופחות כחיסרון. הרי מי קובע היום מה הגבול בין מותר לאסור? לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה, אבל המציאות הוכיחה לנו השבוע שיש כללים חדשים לקונצנזוס ולגיטימציה.
עינב קורן
כך למשל היא תערוכת האמנות השנויה במחלוקת “סחורה מקודשת”, שמוצגת בימים אלו במוזיאון חיפה ועוררה תגובות קשות בעיקר בקרב ציבור המאמינים הנוצרי בארץ.
התערוכה מציגה את המתח בין תרבות הצריכה בעולמנו הגלובלי לבין עולם האמונה ומערכות הדת. אחד המיצגים שעורר את זעמו של הציבור הנוצרי הוא הצגת דמותו של הליצן רונלד מקדונלד (הייצוג המובהק לרשת המזון המהיר האמריקאית) צלוב כמו האייקון המוכר של ישו.
ראוי לציין שהתערוכה מוצגת במוזיאון כבר מחודש אוגוסט האחרון ורק לאחרונה התוודע אליה כנראה ציבור המפגינים הנוצרי. האמן הפיני שאחראי ליצירה זו ביקש להביע ביקורת על הקפיטליזם בן זמננו.
מבלי להתייחס להגדרה אם זו אמנות טובה או לא, כדאי להבין שבכל מקרה היא לא מהווה תקדים מרשים במיוחד באמנות החתרנית נגד אייקונים דתיים. כבר בשנת 1999 הציג האמן כריס אופילי את יצירתו “מריה הבתולה הקדושה” במוזיאון ברוקלין בניו-יורק.
מריה של אופילי הוצגה ככהת עור כשברקע הציור משולבות חתיכות של צואת פילים. גל המחאה שעוררה אז יצירה זו הוביל לדיון משפטי בין ההכרעה מה קדוש יותר – רגישות הציבור או חופש הביטוי?
השאלה הזו עומדת למבחן גם במקרה של הליצן הצלוב בחיפה. אחד התפקידים החשובים של האמנות, מעבר לאסתטיקה (בשביל זה יש לנו את איקאה), הוא היותו כלי ביקורתי על התרבות והחברה שלנו בצורות ואופנים שונים משונים.
אם כך, אולי רגישות הציבור וחופש הביטוי הם היינו הך כי קידוש האחד על פני השני הוא בבחינת ביטול הדבר עצמו. כפי שנוכחנו לפני ארבע שנים בפיגוע המזוויע במערכת העיתון הסאטירי “שרלי הבדו” בצרפת – טרור דתי נגד חופש הביטוי הוא מסוכן ככל טרור, ובעיקר בגלל ההשפעה שלו לטווח הארוך.
כאמור אף אחד לא חסין מביקורת; לא ישו, לא מוחמד ובטח לא משה, אחרי הכול הם אנשים בדיוק כמונו.
קל מאוד להיעלב בשם הדת, האמונה, הממסד ועוד, אבל לדעתי יש ערך עצום בשאילת שאלות מתמדת, לבדוק, להטיל ספק, לא לקבל כל דבר כפי שהוא מוגש לנו. ביקורת היא לא כלי מקטין, להפך, היא אמורה לגרום לנו להתפכח ולהרחיב את המבט – להבין שהמציאות היא לא גזירה אלא הזדמנות.
תרבות ה”פייק ניוז” (חדשות כזב) שעגנה בחיינו בשנים האחרונות היא המלחמה החדשה של עולם המדיה שבו אנו חיים. אנחנו ניזונים יום-יום ממידע מזויף במדיה החברתית ובאתרי האינטרנט. החדשות עשויות אולי להיראות כאותנטיות, אבל למעשה הן רק המצאה או הסחת דעת לטובת תעמולה, הסבת מסרים ודיסאינפורמציה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
יש לנו דוגמאות רבות לכך, אך האחרונה שבהן היא האיום האמיתי על מערכת הבחירות בישראל על ידי התערבות של מדינה אחרת בעיצוב החדשות שלנו, ובכך הטיה שלמה של תפיסות בוחרים. זה נשמע כמעט בלתי נתפס ליישום, כי כולנו בטוחים שאנחנו שולטים באופן מוחלט בהחלטות שלנו.
העניין הוא שמערכת השיקולים שלנו מוטית באופן מודע או שלא על ידי השפעה סביבתית שמקורה הכמעט בלעדי היום הוא הגלישה במכשיר הסמארטפון שלנו.
קל מאוד לומר “לי זה לא יקרה”, “הדברים האלה לא משפיעים עליי”, אבל אם תשימו לב לדיונים שניהלתם לאחרונה סביב השולחן המשפחתי או בהפסקת צהריים בעבודה, אתם תיווכחו שמרבית הדיונים עוסקים בשאלת התוקף והאמינות ומה המסר בין השורות.
המשפט “לא יהיה כלום, כי אין כלום” שטבע בנימין נתניהו הוא שיקוף התקופה בעוצמתה, ולנו רק נותר להטיל ספק ולשאול שאלות בכל מצב ובכל מקום, גם בחדר הכושר.
הכותבת היא מנהלת בתחום החינוך והחברה האזרחית
