משפטו המתוקשר של איתמר שמעוני, השמעת הטענות לאי סדרים בקלפיות בבית המשפט, תגובות הגנה, תגובות הטוענים שכנגד, זריקת רימון לעבר ביתו של אמנון גלולה שוב מעלים את אשקלון לכותרות השליליות, ומדורי הפשע חוגגים על העיר.
איתמר שמעוני וסנגורו עו"ד מנחם רובינשטיין
למה? למה זה מגיע לנו? למה עיר שיש בה כל כך הרבה ירוק לא יכולה לסיים אפילו בחירות דמוקרטיות לראשות בלי שהשם שלה יוכפש שוב ושוב ופעם אחר פעם ובכל הזדמנות?
הסלוגן “אשקלון ויש בה המון” חייב כבר להיתפס ולהישמע כצליל חיובי. די! די, חלאס! רוצים כבר להיות מאחורי זה. רוצים לעסוק בענייני דיומא שפויים של עיר רבתי מהיפות בארץ, שיש לה כל כך הרבה לתת. אז יאללה, בבקשה לטחון מהר את הצדק ולתת לנו לחזור לעסוק בשגרת היום.
קליש כמשל וזעאתרה כתבלין (לא הכי טעים…)
ואם שגרת היום, אז יאללה, נצפין לחיפה (עדיף לעסוק בצרות של אחרים, לא?). הגברת קליש היא בוסר פוליטי. כל כך בוסר, שנפלה ברשתו של ערבי צעיר ומתוחכם שהחליט למתוח את גבולות הדמוקרטיה עד הקצה.
כשהתחילה הסאגה הזאת לתפוס כותרות, בדקתי מעט והתחלתי לגבש עמדה. עמדה שהיא כמעט בעד רג’א זעאתרה! תאמינו לי: כן, רציתי לחשוב בעד, רציתי להאמין שבעיר חיפה, שבה חיים ביחד ערבים ויהודים, יכול להיות גם סגן ראש עיר ערבי.
קליש רותם וזעאתרה
“ואלק, מה רוצים ממנו?” חשבתי לעצמי, האיש מדבר מוניציפאלית: ענייני חברה, תשתיות, חיבור בין המגזרים, חיי שיתוף ושוויון בין קהילות, כל מה שאתה מצפה מאיש ציבור מקומי שדואג לענייני עירו. אחלה של ממש. גם העובדה שלפני כן ישב בקואליציות עם כל גוני הקשת הפוליטית בחיפה: ליכוד, חרדים, חילונים – הכול נראה סבבה, אז למה לא לאפשר לו להיות סגן ראש עיר? למרות אמירותיו (שהסביר תחילה כי הוא לא שייך לארגונים האלה, רק חושב שהם לא שונים מכל ארגון לגיטימי הפועל למען זכויות בני עמו), באמת ובתמים האמנתי לו בהתחלה. אפילו הערכתי את הגברת קליש על עמידתה האיתנה מול כל המבקשים ממנה לסגת מהחלטתה. “הסכם יש לכבד”, אמרה. וואלה, צודקת (הסכם יש לכבד. השאלה – עם מי?)
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הייתה לי גם תחושה שהבחור ייקח מעט אחורה בהתבטאויות ויסביר שזה רק “חלק מתפיסת עולם כללית” ואפילו יגנה פעולות טרור באשר הן (ככה עושים כולם, משחקים את המשחק), הרי בינינו, מה ההבדל בינו לבין חברי הכנסת הערבים? למה הם יכולים להיות חברי כנסת, והוא אפילו לא סגן ראש עיר?
אממה, כשהעסק התחיל לצבור תאוצה, והבחור המשיך להתחפר מאחורי הצהרותיו, וכשגם בקשתה של קליש לחזור בו מהחלק הבעייתי של דבריו לא עזרה, הבנתי שטעיתי!
זה פשוט: האיש בעל שאיפות הרבה יותר גדולות מניהול ענייני העיר שלו! האיש מעדיף להמשיך להינשא על גל האהדה באזור הפנאטי של המגזר! הוא מעדיף להידבק לבשורת התנגדות, “אל מוקוואמה”. הבחור רואה עצמו מנהיג השאהידים מבית!
אז אדון זעאתרה הלא יקר, נשאר לי רק להודות לדמוקרטיה היפה שלנו, שמעצם היותה כל כך מכילה, היא מאפשרת לנו להיחשף לאנשים מסוגך, שאולי לרגע מנצלים את חופש הביטוי, אבל גם נופלים באותה רשת החופש כשהם מותחים את גבולותיה עד כדי קריעה. על כך נאמר כבר מפי חז”ל: “מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ”.
ציפור קטנה בלב
מי לא דמע או בכה השבוע עם היוודע דבר מותו של יגאל בשן ז”ל . השמועות שהפכו לעובדות באשר לאופן שבו הסתלק מאיתנו היוצר והזמר האהוב כל כך מעלות שוב את הנושא הכאוב של מה שאני קורא לו: הזכות של האמנים בארץ להזדקן בכבוד. כל כך הרבה אמנים מסיימים כאן את חייהם באופן שלא היית רוצה שזאת תהיה מזכרתם האחרונה.
יגאל בשן ז"ל. צילום: דודו בכר
מאמן כדורגל נודע אמר פעם לשחקניו: “אתה תמיד נראה כמו הדבר האחרון שעשית” (באנגלית זה “הדבר הדפוק” האחרון, אבל המסר ברור…). ובאמת, לצערנו לעיתים אמן דגול ייזכר בעיקר בתמונות מהפרק האחרון של חייו. כל כך מצער! אני לא רוצה לזכור את יגאל בשן ז”ל כאיש עגמומי ששם קץ לחייו. אני כמובן אזכור אותו כאיש שבגללו אחי (שיבדל”א) קרא לבתו שתחיה סיון (כמו רבים מאיתנו) וכמי שהשאיר לכולנו “ציפור קטנה בלב” שעושה מנגינות ושהיא גם ה”תשובה לאכזבות”, אכזבות מחברה שלא השכילה עדיין לייצר עוגן כלכלי או חברתי תומך לאמנים שלה.
לא חסרים סיפורים על אמנים גדולים שסיימו חייהם באופן די מחפיר. לא אזכיר כאן כי כפי שציינתי אני מעדיף לזכור אותם במיטבם. יגאל בשן ז”ל אמנם סיים את חייו בחיק משפחה אוהבת ואולי לא בחוסר כול, אבל בוודאי בחוסר תשומת לב ממסדית למצבו. אז אולי הגברת מירי רגב ,שעסוקה בעיקר בחיזוק אמנים מזרחיים, תרים כפפה בעלת היקף רחב יותר ופחות סקטוריאלית. לא רק בשביל יוצרים כמו יגאל בשן ז”ל שהיה בכלל קונצנזוס, אלא בשביל כולנו.
