עוד לא יבשו כל אלפי הקילומטרים של דיו ששפכתי כאן על הבחירות המוניציפליות, והנה באה הודעה ביום שני השבוע שיש להיערך לבחירות חדשות, והפעם לממשלה. לא שההודעה הפתאומית הפילה אותי מהכיסא, אחרי הכול בחירות אחרי ארבע שנים שבהן כיהנה הממשלה בראשות נתניהו הן שיא בפני עצמו. בשמאל חוגגים, בתקשורת מחככים ידיים כי האקשן העתידי שהבחירות מביאות בעצם קיומן מעלה את הרף בכל ערוץ תקשורת מצוי. ואני, שנתבקשתי לערוך מין סיכום צנוע לשנת 2018, שנה שמסתיימת ביום שני הקרוב בחצות הלילה, מקבל באז תקשורתי מאותה הכרזה על הבחירות חדשות.
סבבה, ביבי יחד עם עוד 119 ח”כים יחכו לי קצת עם הניתוחים, אני בחרתי לגעת בשנה שחלפה ככה בקטנה. אחרי הכול עברנו שנה מטלטלת, שנה של תהפוכות, של הפתעות, של פחדים, של חששות מהבלתי נודע. שנה שבה הימים הפכו ללילות, והלילות הפכו לימים.
פיני ביטון. "בלי חשבון"
לפני השינה חשבתי לעצמי מה אגלה בבוקר, ובבוקר חשבתי לעצמי מה אגלה בערב, ואיכשהו בלי שנשים לב טסה לה השנה. שנה אזרחית כמובן. היה נכון לכתוב טור סיכום שנה ברמה מקומית. אבל בעיר המיוחדת שלי קשה לסכם, בטח לא בתחום המוניציפאלי. כל כך הרבה עניינים עדיין עומדים ותלויים, בעיקר בבתי המשפט, שיהיה זה מעט יומרני מדי לאלתר סיכום. עם זאת, תמונת מצב תמציתית לרגע זה בהחלט מתבקשת, אז אנסה בכל זאת:
שנת בחירות היא לרוב שנה מלאה בטלטלות בכל מקום, קל וחומר באשקלון. הגם שהנושא עדיין תלוי ועומד בבית המשפט, הבוחר אמר את דברו. לפחות ברמת המועצה, על שלל מרכיביה. כבר כתבתי כאן על התקוות שמעוררת בי מועצת העיר החדשה. גם אם נניח שבית המשפט יפסוק אחרת, פני המועצה לא הולכים להשתנות. ניסיון העבר מלמד שמועצת עיר, הנשענת על צורכי העיר ללא קשר לתפיסת עולם מפלגתית, תיבנה לרוב על אותו בסיס ורעיון: רווחת התושב.
כבר אמרתי שנפל דבר באשקלון, המועצה התחילה את ימיה, והעסק נראה די סביר עד כה. יחד עם זאת, וכאן הקריאה היא למוסדות המשפט: אסור שהמצב הלא ברור הזה יימשך זמן רב. חייבת לבוא פסיקה מהירה של בית המשפט על מנת שהמערכת תתייצב. מגיע לנו התושבים ראש עיר ומועצה בפועל ולא בסימן שאלה!
ברמה הלאומית חווינו ואנחנו עדיין חווים תמורות רבות. שנת 2018 הייתה שנת השריפות, ההצתות, ההפגנות על הגדר וכמובן שנת הכמעט מלחמה, עם ירי מאסיבי לעירנו ופגיעה מהותית בבניינים ובנפש. כמעט מלחמה, כלומר היינו כפסע לפני כניסה לעזה. שנת 2018 הייתה שנה שבה הטרור שב להרים ראש בגדה ולהסב לנו אבידות כואבות, כואבות ברמה ארצית, קשות מנשוא ברמה מקומית (יובל מוריוסף הי”ד).שנת 2018 היא כמובן שנת החקירות. מן הסתם, החקירות יימשכו גם ב-2019. שנת 2018 היא גם שנת גילוי המנהרות, בדרום ובצפון. הישג טכנולוגי אדיר של צה”ל מעמיד במבחן את ספינת הדגל של החמאס וגם של חיזבאללה, כפי שהתברר בימים אלה.
בזמן שאצלנו חפרו בעניין תיקי ראש הממשלה, מסביב חפרו לנו מתחת לבית. שנת 2018 תיזכר גם כשנה שבה לא ניתן למצוא דמות ראויה להיות מפכ”ל. דומה כי לכאורה נקבעו אמות מידה חדשות לתפקיד. מוזר, המפכ”לים הקודמים היו כל כך צחים? אולי ב-2019 נדע.
וכיאה למדינה ללא הפסקה, כל המערכת רחשה-בחשה בכל תחום: בביטחון, בכלכלה, ביחסי החוץ ,בבריאות ובמשפט. כן, בעיקר במשפט. לצערנו, יותר מדי עניינים תלויים ועומדים לפתחו של בית הצדק שלנו. דומה כי אנחנו סוג של מדינה בחקירה. אולי זה טוב. אולי זה בריא שהכול עומד תמיד למבחן הציבור, אבל הערבוב הזה של מבחן הציבור עם מבחן בית המשפט מייצר לנו מציאות של סימן שאלה תמידי. כאילו נולדנו לחיות בסימן שאלה.
אז כשכל כך הרבה נושאים נשארים פתוחים לקראת 2019, נוכל לומר שסיכמנו? בוודאי שלא. רק נגענו.
אפקט הפרפר של דונלד (סליחה, טראמפ זה לא וודקה?)
התנהלותו של האיש החזק בעולם בימיה האחרונים של שנה זו מאיימת להביא לסיכום עגום של 2018. למרות אמירתו המרגיעה כביכול של הרמטכ”ל אייזנקוט לגבי השפעתה הקטנה של יציאת ארצות הברית מסוריה, אני לא ממש קונה את זה. כל פרפר שעף מייצר אפקט, לפרפר שלנו במקרה הזה יש כנפיים גדולות.
לצערנו, כל אמירה, הינד ראש או תנועת גוף של האיש הזה משפיעים עלינו. כן, עלינו כבני אדם בעידן החדש וכיהודים במדינה שנחשבת לידידה הגדולה של אמריקה, אבל גם הסמוכה ביותר לשולחנה, לצערנו.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום תומר אפלבאום)
אז הוא אכן “יצא גבר” ועמד בהבטחתו להעביר את השגרירות לירושלים. העברת השגרירות מתל אביב לירושלים אמנם לא בישרה על גאולת ישראל, אבל היא נתנה רוח גבית לעם היהודי היושב בציון. הוא גם הביא לנו את ניקי היילי, משב הרוח הציוני הכי חזק באו”ם, כמה חבל שלא להרבה זמן. והוא גם יצר אצל רבים מאיתנו את התחושה שמה שלא יהיה הוא תמיד יעמוד לצדנו. ייאמר לזכותו שהוא תמיד רמז שיהיה מחיר לדיל שהוא רוקם עם הפלסטינים. טוב, בסדר, עוד לא הגענו לשם. גם ידענו שמדובר בעיקר באיש שחושב ביזנס. אבל לקבל החלטה מפתיעה של יציאה מסוריה ,לשגע את העולם בהצהרות מול נגיד הבנק המרכזי שלו ולסחרר את המערכת הכלכלית העולמית? ככה מתנהג איש עסקים ממולח? ככה מתנהג האיש שאנחנו כל כך תלויים בהחלטותיו? אני מניח שביבי בולע רוק וחורק שן בימים אלה, אבל בינינו, לכמה עוד רמזים זקוק ביבי נתניהו כדי להבין שדונלד הוא קודם כול נשיא ארצות הברית! אה, בעצם למה לדבר על רמזים? האיש אמר זאת במו פיו השבוע.
אני לא מבין בכלכלה, אני בטוח לא מבין בפוליטיקה האמריקאית. אני מבין מעט בענייני חברה, או יותר נכון: בהתנהגות של ציבור.
הציבור בארץ ובעולם זקוק תמיד לתחושת ביטחון, לתחושה שהכל בשליטה. גם אם אין ממש ביטחון, מנהיג יכול לייצר תחושה כזו על ידי מעשיו והתנהלותו. דונלד טראמפ מתחיל להדאיג אותי. הוא מדאיג בעיקר בגלל שהוא מתחיל לייצר בעצמו תחושת אי ביטחון. אי שקט תמידי, יזום כזה. לפעמים נדמה כאילו שהוא לא מסוגל לפעול בתנאים של שקט, שהוא אוהב לפעול בתוך כאוס. קשה לשפוט לאן יובילו המהלכים האחרונים שלו בטווח הרחוק. בטווח המיידי השפעתם רעה, וזה כבר ניכר בחשבונות המשקיעים בישראל. מקווה שמישהו יעצור אותו, שישתה משהו, שיירגע, שייקח קצת אוויר.
תפוסה מלאה מעל 200%!
לא, לא מדובר על אישה בריאת גוף ונשואה, וגם לא על מצב בתי המלון בארץ. מדובר על המצב בתי החולים בחורף, שזה אך התחיל. תופעת “הזקנים במסדרון”, תופעה שהורגלנו אליה, היא החרפה של המדינה. אסור שמצב זה יתקבע.
לצערי, אין ממש בשורה בטווח המיידי. אני מניח שהעובדה שהוחלט על בחירות בשנה הבאה לא ממש תדרבן מישהו שם למעלה לפעול ללא קשר למצב הפוליטי. עם זאת, לא סביר שמשרד הבריאות ימשיך להיות מאויש על ידי ראש ממשלה ששקוע עד צוואר! לא אשתף פעולה עם האופוזיציה לגבי היותו שקוע עד צוואר בחקירות! לא מעניין אותי שהבחירות כבר מעבר לאופק. עובדתית, היותו שקוע עד צוואר בניהול החוץ הביטחון, ובכלל זה ההיערכות לבחירות, לא באמת מאפשרות לו לטפל בנושא כל כך חיוני, כל כך חשוב. אולי ממילא אין פתרונות קסם מיידיים למצב הבריאות, אבל רק עיסוק של שר במשרה מלאה עם כל המנופים האפשריים יכול להצמיח פתרונות, אפילו זמניים, למקרי קיצון, והמצב הוא בהחלט קיצוני. לא ייתכן שביבי ימשיך לנהל כאן הכול בתקופה כל כך קריטית, הרי המשמעות של המצב העכשווי היא שניתן לנהל את כל המשרדים האלה על ידי אדם אחד. ואם בעת חירום כזאת ניתן, קל וחומר בימים רגילים, המשמעות: השרים האלה היו מיותרים עד כה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אם כך, בואו נחסוך ונצמצם את הממשלה לפי המפתח הזה. מספיק לנו ראש ממשלה אחד ועוד ארבעה שרים לניהול כל המשרדים! ניתן לחסוך עשרות מיליונים בשנה (רגע, אולי בזה אפשר להגדיל את מספר המיטות בבתי החולים? רעיון טוב למצע הבחירות, לא?)
ואני תוהה, מה מונע מביבי לשחרר מעט סמכויות לחברי ליכוד נוספים? הפחד מצבירת כוח פוליטי? (עיין ערך כחלון וסער ועוד כעת כשבחירות באופק) ואם העניין הוא פוליטי, אז בבקשה, שיציב בעמדות האלה שרים מקצועיים שאינם חברי כנסת. זה הרי קרה כבר בעבר, ואולי זה בדיוק מה שנחוץ בימים אלה של טרום בחירות. אז ביבי היקר, בבקשה, שחרר, תן גם לאחרים לנהל קצת ותן לסכם את שנת 2018 בחלפה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה!
