לפני כשבוע פורסמה ידיעה כי דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, הצליח לערער אצל ילדה בת 7 את רוח חג המולד כשרמז לה שסנטה קלאוס לא קיים והצליח לחרב במעט את עולמה התמים. יש רגע בין ילדות לבגרות שאנו נוחלים בו אכזבה עם גילוי דרמטי שהדברים אינם כפי שנאמרו לנו. הרגע שבו אנחנו חוצים את הגבול בין נאיביות לציניות ומבינים שאף אחד לא באמת יואיל בטובו להראות לנו מאיפה משתין הדג ושאליהו הנביא ופיית השיניים “פועלים” בעצם בחסות ההורים שלנו.
אכזבה נוספת קשורה בביטוי ששאול מתרבות יער לא מאוד ענפה בארצנו – פטריות אחרי הגשם. אני אוהבת גשם ואת הריח שמעיר את האדמה לחיים, ובתור ילדה דמיינתי לעצמי טיולי קטיף פטריות בסלסילת עץ קטנה. למען האמת, עד גיל 12 בערך פגשתי פטריות בעיקר בקופסאות שימורים במכולת. הרבה חורפים עברו עליי מאז, ועד היום לא נתקלתי בפטריות אחרי הגשם (אתם בוודאי מבינים את גודל האכזבה), אבל הביטוי הפך להיות שכיח יותר מהפטריות עצמן.
אגב, בסופר השכונתי היום אפשר למצוא שפע ומגוון של פטריות טריות לרוב, גם כאלה שלא גדלו כאן מעולם. במדף ליד אפשר גם למצוא קרמבולה ופיג’ויה ועוד פירות שאף אחד לא ממש יודע אם “ככה אמור להיות הטעם שלהם". ככה זה בעולמנו הפוסט-מודרני, 19 למניין המילניום החדש. יש הכול מהכול בשפע, זמין, כאן ועכשיו. “צֵנַע” נשמעת היום כמו תקופה פרהיסטורית מלאת פשרות.
עינב קורן
קפיצת המדרגה שעשינו בעשורים האחרונים היא באמת מדהימה מכל בחינה, והיא בעיקר הביאה איתה הזדמנויות. היום (כמעט) כל אחד ואחת יכולים לבטא ולהגשים את עצמם. לבחור מתוך היצע בלתי נדלה של אפשרויות: מזון, בגדים, תסרוקות, קריירה, אידיאלים, זהויות ומפלגות. הריבוי הוא צורך השעה ובאותה נשימה גם האתגר הכי גדול שיש לבני האדם היום.
מפלגות, כך נוכחנו השבוע, צומחות כמו פטריות אחרי הגשם. כו-לם מקימים מפלגה, כו-לם רואים עצמם ראש ממשלה פוטנציאלי, כו-לם מחשיבים את עצמם ל”מנהיגים של כ-ו-ל-ם”. לפעמים מרוב פטריות לא רואים את היער. זה חשוב שיש היצע לבחור מתוכו, אבל לרוב זה מסיח ומסיט ממה שבאמת רצינו בו מלכתחילה. במסכת אבות יש משפט קיומי ומכיל, נפלא מאין כמוהו: “אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום”. לכולנו יש ייעוד, חזון ומטרות בחיים, בין אם נדע להגדיר אותם או לא. מניסיוני הקצר בן ה-37 נוכחתי שחזון ומטרות לא יכולים להכיל ריבוי, הם בפני עצמם נועדו לדייק אותנו. ואם להיתלות על כתפי נפילים, אותם חז”לנו היטיבו לומר – כל המוסיף גורע!
אני לא תמימה, כאמור נפלו לי כמה אסימונים בין ילדות לבגרות, בין גשם לפטריות. אני יודעת שפוליטיקה היא זירה אנושית שמשפיעה על החברה והמדינה. המילה "זירה" כנראה לא קפצה לי במקרה, כי ההקשר הפוליטי תמיד זורק אותי להתגוששות לא ספורטיבית במיוחד. מודה, לא הצלחתי למצוא עדיין את הנוסחה שתאזן בין חופש דמוקרטי לטובת המגוון, ומנגד שמירה על פרופורציית האינפלציה במפלגות, תנועות ומתמודדים (לפחות בהקשר הזה אשקלון השיגה את השיא הארצי, כפי שגילינו בבחירות האחרונות לרשות).
יש שטוענים שהנוסחה הזו דווקא קיימת בצורת “אחוז החסימה” – שיעור הקולות המינימלי הדרוש לייצוג בכנסת.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
נכון, אבל גם הרף שלו נידון השבוע במטרה להנמיכו עקב ריבוי המפלגות. שמירה על איזון היא בבחינת הפתרון לאריכות חיים טובים ושלווים בכל תחום. דווקא בשל כך היא מאתגרת מאין כמוה, והדרך לעשות זאת קשורה בהכרח בפשרה. אין חד ובעל ניסיון כעמוס עוז שהיטיב להסביר: “מי שמנסה להגשים את חלומותיו כדאי שידע שמחיר ההגשמה הוא פשרה… חושבים שפשרה היא מילה גסה. בעיקר צעירים אידאליסטים נלהבים, חושבים שפשרה זה דבר קצת נכלולי, רכרוכיות, אי יושר, אופורטוניזם. לא בעיניי. בעיניי המילה פשרה היא מילה נרדפת לחיים”.
טקס אשכבה לעמוס עוז. צילום: מוטי מילרוד
השבוע הלך לעולמו עמוס עוז, שמעבר להגדרה המצומצמת של היותו סופר, הוא היה מכשף של מילים, שהכיר בכוחן להשפיע ולברוא מציאות. דוד גרוסמן שספד לו תיאר את לכתו כאילן גדול שנפל ביער, והכול סביבו הזדעזע. ככה זה כשסופרים סופדים, הם נוגעים בשורש של האדם, וכשהם הולכים מאיתנו, הם משאירים זעזוע שנחתם בכול, גם ברגבי האדמה, בענפים ובפטריות שיצמחו אחריהם. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ויצירתו צרורה בארון הספרים הישראלי לנצח.
